1.3.2012

השיר שלנו

בצילום: גוף תאורה של נועה פיין, קרמיקאית, יוצרת גופי תאורה אתניים (צילום: נועה פיין)

יום אחד רשמתי במחברת הכתיבה שלי, בלי הקדמות ובלי הרחבות, את המשפט הבא:

  אם תכלאו ציפור שיר בכלוב לא צר מדי – היא תשיר יפה, אבל לא את השיר שלה.
  אם תשחררו את הציפור, יהיה לה קשה בהתחלה לשרוד בחוץ, אך אם היא תמצא את העץ   
  שלה - היא תעניק לעולם את השיר שלו הוא ציפה.

חשבתי שזה שלי או כמו שאומרים אצלנו בבית: חשבתי ש"אני מצאתי" את ההבנה הזו. אבל מאז גיליתי שאחרים כבר כתבו עליה – בדרך זו או אחרת – לפניי, ולמרות זאת מעטים מבינים את הרעיון ומעטים עוד יותר מממשים אותו.

הנה לדוגמה קטע ממאמר של בוב הרברט מה"ניו יורק טיימס", שפורסם ב 2010 ב The marker:
"במחזה 'ג'ו טרנר בא והולך' של אוגוסט וילסון יש דמות של אדם שטוען שבתוך כל אדם יש שיר, ושמי שמאבד קשר עם השיר שלו נמצא בסכנה. כשאתם מתנתקים מהשיר שלכם, שוכחים כיצד לשיר אותו, אתם נהפכים למתוסכלים ולאומללים. אני לא חושב שאנחנו יכולים להישאר מחוברים לשיר שלנו כשאנחנו מצייצים בטוויטר, מקלידים הודעות בבלקברי או צוברים ללא הרף חברים וירטואליים בפייסבוק. אנחנו צריכים להטיל מגבלות מהירות על החיים שלנו; אנחנו צריכים ליהנות מכל רגע ורגע במסע; להשאיר את הסלולארי בבית מדי פעם; נסו להתנשק יותר ולצייץ פחות, והפסיקו לדבר כל כך הרבה. הקשיבו: גם לאנשים אחרים יש מה להגיד. וכשאין להם, לדממה המבורכת יכולה להיות הרבה יותר משמעות משאי פעם דמיינתם. ואז תתחילו לשמוע את השיר שלכם. אז תתחילו להתמלא במחשבות פוריות, ותהפכו להיות עצמכם באמת."

אכן, כך גם אני מאמינה ומבינה את החיים: לכל אחד מאיתנו יש שיר – השיר שלו. השיר כמובן יכול לבוא לידי ביטוי ללא מילים ובוודאי ללא צלילים, הוא יכול להגיע בצבע או בצילום, במגע יד או בחמר, בים או ביבשה. השירים שלנו רבים ומגוונים בדיוק כמונו, אבל לכל אחד יש שיר – לכל אחד יש את הדרך שלו לבטא את עצמו. חשוב שנדע מהו השיר שלנו וחשוב לא פחות שנבטא אותו, את עצמנו למעשה, בגלוי וללא חשש. אם נשחרר את השיר שתקוע בגרוננו – נשחרר את נפשנו ובוודאי את חיינו ודרכנו תהיה שזורה בשירה.

בחיטוט בחומרים קודמים שלי גיליתי שאת הרעיון שכאן הצגתי כבר בשנת 2007, בגיליון מספר 45 של "ברומו של איזון". כך כתבתי בין השאר: העולם הוא כמנגינה מופלאה שמחכה שכל צליליה יתחברו לכדי הרמוניה מופלאה. לכל אחד יש את הצליל שלו, את הקול הייחודי שלו, והמנגינה מחכה לנו, לכל אחד מאתנו, שנשמיע אותו. כשנהיה עצמנו – נהיה מאושרים, אבל כשנהיה עצמנו נהיה גם פנויים ופתוחים לסביבה שלנו ונוכל לתרום בדרך הטובה ביותר לעולם. כך נוכל להשלים את המנגינה, בדרך שלנו.

סיכום ביניים:
·         הייעוד שלנו, לפי הבנתי, הוא להיות אנחנו (ראו רשימה שנייה בבלוג);
·         לשם כך עלינו למצוא דרך – הדרך שלנו (ראו רשימה שלישית);
·         אחד השלבים הבסיסיים הוא ללמוד לעבוד עם עצמנו (רשימה רביעית);
·         והתוצאה בהכרח תהיה ביטוי כזה או אחר של היהלום הפנימי, של השיר שלנו.

וזו גם דרכו המתוכננת של הבלוג, שיעבור שוב ושוב בתחנות הנ"ל, ילך ויעמיק, שכבה אחרי שכבה, בסבלנות ובהתמדה, בנחישות ובאמונה, עד שהדרך תהיה ברורה יותר, אולי אף קלה יותר ובוודאי שמחה יותר.
 

  מילים נרדפות  

האדם הוא הייצור היחיד בבריאה
שטבעו אינו יצא לפועל באופן עצמאי
והוא זקוק להתאמץ ולכוון כדי להוציאו
(תפילת ישרים)



  נ.ב.  
בתחילת השבוע התראיינתי בתכניתה של דינה לקס ברדיו קסם, שמשודרת מהמכון הטכנולוגי בחולון. זו הייתה התנסות ראשונה שלי בשידור ברדיו. החוויה הייתה מעניינת ומרגשת, ועל כך תודה לדינה, שפנתה אליי בעקבות הרשימות שהעליתי כאן בבלוג.


  שאלה להתבוננות  
האם אנחנו מקפידים בלשוננו?
האם אנחנו מקפידים בכתיבתנו?
האם השפה משמעותית בעבורנו?

שער: יהלום