1
אנחנו חיים תחת סיפורים: אדם וחוה, נֹחַ, אברהם, משה ועוד. ולא רק אנחנו, כמובן. לאורך ההיסטוריה העולם כולו מתנהל בהשפעת סיפורים קנוניים, שמשפיעים על ההיסטוריה העולמית וקובעים במידה רבה את חיינו. ורבים מהם – למרות שהסיפורים מגיעים מכל רחבי העולם – דומים.
מי כתב את ראשיתם? "אלוהים יודע". בסיפורים אלה טמונה אמנם חכמה רבה ויש בהם מפתחות משמעותיים לחיים, אבל אותי מעסיקה מאוד גם השאלה: איך יכול להיות שסיפורים (גם אם יש בהם אמת) קובעים את חיינו? ובעיקר: מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? האם יש לנו השפעה על הסיפור והאם אנחנו צריכים ויכולים "לצאת" ממנו?
2
בסוף חודש מרץ 2024 התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר שכותרתו משכה את עיניי – "תודה בני אדם. המכונה תמשיך מכאן" – מאת יואב פלדש. המאמר המעניין עוסק בבינה מלאכותית, אבל יש בו גם התייחסות מקדימה לסיפורים. הנה ציטוט אחד והדגשה שלי בתוכו:
"התהליך המסתורי שבו סיפורים חדשים באים לעולם ריתק את האנושות מאז ומתמיד. גם אם הסיפורים בוקעים בתוכנו, נדמה שמאחורי הקלעים יש גורם אחר, לא מודע, שמשתתף ביצירתם... בדיוק כמו אדם שמתעורר בבוקר ומנסה להיזכר בחלומות שעינגו אותו בלילה, כך קשה להצביע על מקור מדויק שממנו הסיפורים 'נופלים לתוך הראש' שלנו. נדמה שיהיה מדויק לומר, שיותר משהסופרים שלנו כותבים את הסיפורים שלהם – הם למעשה השומעים הראשונים שלהם."
זו לא הפעם הראשונה בה אני נתקלת ברעיון הנ"ל. לעתים אני אף מרגישה בעצמי את התחושה.
3
באופן דומה, כך אני מאמינה: גם את "סיפורי הראשית", שמלווים אותנו מאז ומעולם, היו יחידי סגולה ששמעו. והם ותלמידיהם הפיצו הלאה את הסיפורים בשם האהבה או עוותו אותם בשם השטנה. הסיפורים האלה משפיעים על חיינו, משפיעים על האנושות כולה.
4
ואולי אנחנו בכלל חיים בתוך סיפור ולא רק בהשפעת סיפור? לעתים אני מרגישה שאני נעה בתוך עלילה כתובה, שאין ממנה כמעט מנוס, כמו מישהו כתב את השלד של העלילה שבתוכה אנחנו חיים ולא רק את הנרטיבים.
כך או כך מקיפים אותנו סיפורים שמשפיעים על חיינו, ואני ממשיכה לשאול: אז מהו חלקנו בסיפור? איך מתמודדים עם זה? והאם אפשר לצאת מהסיפורים?
5
למעלה מעשרים שנים אני כותבת כתיבת בוקר במחברות. אני כותבת בהן בקצרה על ימיי, אני מעתיקה אליהן ציטוטים מאירי דעת, מדגישה רעיונות חדשים ומצמצמת הבנות מרכזיות לכדי טקסטים קצרים דמויי שיר. לעתים יוצאת מהן גם רשימה ארוכה יותר. פעם אחת אף נולד ספר.
וזאת למדתי עם השנים: למחברת יש יכולת פלאית לחבר בין דברים – שנדמה שאין ביניהם קשר – לכדי הבנות עמוקות ומרגשות. הַמַּחְבֶּרֶת מְחַבֶּרֶת.
בוקר שבת אחד, כחודש אחרי שקראתי את המאמר "תודה בני אדם. המכונה תמשיך מכאן", ישבתי כהרגלי מול מחברת פתוחה לשמים, כתבתי מעט ואז העתקתי אליה לקט של ציטוטים, מעולמות שונים לגמרי, אליהם נחשפתי באותם ימים. לפתע התחברו הציטוטים, מול עיניי המופתעות, לכדי תמונה אחת שיש בה הבנה אינסופית ושיש בה תשובה עבורי.
אביא להלן את הציטוטים השונים. האם גם אתם תראו את התמונה? האם גם אתם תמצאו בה רמז לתשובה?
