19.12.2012

לא יעשה אדם את נפשו שקר (מהות פנימית - חלק ב')



 












יש לי פנקסים בשלל צבעים, קטנים וגדולים, פשוטים ומעוצבים, ותמיד אחד מהם נמצא אתי, לצד עט פיילוט בעובי 0.4 בצבע כחול. בכל הזדמנות שיש לי אני רושמת בפנקס תובנות, ציטוטים מיוחדים, רעיונות, משפטי מפתח ושאלות שארצה להעמיק בהן בהמשך. גם בבולגריה היה אתי פנקס – פנקס בגודל כף יד, שאני אוהבת במיוחד. מגנט קטן מחבר את קצות הכריכה המעוצבת, שעוטפת את הפנקס ומעניקה לו מראה ואף תחושה של ספרון קסמים עתיק. קניתי את הפנקס בחנות שבמוזיאון תל אביב כשביקשתי לראות את האגף החדש והמדובר של המוזיאון, אך נשאבתי כבמטה קסמים דווקא לחנות המוכרת והמטריפה בכניסה הישנה. הפנקס ליווה אותי בטיול בבולגריה, מונח בתא נפרד בתרמיל הגב, ואסף אליו חוויות וזרעי מחשבות שהתחילו להירקם בדרכים. ועכשיו – למרות שעבר זמן וגם מלחמה אחת באמצע – אני יכולה לחזור אל המחשבות ולחבר אותן למילים ברורות.

הבנתי. מי שמתקיף מרגיש מאוים. מי שמתקיף אותי מרגיש – גם אם אינו מבין זאת – שאני או רעיון שאני מייצגת מאיימים עליו. מי שמתקיף נמצא במקום צר – צר פיזית, אבל בעיקר פנימי. לא נותר לו מרחב רב סביבו לנוע ולתמרן ולא נותרו לו נתיבים לבחור מהם. הוא חייב לשמור על שלו ולהתקיף כל מה שנראה מאיים, גם אם אין זה באמת כך. כשאני במיטבי הבנה זו עוזרת לי להגיב במתינות, לנסות להסתכל על המצב דרך עיניו של מי שמולי, אולי גם לגשר, ובכל מקרה לא להיחלש. זו עמדה של כוח שנובעת מעצמה פנימית, שיושבת על קרקע יציבה של מודעות עצמית בטוחה – שמכירה את עצמה ופועלת בהתאם. אבל אני לא תמיד במיטבי. 

הבנתי. יש עוד מי שמתקיף: מי שעוצר בתוכו את קולו הפנימי, את השיר שלו, ומשמיע שירים של אחרים. קולו נחנק בתוכו, הולך ונערם, עד שחייב משהו להתפרץ, להשתחרר ולהתקיף. וההתפרצות לא תועיל, היא תשוב, כי בפנים הקול עדיין נותר חנוק. אם לכל אחד היה את הפנקס הקטן שמלווה אותו, תוקפנות רבה הייתה נמנעת. פנקס קטן, צמוד, זה כל מה שצריך, או בלוק ציור, זוג אופניים, גיטרה, מצלמה, או מעדר וכו' – כל אחד והפנקס שלו.

רגע אחרי שסיימתי את הפצת הרשימה בולגריה – המהות הפנימית בה העליתי את השאלה – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? – קיבלתי, כמו בהזמנה, הודעת דוא"ל ובה הציטוט הבא:

לא יעשה אדם את נפשו שקר
אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה
של הסכמת הרבים
(הרב קוק קובץ ח כד) 

אכן, יש בציטוט זה תשובה לשאלה שלי, ויש בו גם קשר ישיר להבנות לעיל. כי כשהאדם עושה את נפשו שקר ממילא הוא מתרחק מקולו, ועולמו הולך ונעשה צר עד מחנק. מחנק שמאיים לתקוף.  

