17.6.2015

על סוד, תבונה ורגישות




אחד הסודות הגדולים ביותר לחיים טובים – אינו ממש סוד. הוא ידוע מקדמת דנא, גלוי לכול ורק למעטים הוא אינו זמין. הסוד הוא... הבוקר, ולמען הדיוק – הדרך שבה אנחנו מתחילים את היום.

דרך אחת, רווחת, היא להתחיל את היום כמעט מהנקודה שבה הסתיים היום הקודם, עם אותן מחשבות וכעסים נגררים, בחפזה, מלווים בקולות טלוויזיה חלולים, מוטרדים מהמשימות שמצפות לנו בהמשך היום, צמודים – לעתים כבר במיטה – אל הטלפון החכם, גוללים מסכים, מתעדכנים מיד, דרך קורי השינה שעדיין מפריעים לראייה, בחדשות, מיילים, סטטוסים וציוצים.

דרך אחרת היא להתחיל את היום בדממה. לאט. לבד. מחדש. משאירים את מה שהיה אתמול מאחור, עוד יהיה לנו זמן לחזור לזה. לא מביטים עדיין אל מה שיהיה. מתחברים אל העולם ומקשיבים לבוקר, יש לו מה למסור לנו: רעננות, רכות, התחלה חדשה, פליאה, שמחה, נקודות מבט רעננות. כן, אם נקשיב לבוקר נוכל לשמוע גם קולות נסתרים ולהגיע אל היום מוכנים: רעננים, רכים, שמחים, נושאים עמנו כלים מתאימים, בטוחים.

אני כותבת את המילים בגן שבקצה השכונה, אחרי הליכת בוקר הגונה. אני לבד בגן רחב הידיים, אני ועורב אחד שקורא בקול על העץ שמולי.

* * * * * * *
פעמים רבות אמרו לי שאני רגישה מדי. בניהול, בעסקים, בחיים – תלוי מי היה הדובר – אי אפשר להיות רגישים מדי, כך אמרו לי רבים. כנערה ובתחילת דרכי הבוגרת הקשבתי לדוברים. אמנם לא שיניתי את דרכי, אבל התעמתי לא מעט עם רגישותי, עד שהבנתי לשמחתי הכל כך גדולה – שאם אקהה את רגישותי אקהה יחד עמה את עצמי.

עברו עליי עוד מספר שנים של התבוננות ותרגול, והיום אני נושאת עמי את רגישותי בגלוי ובגאווה, ואם עולות דמעות בעיניי אני מחייכת חיוך קטן ולא מסתירה את הדמעה. אם התרגשתי, אם התעצבתי, אם נפגעתי, זה בסדר שהדברים יהיו גלויים, ולרוב אף רצוי.

הרגישות מאפשרת לחוש את האנשים שסובבים אותך ולהבין אותם ואת דרכם, גם אם לא אמרו את כל מה שעל לבם. הרגישות מאפשרת לחוש את העולם – קולות וצבעים, בעלי חיים וצמחים, אדמה ושמיים הופכים נגישים. ברגישות יש עצמה עצומה, אם משאירים אותה מי שהיא ולא מתמירים אותה לבוץ – למשקעים של כעס, עלבון, ועוד.

רגישות היא הבסיס למודעות.
רגישות היא גם הבסיס לחמלה.
ואלה הולכים יחד.
מי שמודע – חומל.

ואיך אני מחדדת את רגישותי?
איך אני שומרת שלא תשאיר משקעים?
איך אני מתבוננת על השיעורים שהיא מגישה לי?
ואיך אני יודעת כל זאת?
הבוקר הוא זה שמביא לי את הדרכים ואת התשובות.

עורב נוסף הצטרף במהלך הכתיבה אל העורב שעל העץ. לפני כמה דקות זרקתי לעברם פירורים של קורנפלקס, אך הם נבהלו מתנועות ידיי והתעופפו מיד. עכשיו הם חזרו, מלקטים בשמחה ובקול את הפירורים סביב. אני מחייכת לעברם, סוגרת את פנקס הכתיבה ואוספת אותו אל התיק.


  במילים אחרות  
מעט מזעיר אפשר לצפות מיום – אם אפשר לכנותו בשם זה – אשר לקראתו אין אנו ניעורים על ידי רוחנו כי אם על ידי מגע מכאני של איזה משרת; מיום אשר לקראתו אין אנו ניעורים על ידי כוחות עצמנו הנולדים חדשים לבקרים ועל ידי שאיפות שמבפנים, המלוות צליליה של מנגינה שמימית – במקום פעמוני בית חרושת – כשריח ניחוח ממלא את חלל האוויר כולו – לחיים עילאיים יותר מאלה שבהם שקענו בתרדמה.
(הנרי דיוויד ת'ורו, וולדן)