6
יש ספרים שמשפיעים עליי עוד בטרם קראתי אותם. אני יודעת, זה מוזר, אבל לעתים קריאת סקירה על הספר מספיקה כדי לפתוח בפניי שער חדש. כזו הייתה הסקירה (שכתב רון דהן, בידיעות אחרונות) על הספר "כשאנחנו חדלים להבין את העולם", מאת בנחמין לבטוט. סקירה מרגשת, שאכן תגרום לי לרכוש את הספר, אבל באותו בוקר גזרתי אותה מהעיתון, הדבקתי במחברת, והדגשתי בה את הדברים הבאים:
"כוחו של הספר טמון בהלימה שבין הצורה המתעתעת והנושא המתעתע לכשעצמו. אין לנו דרך להבין את מכניקת הקוונטים, אין אפשרות להסביר אותה בעזרת מתמטיקה טהורה או פיזיקה קלאסית... לבטוט, כמו חוקרי פיזיקת הקוונטים, מבקש ליצור "חיה" אחרת, שהיא גם וגם. יש בה מן הבדיון ויש בה מן העיוני, היא מתארת את העולם באופן קוהרנטי ואובייקטיבי ככל שניתן, וגם מספרת אותו באופן שנובע בראש ובראשונה מיכולת ההמצאה של הסופר. האם לבטוב ניסה ליצור "ספרות קוונטית"? כלומר, שמי שקובע את התוצאה הוא בעצם הצופה, הקורא במקרה לנו?"
בום! לפתע הרגשתי שאני מתחילה לאחוז בקצה החוט לתשובה לשאלותיי: אני יכולה להיות בו-זמנית בשני "מצבים" ואין ביניהם סתירה, וגם אם יש סיפור – מי שקובע את התוצאה הוא הקורא, שזו אני.
7
בעודי מהרהרת בנ"ל העתקתי למחברת קטע קצר מתוך טקסט ארוך יותר שנתקלתי בו במקרה בפייסבוק, שכתבה רות קדם (אינני מכירה אותה, אך מדי פעם אני קוראת פרסומים שלה):
"...
אין
ייסורים גדולים יותר לאדם
מלהיות
בעולם הזה
במצב לא
מתוקן.
זה נקרא
גיהנום.
גן עדן
זה להיות
בעולם הזה
כשהעולם
הבא שלך
בחייך."
והנה, שוב: אפשר להיות "כאן" ו"שם" יחד!
8
הקסם המשיך כשהתפניתי לקרוא רשימה של מאיר שלו, "בשבח ההקדמות לספרים", וכבר לא הופתעתי למצוא גם בה מענה:
"...במונחים אופטיים, הספר, המוקרן מזיכרונו של הכותב, משתבר במנסרה שהיא הקורא... זיכרון משיק לזיכרון, דימוי מנסח תחושה, משפט מיתרגם לתמונה... הקורא מלקט בספר דברים שנוגעים אליו".
9
רגע לפני שהתעייפתי מהחיבורים או שמא התרגשתי מהם מדי באותו בוקר פורה, הדבקתי במחברת וגם הדגשתי חלק מסקירה על ספרה של נורית גרץ "ממילא גורלך נחרץ":
"... גרץ מאמינה בכוחה של הכתיבה לשנות את המציאות ולצקת לתוכה תכנים שלא היו בה... היא מזדהה עם גורלו של סיזיפוס ואומרת: 'וכך גם אני. לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת... איך? פשוט לכתוב, להשהות את היום שזה רק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים."
הדבקתי את הציטוט הנ"ל במחברת כי גם אני מאמינה, בדיוק כך, בכוחה של הכתיבה. אבל כשהסתכלתי על כל מה שהתחבר יחד במחברת הבנתי שיש כאן תשובה גם לשאלות שהצגתי למעלה, ואין הכוונה רק לכתיבה, כי גם לקריאה יש כוח – קריאה פעילה שבה אנחנו מעורבים, שוהים, בוחרים ומשפיעים.
10
לא מכבר הייתי עם אסף באיקאה וכשירדנו במדרגות מהקומה השנייה לקומה שמתחתיה הוא אחז פתאום בידי והצביע על המראה שמתגלה כשעוצרים לרגע: בדיוק במעבר בין הקומות אפשר לראות את החלק העליון, החשוף, של הקומה הראשונה. רואים את האולמות ואת המעברים של הקומה הראשונה ובעצם רואים איך היא בנויה. כל אלה דברים שאי אפשר לתפוס כשנמצאים בקומה עצמה, עוברים מחדר לחדר, מאולם לאולם, צועדים בנתיב המסומן. זו דוגמה טובה, מוחשית, לרעיון המרכזי שאני מכוונת אליו: בו-בזמן שאנחנו "כאן ועכשיו" אנחנו יכולים גם לעלות מעל לרגע או לחדור לתוכו פנימה. כלומר: להתבונן מזווית אחרת על הרגע, לראות הֶקְשֵׁר רחב יותר של הדברים, לנסות להבין מה טמון כאן עבורנו, לחפש מסר-הבנה, ולבחור על מה אנחנו רוצים לשים דגש. ויש לזה השפעה. יש לזה כוח.
לא משנה
מהו הסיפור – אם הסיפור הוא "סיפור ראשית", או סיפור חברתי, משפחתי או
אישי – יש לנו בחירה.
הקורא
הוא חלק מהיצירה.