**************

שבע וחצי בבוקר. 12 מעלות. אני יושבת כדרכי, עטופה היטב, לצד השולחן העגול בחצר, שטובלת בימים אלו בירוק עז, ועדיין לא מרגישה שנתתי תשובה מספקת לשאלה שכאן, ובמיוחד לחלקה הראשון: את התוקפנות אני נוטה כבר להבין, אבל מהיכן מקור הטוב – הטוב הפשוט, הקטן, שאינו מחויב ואינו נראה, דוגמת העזרה שהעניק לנו יורי 

אני רוצה לחשוב שהתשובה נמצאת על אותה סקלה. כלומר, מי שקרוב אל עצמו ולא עושה שקר בנפשו, כך לבו פתוח לעולם והוא קרוב יותר למעשים שיש בהם טוב. אבל אני עדיין לא שלמה עם ההבחנה הזאת, ולכן, לעת עתה, אני מסתפקת באמירה הבאה: מי שנוהג בטוב לעולם הוא מי שמאמין; מי שמאמין בטוב. 

לא מזמן העליתי לדף הפייסבוק של שער לאור סרטון מקסים על פעולות קטנטנות של טוב יום יומי, פעולות שמדבקות: אם מישהו נהג כך כלפייך היום – אולי תרצה גם אתה לנהוג כך בהמשך. מעט אחרי כן יצאתי להליכה נמרצת סביב השכונה. האוויר היה קריר אך צלול, שמש שטפה את השמיים ולבי חייך חיוך רחב כשראיתי טנדר חונה ופנסיו דולקים. הסתכלתי מסביב וראיתי הרחק בחור צעיר, עמל בגינה הציבורית. רציתי לסמן לו בידיי אך הוא לא הסתכל לעברי. רגע לפני שהמשכתי ללכת נזכרתי בסרטון, שיניתי את כיוון הליכתי ופסעתי לעברו. הוא הודה לי בחום ובחיוך ומיהר לרכבו. 

מי שנוהג בטוב הוא אדם מאמין, מאמין בטוב. הוא יודע שמי שעושה טוב מרוויח, כי מיד מתמלאת נפשו בשמחה. הוא מאמין שאם הוא עושה טוב – הטוב יחזור אליו, כך או אחרת. הוא מרגיש את הזולת, לבו מספיק פתוח לכך, ויודע שכך היה רוצה שינהגו אליו אם המצב היה הפוך. הוא מאמין שהטוב מדבק, ומי שזכה לטוב – יעביר אותו הלאה. אנשים "מתנדבים" לעזור כשהם פועלים מתוך אמונה. 

**************

היום הצלתי צב. הבחנתי בו עומד במרכזו של כביש צר, ראשו מוסתר בתוך שריונו. עקפתי אותו בזהירות ורציתי להמשיך בדרכי, אך אז נעצרתי. "ומה יקרה אם הנהג הבא שיעבור כאן לא יראה אותו?" חשבתי. עצרתי את המכונית, יצאתי ממנה במהירות ונגשתי לצב הקטן. הוא היה חי ושלם. הרמתי אותו בעדינות והנחתי אותו במרחק בטוח מהכביש. כשחזרתי למכונית גיליתי שאני מחייכת כאילו ... היום הצלתי צב. (קטע קצר שכתבתי במאי 2003)
 

   מילים נרדפות   
"מעשים גדולים עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי".
(מאיר שלו, בטור השבועי בידיעות אחרונות)
ואני אומרת שגם מעשים טובים, קטנים, עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי.
 
 
  הרשימה הבאה 
זרעי מחשבות רבים נטמנו בטיול לבולגריה, אולי כי אני מרגישה קשר מיוחד למדינה, אולי פשוט כי היה לי זמן. אמשיך להנביט אותם כאן ואעסוק בכימיה פנימית, במנהיגות נכונה, ועוד.





שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג 

1.12.2012

יש לי פנטזיה

רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד כותבים על עניינים שברוח בשעה שאנשים רבים כל כך חיים תחת מעטה של טילים ורבים אחרים תחת מעטה של דאגה? רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד אכתוב בשעה שלא מעט אנשים, גם מוכרים לי אישית, איבדו את הרסן, והם משתלחים באנשים כמוני שמחזיקים בדעת מיעוט? לראשונה בחיי הרגשתי נרדפת במדינתי. ונאלמתי. 
 
