שני נחשים

גרעיני ענבים מכסים את הרצפה של סוכת הגפן, מביאים אחריהם בהמונים חרק בלתי מזוהה, כחיפושית עמלנית ונמרצת, לצד אלפי נמלים נמרצות עוד יותר, שהשתלטו על הסוכה, שלא לדבר על השולחן האהוב שלי שחוסה בצלה.

נסוגתי לשולחן אחר בחצר, זה שתחת הפרגולה הסמוכה לבית. השמש מסתירה את פניה לעת עתה ואני זוכה לזמן של חסד לצד השולחן הרחב, פרוש הכנפיים, בשקט ובלבדות של שבת בבוקר. הלבדות הקסומה והנערגת. לו היא, לא הייתי זוכה לפגוש בבוקר את עיתון השבת, שאסף השאיר לי, מקופל כמידת גודלו של הטור השבועי של מאיר שלו. טור שכותרתו "אמנות הטיול הרגלי". אסף יודע מה להשאיר לי.

אבל אין כמובן דבר בין לבד ולבדות, וזו האחרונה יכולה לדור יחד עם זוגיות ומשפחה וגם צריכה.

מאיר שלו מתייחס במאמרו לספר "וולדן", שכתב דיוויד הנרי ת'ורו – כבר שנים אני קוראת אותו, כל פעם קצת, שוב ושוב – בו הוא מספר על שנתיים שבהן גר לבדו ביער על גדות אגם וולדן. מאיר שלו כותב גם על ספר נוסף של ת'ורו – "טיול" – שיצא בתרגום מחודש, ונדמה לי שהתרגום הראשון, זה שבידיי, טוב יותר; ומי שקרא את באדיבודהא שלי כבר יודע שאני פותחת את הספר עם ציטוט מ"טיול", וזו לא השפעתו היחידה עליי.

~ ~ ~ ~ ~

באחד הימים בתחילת הקיץ פגשתי בהפתעה שני נחשים ביום אחד. את הראשון פגשתי לצד סוכת הגפן שבקצה החצר, בזמן כתיבת הבוקר שלי. הוא חלף לידי, קפא במקומו כשג'וני החתול ניגש אליו, וכשקראתי לו – לג'וני – שיעזוב, הוא החליק במהירות ונעלם. חום כהה היה צבעו והוא נראה היה גדול למדי. בערב, כשניגשתי אל דלת הסלון כדי לפתוח אותה ולסגור את הרשת – חמק נחש קטן יותר מבין המסילות. מיד זיהיתי שזהו צפע. המולה קמה סביבו. אסף הצליח לתפוס אותו ולהעבירו לדלי ויחד עם עידו הם נסעו אל הדרך שמובילה אל היער ושחררו אותו לדרכו.

שני נחשים ביום אחד? החוויה הייתה גדולה עליי והשארתי אותה בצד. בינתיים כתבתי שיר קצר:

העולם זקוק ממך
לתדר שלך
ולא של אחר;
לכי אחרי לבך
גם אם הוא מוביל אותך
אל הפחד הכי גדול שלך
אל כאב
אל מעבר לכמיהה;
זה טוב
כי שם את נמצאת
שלמה

~ ~ ~ ~ ~

"אמנות ההתבודדות" – ספרון קטן שחיבר ארז משה דורון – חיכה על שולחן העבודה שלי מאז ששרה נתנה לי אותו באחת מפגישות העבודה שלנו. כמה ימים אחרי המפגש עם הנחשים, כשסידרתי את השולחן, לקחתי את הספרון לידיי, מתלבטת אם להתחיל לקרוא בו. פתחתי את הספרון בצורה אקראית ועיניי נחו מיד על המשפט הבא: "משנלחם יעקב, אבי אומתנו, במלאך האש מן השמים... פגע המלאך בירכו ...". נאלמתי דום. מי שמכיר את הסיפור על שמי יבין מדוע נאלמתי. סגרתי את הספרון והעברתי אותו לצד המחברות ועפרונות הכתיבה, אך לא התחלתי לקרוא בו, למרות התדהמה ואולי בגללה.

~ ~ ~ ~ ~

עברו ימים ואני הרפיתי מהדרך שלי, שיש בה חיבור פנימי, אישי, משולב בכתיבה, הגות והליכה בשבילי העולם הזה בדרך אל ההר, זה שאני מספרת עליו בבאדיבודהא. הרפיתי ולא ידעתי אם אני נחלשת או קשובה לאנרגיית הקיץ, למחזוריות שאינה נראית. ומבין התהיות אף כתבתי: "לעתים את העבודה הפנימית יש להאט; כמעט עד כדי מוות; כדי מחדש להיוולד".

עברו שבועות. הנחשים חזרו מדי פעם אל מחשבותיי, עד שאחת מהן נעמדה מולי ואמרה: "שני נחשים פגשת ביום אחד, זו עובדה ולא מטאפורה, ומקרה נדיר שכזה מזמין אותך למבט." הבטתי במחשבה והנהנתי בהסכמה.

היה זה כמובן בשעת בוקר, עת ישבתי בסוכת הגפן יחד עם "ערכת הכתיבה" שלי. "אמנות ההתבודדות" היה מונח אף הוא על השולחן. פתחתי אותו ודפדפתי אל העמוד שמספר על מפגשו של יעקב עם המלאך. הפעם המשכתי לקרוא פסקה נוספת, שמביאה פירוש למפגש, ובין השאר כתוב בה: "לרע אין שם אחד בלבד, אלא רבות הן צורותיו, גווניו משתנים וגו' ..."  החרשתי שוב. הבנתי.

לעתים אפשר מהדרך להתרחק

אך מומלץ לא לאבד עמה קשר עין

ויש להקשיב כל העת

עד שהקריאה תהיה אחת:

הגיעה השעה לחזור.

~ ~ ~ ~ ~

עולמות שלמים

נרקמים

בלבדות

בהתבודדות

בבוקר

עוטפים את השגרה

בהתרגשות ומשמעות

שאין להן

סוף