בזמן
שאנחנו כאן, "על הקרקע" – אנחנו יכולים להיות גם בממד אחר.
החיים
מתקיימים לא רק בממד הפיזי – יש ממדים נוספים, שמאפשרים לכתוב סיפור משלנו.
לסיום
נולדנו
לסיפור, אבל אנחנו יכולים להיות בתוך הסיפור וגם מחוץ לו בו-זמנית.
אנחנו
צריכים לקחת אחריות על הסיפור.
יש לנו
יכולת קוונטית.
(ותודה ליפית על התמונה שבראש הרשימה)
שרית יקרה,
השבמחקמקסים
מאיר עיניים ופותח פתח למחשבה . הסיפורים הם התשתית שלנו באשר תוכנם הוא מה שהוא.
השבמחקהיי שרית יקרה,
השבמחקהשאלה שהעלית בראשית דברייך, היא מרתקת, ובמיוחד אותי, שעוסק הרבה בנושא של סיפור חיי, ושל סיפורן של האנושות ושל הבריאה בכלל.
את מעבירה את הרעיון שלך בצורה מאוד יפה ומתפתחת (ואולי גם דברייך הם עצמם סיפור שכתבת כאן, כדי להעביר את הקורא תהליך של הבנה מתפתחת?)
הדברים היפים והמעניינים והמרתקים שלך עוררו בי, כמו בהרבה מקרים, וכפי שאת יכולה לראות, רוח גדולה של מחשבות ותובנות.
וגם אחרי כל מה שהגבתי, מה שכתבת מכיל בתוכו עוד עולמות על עולמות שלמים, שאפשר עוד לשוט ולעוף ולהרהר בהם. כי העניין הזה של הסיפור, הוא עניין שורשי ביותר, ומי שמבין אותו, מבין את רזי החיים הגדולים ביותר.
לאורך תגובתי, ניסיתי לשמור על קוהרנטיות רעיונית, אבל לא תמיד הצלחתי. חלק מהרעיונות הם הבזקה מפה והבזקה משם, ונשאר מקום לארגן אותם לשיטה אחת קוהרנטית.
והתגובה ארוכה, כיאה לדברייך הגדולים והנפלאים.
א. אני חושב שהסרט "מטריקס" עוסק, מבחינה מסויימת, בעניין הזה של "לצאת" מהסיפור. אנחנו חיים בתוך בועה שמחוברת אל צינורות שמזינים לתוכה את הסיפור. היציאה מהמטריקס היא היכולת להסתכל על הסיפור מבחוץ, וע"י כך לשנות אותו. ולפי זה – כבר עצם היכולת שלנו לצאת מהסיפור ולהסתכל עליו מבחוץ, היא תחילת השינוי שלו. וכמו שכתבת, שמי שקובע את התוצאה הוא בעצם הצופה, כבר בעצם זה שהוא צופה.
ב. בעיניי המציאות מכילה רבדים שונים של סיפור, וככל שהם גבוהים יותר, הם יותר קשיחים ומוחלטים, וככל שהם יורדים ומשתלשלים, הם יותר גמישים וסובייקטיביים. לכן, לדעתי, יש סיפורים שאפשר לצאת מהם, ויש סיפורים שאי אפשר.
ג. יש בתורת הסוד את נושא השתלשלות העולמות, עולמות אבי"ע – ראשי תיבות של אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. ונראה לי להסביר שכל אחד מהעולמות, והפירוש הסובייקטיבי שלו לסיפור היצירה. והסיפור הולך ומתעבה ומתפתח ומתפרט ככל שיורדים בעולמות מטה, עד העולם שלנו, עולם העשייה.
ד. הלוואי והייתי יכול גם כן לחוות את החוויה הזו שלך, חווייתו של סופר, שהסיפור מסופר דרך תהליך הכתיבה שלי את הסיפור.
ה. יחסי הגומלין האלה, בין המהות-רעיון, הרוחניים, לבין הסיפור בו אנחנו מלבישים אותם, הוא מרתק. אני חושב שהמפגש והשילוב הזה, בין הרעיון לסיפור הוא סוד אלוהי, שהסופרים, כמוך, יודעים אותו, ויודעים איך להשתמש בו.
ו. את עושה בדברייך הבחנה מעניינת, שמחדשת לי, בין שלד הסיפור, לבין הנרטיבים. כלומר יש 2 רמות של הסיפור – הסיפור "העקרוני" הכולל, "סיפור המסגרת", והנרטיבים הסובייקטיביים הקונקרטיים, שבהם כל אדם מלביש אותו, בהתאם למהותו וחייו הסובייקטיביים הקונקרטיים.
ז. אני חושב שהעניין הזה של הסיפור, גם נושק לשאלה האם יש היכן שהוא אמת מוחלטת טרנסצנדנטית, הוא שהכל יחסי.