ההתבוננות פנימה וכתיבת הדברים שעולים ממעמקי הנשמה חיוניים לי בעת שגרה. המצפן הפנימי שמסמן בעבורי את הדרך ונוסך ביטחון, משמעות ושמחה בכל פסיעה, מאבד ברגע את הכיוון כשאני מתרחקת – לא מתבוננת ולא כותבת. כדי לשמור על עצמי אני חייבת להתבודד, מעט אך בהתמדה. כך בעת שגרה ובוודאי בעת של קושי ומצוקה. ולכן, אם אהיה כנה, אומר – יכולתי והייתי צריכה לכתוב גם בעת המלחמה, אך חששתי שיש מי שלא יראה בעין יפה את הכתיבה על עניינים לכאורה נשגבים, כשכל רגע ביום מחושב על פי מסלול הטילים, ולמי יש זמן וכיצד אני מרהיבה עוז לכתוב עכשיו, מהצפון השקט, על הלב?
אז שתקתי. ובכך חטאתי. 
 
אך יותר מכל נאלמתי מתדהמה, חשש, ובעיקר כאב, כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את דברי הנאצה שנכתבו ונאמרו כנגד אנשים כמוני, שחושבים ש"עמוד ענן" לא היה צריך לצאת לדרך – לא כך ולא עכשיו. את החשש אני מבינה. לצערי, גם היום אחשוש לצאת בגלוי לרחוב, לדוגמה, עם חולצה שעליה רשומות מילים נגד המבצע. אבל אני צריכה בעיקר לבחון את הכאב, שמרגיש בתוכי כמו פגיעה אישית חותכת: אגרוף לפנים – כן, היו מי שאמרו שזה מה שצריך לעשות אם פוגשים אנשים כמוני – שמרגיש כאגרוף ישיר לבטן הרכה. 
 
ובינתיים, במקום לבחון ולכתוב את הכאב, שתקתי. ושוב חטאתי.  
 
*****************************
 
שבע בבוקר. מד הטמפרטורה מצביע על עשר מעלות בחוץ. אני מתעטפת היטב, אוספת פנקס, עט וספל עם קפה חם, ויוצאת אל השקט שבגינה כדי לשוב ולכתוב לעולם את דרכי. 
 
יש לי פנטזיה – לנסוך טוב. אני מרגישה מחויבת לפנטזיה שלי במעגל האנשים שקרובים אליי, אך גם במעגל רחב יותר. במעגל הקרוב אני מנסה לתמוך בהקשבה, בדוגמה, בעזרה ובחיבוק. למעגל הרחב יותר אני מנסה להגיע באמצעות המילה הכתובה. וכשאני מניחה לפנטזיה; כשאני מתכופפת תחת משבי הרוח ונכנעת להם; כשאני מפסיקה לכתוב וכשאני נאלמת – אני בעצם מוותרת על עצמי, מכבה את האש שבקרבי וקמלה. 
 
אני מאמינה שכשאנחנו טובים לעצמנו אנחנו טובים לעולם. אני רוצה להיות טובה לעצמי. אני רוצה מאוד להיות טובה לעולם. לכן, אני מציתה היום שוב את האש, מעירה את הפנטזיה משנתה, וחוזרת לכאן. ומי שמוצא טוב בדבריי עוזר לי לממש את הפנטזיה שלי ולהפוך אותה לסיפור שאינו נגמר.
 

  נ.ב. 
ברשימה הקודמת הצגתי את השאלה: מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? האירועים האחרונים הוסיפו רבדים חדשים לדיון הפנימי שאני מנהלת בנושא. ברשימה הבאה אשוב לנקודה שבה עצרתי ואתעמק בשאלה הנ"ל, במהות הפנימית ובמנהיגות אמיתית. והפעם אנסה לא להיעלם וגם לא להיאלם.
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

30.10.2012

בולגריה - המהות הפנימית (חלק א')



















בטיול הזה אני מקשיבה. ליערות הצבעוניים, למים הזורמים, לאנשים הפשוטים, לבתים העתיקים ולדרכים הצדדיות שחולפות מול עיניי. אני שוב בבולגריה, עם אמא. לפני שנה בדיוק טיילנו בבולגריה טיול כוכב – התמקמנו בסופיה, ממנה יצאנו לגיחות ואליה חזרנו לעת ערב. הפעם אנחנו בדרכים, חוצות את בולגריה בעיקר לאורכה. לפני שנה הגעתי לטיול עייפה ומרוטה, ומצאתי את עצמי מקיצה אל החיים. בפעם הזאת אני מגיעה נלהבת, גאה בדרכי, רגועה ומלאה כרימון בחדוות יצירה. ובשלוות המחשבות אני מחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". מה תהיה המילה בפעם הזאת?

