12.4.2020

מתעוררים לחיים

(צילום: אסף הבר)

שער לאור, הבלוג, אמנם "נכנס לתרדמת" לפני כשנתיים וחצי, אבל אני ממשיכה לכתוב מדי יום ביומו וממשיכה גם לפרסם  חלק קטן מהדברים, אך באופן שוטף  בקיר הפייסבוק האישי שלי. חלק מהדברים אני מעבירה גם לדף הפייסבוק של שער לאור

עכשיו, לאור התקופה הכה מיוחדת שעוברת על כווולם, החלטתי להחיות את הבלוג  לטובת אלו שלא נמצאים בפייסבוק וגם לטובת התיעוד  ולהעתיק מהפייסבוק לבלוג דברים שפרסמתי לאחרונה, שרלוונטיים לתקופה.

הרשימה שפרסמתי כאן לפני יומיים זמן היי-הו היא הדוגמה הראשונה למהלך הנ"ל.
פתאום שקט
ב 17/3/20 פרסמתי את הפוסט הבא:

"אני עדיין נפעמת, אבל כבר מזמן לא מופתעת, מצירופי מקרים 😇
הבוקר רציתי לפרסם פוסט שמתקשר למצב הנוכחי וחיפשתי לשם כך טקסט מסוים בבלוג הרדום שלי, אבל כבר בתחילת החיפוש "נפלתי" על טקסט אחר לגמרי - מדהים כמה הוא מתאים לעכשיו, למרות שהוא נכתב כבר לפני כ-7 שנים, ולמרות שהוא נכתב בנסיבות אחרות לגמרי. מדהים.
מוזמנים לקרוא: פתאום שקט

מוזמנים אחר כך גם להמשיך לשוטט בבלוג. הוא מרגיע ומחזק.
אני חושבת שגם אני אקרא. את הרוב אני לא זוכרת בעצמי... זה יהיה כגילוי מחודש."
לרוקן את הספל
כאמור, לתקופה הנוכחית אני קוראת "זמן היי-הו" - זמן שבו עלינו להיעזר בחכמת החיים שלנו ובעוצמתנו הפנימית, זמן שבו עליי ליישם את כל מה שתרגלתי במשך עשרות שנים 🙏
מדוע "זמן היי-הו" ומה השיעור הראשון שכדאי להיזכר בו? על כך כתבתי בפוסט הקודם שכאן.

שיעור בסיסי נוסף, שכדאי ליישם ולדעתי יכול להיות משמעותי מאוד (גם אם נראה קשה בהתחלה) הוא  Empty your cup, וזאת בניגוד למה שרבים עכשיו מנסים - להעסיק את עצמם, להעסיק את סביבתם...


   זהו זמן טוב עכשיו
   דווקא לא למהר
   את הזמן למלא
   זהו זמן טוב
   להקשיב
   בשקט להיות
   ולגלות

להלן קישור לסרטון מקרי ונחמד שמצאתי ובו הסיפור המקורי.

המשך יבוא...

10.4.2020

זמן היי-הו

לפני שנים רבות למדתי טאי צ'י במסירות והנאה גדולה. הייתי תלמידתו של היי-הו, מורה סיני נערץ, שהפך גם לחבר קרוב. למדתי אצלו טאי צ'י במשך תקופה לא קצרה ואף הגעתי לקאטות מתקדמות יחסית, בשילוב חרבות, שעדיין שמורות אצלי. קאטות יפות להפליא, הנראות כריקוד, ועבורי, שאיני יודעת לרקוד – היה הדבר כקסם.

טאי צ'י מוגדרת כאמנות לחימה רכה, וככזאת ציפינו בתחילת הדרך, אני וחבריי לקבוצה המתרגלת, שהיי-הו ישלב בשיעוריו גם הדרכה על לחימה – איך מתקיפים ובעיקר איך מגנים. אך הוא לא עשה זאתשיעור ועוד שיעור, חודש אחרי חודש. לבסוף, לא התאפקנו ושאלנו אותו: "האם לא נתרגל גם לחימה?" היי-הו חייך וענה בפשטות: "כשתזדקקו לתנועה הנכונה – היא תגיע."

הבטנו בו בתמיהה. לא הבנו את דבריו, והיי-הו הסכים להרחיב מעט: "אנחנו מתרגלים כל הזמן. אלה הן הקאטות. ככל שתתמידו בתרגול, ככל שתמשיכו לתרגל במשך שנים, התנועות השונות יהפכו לחלק מכם, וכשיגיע הרגע שבו תזדקקו לתנועה מסוימת – לשם הגנה, לשם התקפה – התנועה הנכונה 'תצא' מכם באופן אוטומטי, היא כבר תהיה חלק מכם. עכשיו, בואו נתחיל לעבוד." היי-הו סיים את השיחה ואנחנו פנינו אחריו, אך אני נותרתי נרגשת מההסבר, מבינה שקיבלתי באותם רגעים גם הסבר לחיים באשר הם.

🌾

אני מתקשה לשים את האצבע על נקודת ההתחלה, יום אחד אולי עוד אנסה לאתר אותה, אך אני יודעת שכבר כשלושים שנים – אולי יותר, אולי מעט פחות – אני צועדת בדרך רוחנית. דרך שמהותה הגות ולימוד, התבוננות עמוקה פנימה, חיבור ליקום, ובעיקר עבודה עצמית בלתי מתפשרת: תשומת לב לתגובות שלי בכל אירוע, קטן כגדול, ולהשפעה של התגובות עליי ועל סובביי; מודעות ערה למחשבות שלי בכל רגע ולהשפעה שלהן עליי ועל סובביי; ו"תיקון": השקטת המחשבות, שליטה על התגובות, התגברות מודעת על חולשות, הבנת הדברים שחשובים באמת, ועוד, ועוד, הדרך הרי לעולם אינה נגמרת.

לפני כמה ימים, מנסה להבין את עצמי לאור דרמת הקורונה, התחלתי לפתע למלמל: "זהו זמן היי-הו, זהו זמן היי-הו." לרגע הופתעתי מהמלמול, אבל מיד נזכרתי באמירה של היי-הו "כשתזדקקו לתנועה הנכונה – היא תגיע", והבנתי: עכשיו יבואו לידי ביטוי גם 30 שנות התרגול הרוחני שלי, והתנועות הנכונות – התגובות הנכונות – ידעו לתמוך בי ולכוון אותי בימים שלפנינו. חייכתי והודיתי בלבי להיי-הו, שכבר שנים אינו מהלך על האדמה, אבל הוא מלווה אותי בעצם כל הזמן.

🌾

אחד השיעורים הבסיסיים בדרך הרוחנית הוא השיעור על טוב ורע. שיעור שמוכיח לנו שבזמן אמת אנחנו בעצם לא יודעים אם משהו הוא טוב או רע. אנחנו יודעים אם נעים לנו או לא, אבל אנחנו לא יודעים אם הוא טוב לנו או לא – ובימים טרופים אלו חשוב מאוד לזכור את השיעור הזה. בספר שלי ”באדיבודהא" התייחסתי גם לנושא של טוב ורע, כמו לשיעורים רבים אחרים. אני מצרפת כאן את הפרק הרלוונטי. אולי יעזור?