ח. יש לי, בעקבות דברייך, תובנה. יש בעניין הסיפור 3 רבדים:
1. סיפור המסגרת האלוהי העליון (או כמו שאת קוראת לו – "סיפור השלד"), שלא משתנה – "הסיפור האלוהי המוחלט" (שדרך אגב, גם הוא במובן רוחני עליון, סובייקטיבי, כי יש כאלה שאומרים (ואני מסכים איתם) שאלוהים יכל לברוא בריאות אחרות עם סיפורי מסגרת עליונים אחרים. חוקי פיזיקה אחרים. חוקים רוחניים אחרים, וכן הלאה). כלומר גם הסיפור האובייקטיבי העליון, כבר הוא סוג של פרשנות קונקרטית מתוך אינסוף אפשרויות אחרות.
2. סיפור המסגרת הנ"ל מולבש בכל תקופה ותקופה של האנושות, בסיפור מסגרת משני. ההתגלות האלוהית אל המציאות משתנה מתקופה לתקופה, ולפי זה גם מהלך ההיסטוריה. אפשר לקרוא לו "הסיפור האלוהי היחסי". זהו "תת סיפור שלד". ולזה אפשר לקשר את דברי הרב קוק ש"כל זמן מאיר בתכונתו".
ע"פ מה שלמדתי, ההיסטוריה היא זירת ההופעה האלוהית. כלומר ההיסטוריה היא הזירה בה מתרחשים הסיפורים, שהם הלבשות של המהויות והרעיונות הרוחניים. וזה מתקשר למה שכתבתי לך לפני כמה ימים.
3. הנרטיב האישי הסובייקטיבי של סיפור חייו של כל אחד מאיתנו. "הסיפור האנושי".
ט. אני חושב שהמושג של "מציאות מרובדת", נוגע גם הוא בעניין הזה – מה במציאות המרובדת הוא הסיפור המקורי, ומה בה הוא הסיפור הדינאמי שאנחנו מלבישים עליה?
י. מזדהה עם דברייך, שהמחברת היא בו זמנית גם תיעוד חי של הסיפור, ממש תוך כדי התרחשותו, וגם שינוי שלו, ע"י התובנות והפרשנויות והעבודה העצמית. "הדרך", במובן זה, היא ההתפתחות הדינאמית של הסיפור. כלומר אין לסיפור רק "נקודות יציאה" בתחילתו ובסופו, אלא גם אינספור נקודות כניסה/יציאה קטנות, מקומיות, לכל אורכו.
גיל,
מחקתודה.
אכן, יש ברשימה הזאת רעיונות רבים, עמוקים, משולבים, שאפשר לדבר עליהם בלי סוף. רציתי לעורר אותם. חשוב לי להגיש מילים ברורות ששולחות את הקוראים להמשך חשיבה, המשך בירור, רצוי גם יישום. אין עבורי אושר גדול מאשר קוראים שעושים זאת.
ואולי המילה "תודה" לא מספיקה לתגובה כל כך מושקעת שלך?
תודה גדולה גם על המחמאות הרבות. הן חשובות לי :-)
אי אפשר לאמוד את כמות רסיסי האור והחכמה ששזורים בדבריך, ולעד אשאר נדהמת מהשקעתך בתגובות.
כל תגובה שאגיב לך תתגמד אל מול התגובה שלך. אני מתנצלת על כך מראש.
ובכל זאת, הנה כמה דברים:
א. אתה קולע בדיוק, וכשעמדנו על מדרגות איקאה אפילו אמרנו: "זה כמו במטריקס".
ב. אני מסכימה.
ג. אני לא מכירה את הנושא. נשמע מרתק.
ד. אני חושבת שאתה יכול לנסות, אתה לא רחוק משם. ממליצה.
ה. דברים מרגשים.
ו. זה מתקשר לסעיף ב. יש דברים שאנחנו יכולים לשנות ויש דברים שלא. אבל, וזה חשוב, גם על מה שאנחנו לא יכולים לשנות יש לנו השפעה, באמצעות "הגבהת" נקודת המבט שלנו עליו. וזה יכול לשנות את כל התחושות שלנו, גם אם סיפור עצמו לא משתנה (לכאורה).
ז. אני מאמינה שיש
ח. אני יכולה להתחבר לדברים כאן, אבל חשוב לי גם לשמור על פשטות הרעיונות – ולכן, כשמתחילות "חלוקות" של דברים אני קצת מתרחקת מהם. (זו אבן דרך יסודית בכתיבה שלי: מצד אחד: 'להפשיט' את הרעיונות כך שאפשר יהיה לעבוד אתם וליישם אותם "מיד" עם סיום הקריאה; ומצד שני: לא לפגוע בעומקם של הרעיונות).
באותה נשימה אומר, שאני זוכרת היטב את המשפט שכתבת לי לא מזמן, בהקשר אחר, לפני שידעת את תוכנה של רשימה זו! משפט משמעותי מאוד, שעוזר (לי) להבין עוד יותר את העולם: "כל אמת עליונה טהורה מתלבשת בסיפור, ודרכו היא מופיעה בעולמנו".