* * * * * * * * *

המלצרית במסעדה הכפרית מקבלת את פנינו בברכת "בוקר טוב" בעברית. היא מלווה את הברכה בחיוך חם. המסעדה גולשת אל הרחוב הראשי של וליקו טרנובו העתיקה – עיר הבירה הראשונה של בולגריה. זהו רחוב צר, מרוצף באבנים גדולות. מעברו האחד בתים שכמו נערמים זה על גגו של זה, נצמדים למדרון תלול. מעברו השני ירידה חדה אל נהר יאנטרה. האוויר צלול וקריר ואני מתעטשת לפתע. המלצרית מברכת אותי בבולגרית בברכת "לבריאות" ושואלת את אמי איך אומרים "לבריאות" בעברית. לאחר שהיא מוודאת שהבינה היטב את המילה ואת דרך ביטויה, היא שולפת פנקס קטן מכיס אפודתה וממהרת לרשום את המילה החדשה. "אני רושמת כל מילה חדשה שאני לומדת, לאו דווקא בעברית", היא מסבירה ומחייכת בהתרגשות. "תבואי לבקר בארץ", אמי מזמינה אותה. המלצרית מחייכת במבוכה, "גם אם אחסוך כל חיי לא אצליח לממן את הנסיעה", היא מסבירה ובכל זאת מחייכת מלוא הפה ורושמת כל מילה חדשה, כמו חוסכת טיפים לנסיעה.

* * * * * * * * *

לקראת סוף העלייה לשיפקה – מעבר הרים ברכס הרי הבלקן – המכונית שלנו נעצרת. עשן לבן עולה ממכסה המנוע. אבגני, הנהג שמוביל אותנו בטיול, מצליח לגלגל את המכונית אל צדי הכביש הצרים, אני עוזרת לו כמיטב יכולתי. אנחנו בוחנים יחד את המנוע ומבינים לבסוף שאחד הצינורות שמוליכים מים נקרע, והמים זלגו ממנו בחופשיות אל הכביש. אין לנו מים נוספים. המנוע לוהט. אנחנו מחכים, מקווים למכונית חולפת שנהגה יוכל לסייע לנו. אמא עייפה, הדרך עוד ארוכה, והאביר מגיע לבסוף כשהוא נוהג במשאית מקרטעת שמובילה ירקות. הוא משאיר לנהג שלנו בקבוקים עם מים, מעמיס את המזוודות שלנו בין הירקות ועוזר לאמא שלי להעפיל אל מרומי מושב הנהג. אני מטפסת אחריה ואנחנו יוצאים לדרך. יורי קוראים לנהג. הוא מדבר בולגרית בלבד, בפה ללא שיניים, גבר באמצע שנות חייו, שמוביל ירקות מהעיר הגדולה אל עיר בגבולה הצפוני של בולגריה. אנחנו נוסעים יחד כשעתיים ומחצה. אמא מדברת איתו מדי פעם, אני מתלהבת בינתיים מהנוף, ויורי מסביר שמרוב עבודה הוא לא שם לב לנוף, ושהחופש היחיד שהוא מרשה לעצמו הם עשרה ימים, מדי שנה, בהרי רודופי הקסומים, בדרומה של בולגריה. כשהוא מוריד אותנו בתחנתו האחרונה בדרך, רק אחרי שדאג להזמין מונית שתיקח אותנו ליעדנו, הוא לוחץ את ידי בחום, כאילו אני עזרתי לו. אמא מציעה לו כסף, אך הוא מסרב לו. מחלון המונית שמזנקת קדימה אני מסתכלת על יורי, שממשיך לדרכו, תוהה על אדיבותו וטוב לבו, קושרת אותם לחיוכה של המלצרית שלא שאלתי לשמה, חושבת על המהות הפנימית של כל אחד מאתנו, ומנסה להבין – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות?

* * * * * * * * *

בשלוות המחשבות ולאורך הדרכים אני רושמת לעצמי נושאים שבהם ארצה להעמיק – התניות, מנהיגות של אמת, מהות פנימית ומהות משותפת – ומחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". נדמה לי שבטיול הנוכחי המילה שמתגבשת היא "כימיה". על כל אלה ועוד – בהמשך, כאן בבלוג.
 

   מילים נרדפות   
  האחד נולד לזרוע, האחר לשיר 
Един се родил да сее, друг да пее
(Edin se rodil da seе, droug da pee)
 
הפתגם לקוח מכולנו בולגרים J
 
באתר הנ"ל מצאתי גם את "המנהיגים באים והולכים, אך רק האנשים הם בעלי משמעות", שמבשר על חלק מהמחשבות עליהן אני רוצה לכתוב כאן בהמשך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

3.10.2012

מועדי תשרי בסוכת הגפן



באחת וחצי אחרי חצות חזרנו הביתה אחרי ארוחת ערב ראש השנה ונסיעה ארוכה. למרות השעה המאוחרת אנחנו מתיישבים בחצר האחורית לאורה של מנורה קטנה, שאסף התקין לא מכבר, וממשיכים בשיחה הקולחת שליוותה את הנסיעה. אנחנו מדברים בשקט, רגועים, עד שהיתוש הראשון מתיישב עליי, אחריו השני, והנה גם השלישי. הם גדולים ועקשנים ורוצים כנראה ליהנות גם מארוחת החג. עידו מסתכל עליי כשאני מתפתלת מצד לצד וממהר להפעיל בטלפון הנייד אפליקציה נגד יתושים. "אפליקציה נגד יתושים?" אני שואלת בספק וממשיכה להיאבק בהם. "כן, האפליקציה משמיעה תדר שמרחיק אותם", עידו מסביר לי, משנה את עצמת התדר ומתחיל להתפתל בעצמו. "אני לא יכול לשמוע את זה!" הוא אומר בקול לחוץ. "את מה?" אני שואלת. "את לא שומעת?" הוא מתפלא. אני מקשיבה, מתרכזת ולבסוף מבהירה: "לא, אני לא שומעת דבר".

היתושים התרחקו ממני. אני נשענת לאחור, ממלמלת "הצעירים האלה, הם עדיין שומעים תדרים שאנחנו כבר לא שומעים", ומבינה שקיבלתי ברגע זה תזכורת מוחשית לתדרים הרבים שאופפים אותנו מכל עבר, תדרים שאנחנו לא שומעים ולא רואים, אבל הם כאן. אנחנו חלק מתנועה שלמה שרוחשת סביבנו וגם אם איננו מודעים לה כלל – הם משפיעים עלינו ועל הסביבה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
השקט של יום כיפור מורגש קצת פחות בקצה העיר ובוודאי מחוץ לה. החצר האחורית של ביתנו צמודה לגבול העיר, מעבר לה פרושים שדותיו החקלאים של קיבוץ רמת יוחנן, והבתים הבאים שנשקפים מכאן יושבים הרחק על הרכס הבא ונראים כבתי לגו זעירים. גם בימי חול שקט כאן, בסוכה הערומה שבקצה החצר. ובכל זאת יש היום הבדל, כי כביש 70 כמעט דומם, כך גם חצרות השכנים, ואני יכולה לעוף בקלות יתרה על כנפיו של השקט, חברי האהוב, שלוקח אותי תמיד למרחקים, רבים מהם נמצאים עמוק בתוכי.

אנשים מפחדים משקט, אני הולכת אליו. אנשים נמנעים משקט, אני מחפשת אותו בכל מקום. אין כמו השקט כדי להקשיב, אבל רבים אינם יודעים להקשיב, לא לאחרים ובוודאי לא לעצמם. בחודשים האחרונים אני מנווטת את דרכי גם לפי מידת ההקשבה של היושבים מולי: אם הם מקשיבים לי – אני נשארת. מקשיבים באמת, בסבלנות, מנסים להבין את דבריי ולא ממהרים לקטוע אותם – כאילו כבר הבינו – ולהשמיע את טיעוניהם. במקום שבו יודעים להקשיב – יש אמת. והאמת הזו מכרבלת אותי ביום הכיפורים, יום שכולו הקשבה לעולם ולעצמנו.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
הסוכה שלנו איננה סוכה אמיתית, אך אני קוראת לה כך, והיא מלמדת אותי סבלנות והקשבה. בקצה החצר מונחת רחבה מלבנית מרוצפת. הדיירים הקודמים חשבו לבנות כאן ג'קוזי, אפילו חיבורי החשמל כבר מוכנים, אך אנחנו לא אנשי ג'קוזי, וכך נותרה לה הרחבה מיותמת, כמו לא שייכת לחצר. עברה שנה, עברו שנתיים, וגם שלוש. בטיול יקבים משפחתי בהרי ירושלים התארחנו לארוחה דשנה במסעדה ביתית. אחרי הקינוחים ירדנו אל חצר הבית וגילינו בוסתן מרהיב נוטף פירות ובצדו סוכת עץ, שגפנים מטפסות מצדדיה ואשכולות ענבים נופלים מעליה. הזרע נזרע, וכמה חודשים אחרי אסף בנה בקצה החצר, סביב הרחבה המרוצפת, סוכת עץ פשוטה. שתי גפנים מטפסות מאז על עמודיה ואשכולות ענבים יעטרו בעתיד הקרוב את גגה.

יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות. יש רעיונות והבנות שצריך להקשיב להם ברגע הנכון. כשנה אחרי הצטרף גם אור אל הסוכה, שמלווה עכשיו את חיינו לא רק ביום אלא גם בחשיכה. בסבלנות ובפשטות שדרגנו את חיינו, לטעמנו. השקט זמין לנו עכשיו מדי יום. צריך רק לצאת אליו.

בחגי תשרי השנה חזרתי שוב ושוב אל סוכת הגפן, בשקט, ותרגלתי הקשבה.
 

   מילים חמות   
"מעשה טוב, דיבור נאה ומחשבה טהורה – אינם שבים ריקם, אינם הולכים לאיבוד, כולם מצטרפים לאוצר הגדול של מצוות ומעשים טובים אשר בזכותם ומכוחם, ומכוח כוחם קיימים הדורות הבאים. ואם יטען הטוען: בשכבר הימים כל ההולכים מאתנו נשכחים – נאמר: כל מעשה טוב, כל דיבור נאה, כל מחשבה טהורה שלהם, דומים לזרע שנטמן באדמה, לשתיל שנשתל: הזרע ינבוט, השתל יגדל, והעץ אשר יצמח – בצלו ישבו רבים, מפריו יאכלו ולמראה יופיו יתענגו. אמנם היושבים בצלו, הטועמים מפריו, המתענגים למראהו לא ידעו מי הוא אשר שתלו, אבל האם דבר זה יעיב על זהרו?"
נחמה ליבוביץ'.

 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג



15.9.2012

האצבע שסותמת את החור בסכר


כל רשימה חדשה שאני מעלה לבלוג היא ניצחון.

תמיד כתבתי. הכתיבה הייתה חלק ממהותי עוד לפני שידעתי מי אני: בכל מקום חדש שאליו הגעתי – חיפשתי את האפשרות לכתוב; כל חוויה שעברתי – רציתי לבטא בכתב; כל תחושה שהרגשתי – ניסיתי לתאר במילים. אני כותבת כל הזמן, גם אם מעט, כשאני הולכת או ממתינה, בדרכים או בישיבה. אני פוסעת ביקום בו אותיות מרחפות באוויר. מילים - הן תמיד מתחברות מסביבי למשפטים. אני מביטה בהן, מלקטת אותן, מחברת ביניהן, יוצרת עולם, ויש זרימה בתוכי וסביבי. אלא אם אני עוצרת.

היו תקופות שבהן נדמתי. המילים השתוללו ובעטו בתוכי, אך לא מצאתי זמן או כוח כדי לחבר אותן זו לזו ולהוציא אותן אל העולם. היו תקופות קשות יותר שבהן נדמתי לא רק בכתב אלא אף בקולי. הסביבה התייחסה אל דבריי כיחסו של מבוגר עסוק למשחקיו של ילד: אין לו זמן לזה, יש דברים חשובים יותר. וגם אם המילים שלי נגעו לרגע, הן לא נשארו בלבבות. וכך הלכתי והחרשתי, עד שהפכתי כאילמת, עצובה, עייפה ומנותקת מגרעין מהותי.