ט. "מציאות מרובדת" מתקשר בהחלט לנושא. מי שיודע לזהות עומקים במציאות, לזהות רבדים נוספים מעבר למה שנראה על פני השטח – חייו מתעשרים, ברגע, לאין ערוך.
י. לגמרי, לגמרי, לגמרי.
עכשיו אני מבין יותר טוב את השיקולים העומדים ביסוד האופן בו את כותבת.
מחקשמח שהסבתי לך אושר ע"י התנהגותי בהתאם לתקוותך לגבי קוראייך :-)
מאוד מודה לך על המשוב החיובי והפירגון שלך לגבי מה שכתבתי. זה משמח ומרגש, ומחזק אותי בדרכי :-)
מסכים לדברייך על כך שהגבהת המבט יכולה להשפיע על הסיפור. אני חווה את זה בחיי כבר שנים רבות.
מבין את דברייך לגבי החשיבות לשמור על פשטות הרעיונות, ביחד עם ההפשטה והשמירה על העומק. זו, למשל, יכולת שלך שלי יש פחות.
שמח על כך שעיקרון האמת העליונה הטהורה המתלבשת בסיפור, עוזר לך להבין עוד יותר את העולם.
רציתי גם לספר לך עוד משהו. בטח שמעת על רבי נחמן מברסלב. הוא היה איש תורה ורוח עצום, שהשפעתו ממשיכה ומתפשטת עד זמננו אנו. תורתו עוסקת הרבה ברובד הסוד. את רובד הסוד הזה, הוא מלמד דרך שני צינורות עיקריים: הראשון הוא רעיונות וחיבורים רוחניים שלו אותם הוא שטח (הנקראים "תורות"). השני הוא קובץ "סיפורי מעשיות" ועוד סיפורים שהוא חיבר וסיפר, אשר מהווים הלבשות לרעיונות רוחניים מאוד גבוהים, גבוהים אפילו יותר מאלה שהוא העביר דרך ה"תורות" שלו.
אנחנו כבר יודעים מהעבר שצורת החשיבה שלנו ברבים מהתחומים הרוחניים מאוד דומה, אם לא זהה, אבל הפעם זה ממש מקבל מבחינתי משנה תוקף.
וכך גם, שוב, לגבי "שפת החכמים" האוניברסלית בה אנחנו משתמשים. רומי, לתפיסתי, גם הוא משתמש בשפה זו.
אני לומד הרבה מהחופשיות הרוחנית שלך, שבה את מגיעה לתובנות רוחניות לא רק דרך "הכתבה" של רעיונות מבחוץ, אלא גם דרך חקירתך החופשית את המציאות. זו מבחינתי יכולה מאוד גדולה שלך.
שאלה: האם את חושבת שיש לי צורת חשיבה הוליסטית?
בוודאי ששמעתי על רבי נחמן מברסלב, יש לי גם כמה מספריו. קראתי אותו מעט, אבל אל מה שקראתי התחברתי מאוד מאוד.
מחקנכון, אנחנו כבר יודעים מהעבר שצורת החשיבה שלנו ברבים מהתחומים הרוחניים מאוד דומה, אם לא זהה - וזה אחד הדברים הכי מחזקים שיש בעיניי ברוח. כי זה מוכיח "שחור על גבי לבן" שיש דרכים שונות שמובילות לאמת האחת!
הנ"ל מתחבר בוודאי ל"שפת החכמים" האוניברסלית. רומי, בהחלט, גם הוא משתמש בשפה זו.
בנוגע לפסקה הבאה שכתבת: "אני לומד הרבה מהחופשיות הרוחנית שלך, שבה את מגיעה לתובנות רוחניות לא רק דרך "הכתבה" של רעיונות מבחוץ, אלא גם דרך חקירתך החופשית את המציאות. זו מבחינתי יכולה מאוד גדולה שלך" - זו הבחנה נפלאה שלך, וגם מרגשת. זו אכן דרכי. מקורות חיצוניים מהווים עבורי "רק" השראה. אבל תהליך החקירה הוא אישי שלי וכך גם הגילויים, ואלה כל כך מרגשים כשהם באים מתוכנו!
רק גילויים שנבעו ממני "משמשים" אותי בדרך שלי, בכתיבה, בהדרכה.
אני חושבת שכל אחד יכול (וגם צריך) לחקור (גם) לבדו את המציאות. אבל אני (עדיין) לא יודעת אם אני צודקת.
ולסיום, בנוגע לשאלתך האחרונה: נתכתב עליה בפרטי :)
תודה!
"רק גילויים שנבעו ממני "משמשים" אותי בדרך שלי, בכתיבה, בהדרכה" - לדעתי זה כי את אשת אמת במלוא מובן המילה.