ימים אלו תמו. אני כבר לא מחרישה. אני כותבת ומפרסמת את דבריי בבלוג, בפייסבוק, במיילים, ואני לא מסתירה את עצמי, לא בעבודה, לא במפגשים עסקיים או חברתיים, וגם לא מסביב לשולחן האוכל או הקפה. אני עדינה בדרכי ועדינה במילותיי, אך אני מחוברת. הרסן הותר, אני זורמת החוצה ומגשימה את תכלית חיי.

**************************

הנה משפט נפלא שהצלחתי ללקט בין גלי הפייסבוק, שנהדפים ללא הרף אל מסך המחשב, ואני מביאה אותו במקורו:
"The meaning of life is to find your gift.
  The purpose of life is to give it away"!

כן, זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בפועל ובמסר. וכשאני כותבת – אני מנצחת. זוקפת בגאון את גבי. בכל פעם מחדש.

**************************

"כשחיינו מנותקים מהדחפים היצירתיים שלנו – אנו מנותקים מהכוח ומהלהט שמהווים את גרעין מהותנו ומעניקים לחיינו המשכיות, עניין ומשמעות. כשאנו מאבדים את המגע עם החיים הפנימיים שלנו, אנו מאבדים גם את המגע עם תכלית חיינו". כך כותבת ג'וליה קמרון הנפלאה בספרה "דרך האמן בעבודה". הכתיבה – וההליכה – מחברות אותי לחיים הפנימיים שלי; הרשימות הן ביטוי ממשי לדחפים היצירתיים שבי; וכשאני מבטאת את עצמי אני מחוברת לעולם. רשת מדהימה נפרשת לרגליי, תרתי משמע, חובקת עולם ומלואו. וכל רשימה היא ניצחון וחיבור נוסף ברשת.
 
**************************

כל רשימה היא הישג בעיניי בדרך המתמשכת להגשמה עצמית, אבל לתהליך הכתיבה והפרסום יש מבחינתי משמעות רחבה בהרבה, משמעות גלויה ועיקשת. הכתיבה בעבורי היא האצבע של הילד ההולנדי, האצבע שסותמת את החור בסכר – היא שומרת עליי מפני השיטפון שמבקש לבלוע את כולם. הכתיבה היא "נקיטת עמדה נגד פצצות המחסלות המונים, נגד עודף מהירות ויעילות יתר". כך כותבת נטלי גולדברג בדרכה האופיינית בספרה "עצם הכתיבה", ומוסיפה: "ההתעקשות להמשיך ולכתוב היא הפוערת את לבי לרווחה ברוך ובעדינות כלפי עצמי ומכאן נובעת חמלה קורנת לכל הסובב אותי". ומה פוער את לבכם לרווחה?
 
 

   מילים חמות   

כוחו של האחד, לכל אחד יש את הכוח הזה.
שינוי מגיע ממיליוני מעשים קטנטנים,
הים הוא טיפות של מים שהתחברו יחד.
פנו ביומן שעה ורבע וצפו בסרט הזה -
זה יהיה אולי המעשה החשוב ביותר שתעשו לקראת השנה החדשה שבפתח:


לשנה טובה ומבורכת.
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

29.8.2012

מראה שעל הקיר


האם תמיד אמרתי אמת? תמיד, תמיד, תמיד? לא, אבל אני מנסה, ממש מנסה, ואני זוכרת היטב את הפעמים הבודדות שבהן בחרתי בשנים האחרונות לא לומר דברי אמת. ומתייסרת על כל אחת ואחת מהן.
 
תרבות השקר מתפשטת בקרבנו. כמעט בכל מקום שאליו אני מביטה אני רואה את השקר או את קרוביו. ואחרי החולשה שתוקפת אותי אני נשארת בעיקר עם תדהמה גדולה, כי תרבות השקר מתקבלת משום מה בהבנה, כחלק אינטגראלי מכללי המשחק. אך מי שחושב שעל שקרים אפשר להבליג, חייב להבין: השקר פותח שערים למעשים נוספים, בהתחלה קטנים אחר כך גדולים, שאין בהם אחווה ובוודאי שאין בהם טוב. השקר הוא רק תחילת דרכו של הרוע, כך בעיניי, וגם אם יאמרו לי עוד אלף פעמים שאני תמימה, אמשיך לחפש את האמת ורק את האמת, ואדרוש אותה תמיד בכל סביבותיי. ערך האמת כתוב וחקוק בראש ערכי הבסיס של דתות רבות, אך אנשים רבים מסירים את עיניהם מערך זה, מתרצים את דרכם בתירוצי שווא ועדיין מחשיבים את עצמם כאנשים ערכיים ואף דתיים. אבל הם טועים. דברי שקר מגדירים אדם שאינו ערכי ובוודאי אדם שאינו דתי.  
 