מחקולגבי השאלה הזאת, גם אני לא יודע. האם אפשר לגדל ולחנך וללמד אנשים מגיל קטן לחקור לבדם את המציאות? האם זה לא קרה עד היום כי פשוט לא עושים את זה? האם יצר הסקרנות והחקירה של הילדים הקטנים, מלמד שזה אפשרי? או האם אדם נולד עם זה? האם צריך שתהיה לו נשמה מיוחדת לכך? שאלות גדולות.
יא. התופעה הזאת, שעצם קריאת הסקירה של הסיפור פותחת שער חדש – קרתה לי עם תורת הרב קוק. היו פיסקאות, שכבר קריאתי את המלים הראשונות שלהן, עדיין בלי לדעת על מה הפיסקה מדברת, מילאה אותי רוח ועוררה בי הגיגים. יש לסיפור נשמה, כך אני מאמין. נשמה ממשית. שקיימת איפשהו. ובפגישתנו את הסיפור, אנחנו פוגשים תחילה בנשמתו.
השבמחקיב. את הציטוט שהבאת על "הצורה המתעתעת והנושא המתעתע" של הסיפור, אני מבין באופן של סיפור מוחלט שמוסתר ע"י סיפור יחסי, והמטרה שלנו היא לחשוף את הסיפור המוחלט המתחבא בתוך הסיפור היחסי, סיפור המוכתב ע"י כאוס התחלתי של המוני פרטים.
וע"פ זה, יש לי כעת תובנה על מה שמסופר בבריאת העולם. מיד אחרי "בראשית ברא אלוהים", כתוב "והארץ הייתה תוהו ובוהו" – תחילת מימוש הסיפור האלוהי, היא בכאוס של פרטים, שמעוורים את עינינו ומתעתעים בנו.
יג. לגבי הציטוט שהבאת על הייסורים הגדולים של להיות בעולם הזה במצב הלא מתוקן, ועל התובנה היפה שלך של היכולת להיות "כאן" ו"שם" ביחד, אוסיף: חשיפתו של הסיפור היא האוויר לנשימה של הנשמה. הנשמה סובלת ייסורים גדולים בשלב הכאוטי, מלווים בתחושת מחנק, כשהסיפור כל-כך מוסתר, ולכאורה אין סיכוי לגלות אותו בתוך ים הפרטים. יש הרבה אמירות של הרב קוק על המחנק הזה של הנשמה (שאני מפרש אותו כעת כמחנק של הנשמה על הסיפור הכלוא בפנים שרוצה לפרוץ החוצה).
יד. דבריו של מאיר שלו, ש"הקורא מלקט בספר דברים שנוגעים אליו", מזכירים לי את המושג בתורת הסוד של "העלאת הניצוצות". וזה מבוטא בהגיג שכתבתי לא מזמן:
כשאנחנו מגלים את עצמנו
דרך מקום בעולם בו היינו,
דרך אירוע שקרה לנו,
דרך ספר שקראנו,
זה מכיוון שניצוץ מנשמתנו היה גנוז בהם,
וחיכה להתלקט ולשוב אלינו.
טו. את הליקוט ההדרגתי המתפתח שלך של הציטוטים השונים, אני מבין באופן שדרך תהליך הליקוט וההבנייה, אנחנו לאט לאט מַשְׁוִים צורה עם הסיפור המסתתר, חושפים אותו ומתחברים אליו (העניין של "שיווי צורה" הוא מרכזי בתורת הסוד).
יא. גם אני מאמינה כך
מחקיב. תובנה מעניינת! ומה שבטוח הוא שכל אחד מאתנו צריך לדעת לעשות סדר – במו ידיו – בפרטי הסיפור (קטן כגדול).
יג. חשיפתו של הסיפור מאפשרת לנו לעבור ממצב פסיבי למצב אקטיבי. המעבר לאקטיביות משחרר, ברמה זו או אחרת, את תחושת המחנק.
יד. מרגש ההגיג
טו. מה שמרגש אותי במיוחד בתהליך, זו העובדה ש"סתם" ליקטתי ציטוטים שדיברו אליי ושאהבתי. ורק אחרי שהעתקתי אותם אל המחברת, ב"מבט על" שמתי לב שלא רק שיש ביניהם קשר, אלא שהם גם נותנים לי תשובה (שחיכיתי לה זמן רב).
טז. לגבי דבריה של נורית גרץ ומה שהסקת ולמדת מהם, אני יכול לומר: סיפור חיי נגזר מסיפור חייהם של הוריי. אז האם אני כלוא בו? לקח לי שנים רבות לברר את זה, ולאט לאט הגעתי למסקנה שלא. כשאני מחליט איך להמשיך אותו, ואיך להגיב עליו, ואיך לקרוא אותו, אני הופך לבן חורין. זו החירות שלנו. ובסוף אנחנו גם מגלים את הגילוי המהמם, שהסיפור נכתב בשבילנו, בשביל מי שאנחנו.
השבמחקומזה עולה השאלה היסודית: האם אנחנו מתאימים את עצמנו לסיפור, או שהסיפור מותאם אלינו? כלומר הסיפור, שנראה לנו בהתחלה כובל את עצמנו, מתגלה לנו לאט לאט כביטוי של עצמיותנו. הוא נכתב בשבילנו ע"י סופר מיסתורי. אנחנו הולכים ומגלים אותו, ודרך הגילוי הסובייקטיבי אנחנו גם בו זמנית כותבים אותו (במובנים שאת כותבת עליהם).
יז. הסיפור מתרחש בתוך זמן. כדי שאוכל לכתוב את הסיפור שלי, אני צריך בעלות על הזמן שלי. הזמן הוא היריעה על גביה אני כותב את הסיפור. לכן המצווה הראשונה שקיבלו בני-ישראל, ערב יציאתם ממצרים מבית עבדים, היא מצוות קידוש החודש. מצווה זו היא מצווה יסודית לקביעת לוח השנה העברי, מאחר שעל פי קביעת ראש החודש נקבעים תאריכי חגי ומועדי ישראל. כלומר בני-ישראל, כחלק מהיציאה לחירות, קיבלו שליטה על הזמן שלהם. כי כשזמני בידיי, אני בן חורין לכתוב את הסיפור שלי.
(המקור: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".
ועל זה אומר הרמב"ם: ”כך אמרו חכמים, הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו, כזה ראה וקדש”.)
יח. ב-7 באוקטובר, סיפור חיינו היהודי פרץ בכוח אל חיינו, ואף אחד לא שאל אותנו. האם אפשר להימלט מהסיפור היהודי שלנו? האם אנחנו רוצים להימלט? (ואני מעלה פה שאלה, בהקשר לתקופתנו, האם זה אחד הדברים שעוררו אותך לכתוב רשימה זו? התובנה שאנחנו, כולנו, חלק מהסיפור הזה?)
יט. כאמור, מסכים לגמרי עם מסקנתך, שהקורא הוא חלק מהיצירה, ולגבי הממדים הנוספים שבתוכם אנחנו יכולים לכתוב סיפור משלנו. אך גם מבין מדברייך האחרים, שגם הסיפור הזה אותו אנחנו כותבים, כפוף אל סיפור המסגרת. האם הבנתי נכון?
כ. ולגבי עצם סיפור המסגרת. זכור לי מלפני שנים רבות, נראה לי שאיתך התכתבתי על זה, שאנחנו חייבים סיפור מסגרת (אמנם ביטאנו את זה אז דרך מושגים אחרים). כי יש כל מיני אנשים בניו-אייג', שטוענים שהאדם יכול לקבוע לגמרי את הסיפור שלו, "להחליף דיסקט" מתי ואיך שהוא רוצה. שהוא יכול ליצור גם את עצם המהות שלו. וגם את וגם אני סברנו, שלכל אחד מאיתנו יש "סיפור מסגרת על" מובנה. וטוב שכך. כי אחרת לא היינו מוצאים את הידיים והרגליים. היינו הולכים לאיבוד לגמרי. ואולי יש לזה סיבות עוד יותר עמוקות. ברמה הנשמתית, אנחנו לא יכולים להיות העוגן הקיומי השורשי של עצמנו, העוגן הקיומי השורשי שלנו הוא אלוהים.
זהו לבינתיים.
ואשמח אם תחליטי לכתוב רשימות לעתים יותר קרובות.
טז. "... כשאני מחליט איך להמשיך אותו, ואיך להגיב עליו, ואיך לקרוא אותו, אני הופך לבן חורין. זו החירות שלנו. ובסוף אנחנו גם מגלים את הגילוי המהמם, שהסיפור נכתב בשבילנו, בשביל מי שאנחנו." – זה כל כך מדויק ולשם בדיוק אני מכוונת.
מחקיז. מקסים! וכל כך נכון.
יח. בהחלט! הרשימה הזאת (שהיא כל כך חשובה עבורי) היא תוצר נלווה לשאלה הגדולה שאני עוסקת בה (גם יחד אתך) מאז השבעה באוקטובר: מי/מה הוא יהודי? ויש לי שם גם התקדמות, אבל ראשית הייתי חייבת להתמודד את השאלה המהותית כל כך, שאף פעם לא עסקתי בה, שמאחורי הכול עומדים סיפורים... ומה זה אומר עלינו כעם וגם על כל אחד מאתנו?
ועל שני הסעיפים הנותרים וגם על הסיפא – אגיב בהמשך.
יט. בדיוק היום קראתי משהו יפה כל כך. אני חושבת שיש כאן תשובה לשאלתך. הביאה את הדברים רחל אליאור: "חיינו ארוגים שתי וערב. שתי מלשון תשתית. כל מה שלא בחרנו בו הוא חוטי השתי של חיינו. לא בחרנו בהורינו, בסבינו וסבתותינו, באחיותינו ובאחינו. לא בחרנו בעיר או בארץ בה נולדנו, בשפה בה דיברו אלינו הורינו בילדותנו, לא בחרנו את צורתנו הגופנית ולא את הירושה הגנטית של בריאות וחולי, כישרונות כאלה ואחרים או מגבלות פיזיות ונפשיות שקיבלנו בירושה גם לא בחרנו במצב הכלכלי בו נולדנו או בשכונה בה גדלנו.
מחקמהרגע שלמדנו לקרוא ולכתוב אנחנו יכולים להתחיל לארוג את חוטי הערב של חיינו. ערב מלשון תערובת וערבוביה וערבות הדדית. חוטי השתי של תשתית חיינו מלידתנו, אינם משתנים! ולא בחרנו בהם ואין שום דרך לשנות אותם וחבל לבטל את זמננו בצער על מה שאי אפשר לשנות או בהאשמות שווא נגד הורינו מולידנו או מאמצנו. גם הם לא בחרו את חוטי השתי של חייהם..
כדאי מאוד להשקיע בחוטי הערב בחיינו, אלה שתלויים רק בנו, בכישרונותינו, בחריצותנו ובמסירותנו, באהבותינו ובבחירותינו, בנדיבותנו ובחסדנו, ביחס ליכולתנו ומגבלותינו, כישרונותינו, תכניותינו וחלומותינו..
מהרגע שלמדנו לקרוא ולכתוב - השמים הם הגבול. בכל שפה ולשון שאנחנו יכולים לקרוא ולכתוב ללמוד ולהשכיל בהתאם למה שקרוב ללבנו ובהתאמה לנטיותינו וכישרונותינו. אנחנו יכולים לבחור במה להשקיע את זמננו כדי להרחיב דעת ולשנות את גורלנו..
כדאי מאוד לעזור לזולתנו למצוא את חוטי הערב של חייו בכל תחום שבו הוא או היא מוצאים עניין ורוצים להעמיק בו, במקום לבזבז זמן על העוולות שקשורות בחוטי השתי שאותם אי אפשר לשנות."
כ. נכון, גם אני חושבת שאדם לא יכול "להחליף דיסקט" מתי ואיך שהוא רוצה. הרי הגענו לכאן עם נתונים מסוימים שאין לנו דרך לחמוק מהם. ראה גם תשובתי לסעיף הקודם. ומעבר לזאת, כל אחד מאתנו "בנוי" סביב "אני", סביב גרעין אישי, מהותי, ייחודי, שאי אפשר להחליפו. והמהות הזאת מחוברת למהות גדולה ממנה ונצחית.
מחקולסיום, גם אני אשמח לחזור לכתוב רשימות לעתים יותר קרובות.
משל השתי והערב הוא יפה מאוד ואני מתחבר אליו באופן אישי.
מחקאך גם יש צורך לעזור לאנשים להתנהל כך, שחוטי השתי והערב שלהם לא יסתבכו זה בזה. לפעמים העבר מסתבך בהווה בצורה נוראה, ונוצרו כל מיני דרכים לעזור לאנשים להתיר את הסבך, בין השאר דרך הפסיכולוגיה.
מעתיקה לכאן חלק מתגובות נוספות שקיבלתי בערוצים אחרים:
השבמחקקראתי בשקיקה וצילמתי לי את הפסקה העשירית שתשאר איתי... נגעה בי בול...
הייתה לי שנה מאוד מאוד לא פשוטה במהלכה גם נפרדתי מאמא ובמאי האחרון, ביום ההולדת שלי, קניתי לי מחברת שאני משתדלת לכתוב בה יום יום. חזרתי לקרוא יותר, דבר שהיה לי חסר נורא וגמני שומרת לי ציטוטים/שירים כאלה ואחרים שנחקקים לי בראש ובלב...
המאמר שלך נפלא. מעורר הרבה מחשבות. תודה רבה על השיתוף❤️ בפעם הבאה שאהיה באיקאה, אחפש את הנקודה הזו שאסף מצא....
מיכל דורון
את כותבת נפלא!
בתוך כל הטירוף שבו אנחנו נמצאים באמת שווה לעצור רגע ולתת למחשבות לקחת אותנו מעבר למתרחש כרגע.
מי יודע? אולי באמת התמונה שאותה אנחנו רואים לא שלמה? אולי אנחנו באמת חלק מתהליך עולמי?
הרבה שאלות....
תודה על המאמר.
מיכל רוזנשטיין
קראתי אותך בזה הרגע בשקיקה.
עצרתי רגע לקרוא שוב את שכתבת על אסף, וידעתי בבירור באיזו נקודה עצרתם ומה ראיתם, טבעם של צלמי אדריכלות.... כמי שהיתה מעצבת פנים שנים וצלמת בעצמי הזדהתי….השילוב ביניכם מופלא
את כותבת מדהיייייים.
מאיה חסון
קראתי, נהניתי, החזרתי לי את החשק לכתוב.
תודה רבה!
הכל היה מעניין מהכותרת ועד המסרים.
רמה.
ויש עוד ... לשמחתי.