-------------------------------------------------
 
משב רוח חריג לקיץ זה עובר מבעד לחלון הפתוח. אני מחייכת ונזכרת בסרט שראיתי לאחרונה. "מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?", שאלה המלכה בסרט, והמראה שעל הקיר – שרק אמת ידעה לומר – השיבה שוב ושוב "שלגיה". אבל לא רק למלכה, גם לנו עמוק פנימה יש מראה. גם היא אינה יודעת לשקר וגם היא מציגה לעינינו את שלגיה – את עצמנו, עצמנו האמיתי, את מי שאנחנו במקור, את מי שאנחנו אמורים להיות בעולם הזה. מול המראה שעל הקיר הפנימי השאלה איננה "מי היפה בכל העיר?", אלא איזו בבואה משתקפת מול עינינו: האם היא זהה למי שאנחנו, למי שאנחנו מדי יום? או שהיא אחרת, שונה, רחוקה, אולי אפילו זרה? האם אנחנו עצמנו או שמא הרחקנו מעצמנו עד בלי הכר?
 
מי שרואה את עצמו במראה – אמת היא דרכו ובוודאי גם דבריו. אך מי שרואה דמות אחרת, מתחיל לרוב לברוח הרחק מהמראה, הרחק הרחק מעצמו, והשקר שעומד בינו ובין המראה מצטרף אליו לדרך ולא נשאר במקומו, אלא מגיח – אבוי – גם במילים וגם במעשים, שמגנים על דרכו, שמנסים להסתיר את הפער, את המרחק, מהאמת. היא אחת. אין מנוס. פנים וחוץ אחד הם בסופו של דבר. הגיע הזמן שנסתכל לשקר ישירות בעיניו האנושיות ונאמר לו: "עד כאן!"
 
-------------------------------------------------
 
ג'וני ואביתר נכנסים בריצה מהחצר לסלון. ג'וני נכנס בריצה קלילה, אביתר בכבדות אלגנטית, ג'וני משמיע יללות קורעות לב, אביתר משמיע "מיאו" עדין, ושניהם מביטים בי בציפייה. אני מחזירה להם מבט ומציינת לעצמי שחתולים אינם משקרים, ושהמשימה החשובה ביותר שלנו בחיינו היא לראות את עצמנו במראה! אם נראה בה את עצמנו – דיינו. 
 
כן, הגיע הזמן שנעצור. הגיע הזמן להתחיל לפלס בהתמדה את הדרך חזרה אל עצמנו. זה לא מפחיד כמו שזה נשמע, בעיקר כי שמחה והתרוממות רוח גדולה מלוות את הדרך חזרה. והצעד הראשון המומלץ הוא פשוט לומר אמת ולדרוש אותה מהסביבה. ככל שנשים לב למילים ולמעשים, ככל שנדייק יותר ויותר בדרך, כך ממילא נתקרב גם אל עצמנו, ושקט מבורך יקבל את פנינו. 
 
ג'וני ואביתר מבקשים שוב לצאת ואני מרשה לעצמי להפליג בדמיוני וממהרת לרשום: אם יום אחד, ברגע אחד, כולם יחליטו לומר אמת, לעצמם ולסביבתם – כעבור יומיים החברה שלנו תהיה מתוקנת: ביום הראשון תהיה אנדרלמוסיה, ביום השני נהיה בגן עדן.
 
 
   במילים אחרות   
האמת אוהבת יותר מכול את פשטותה של האמת.
(אלגנטיות של קיפוד, מוריאל ברברי)
 
     שנה חדשה     
ההתחדשות של ראש השנה,
היא לא ברמת שינויים מקומיים כאלה או אחרים בחיינו,
אלא ברמת תפיסה כוללת חדשה של מי אנחנו.
(גיל חורב)
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

11.8.2012

רוח קיץ




על פסגת ההר הגבוה (ראו רשימה בנושא בחודש מרץ) נערכת מסיבה. אור סגול בהיר, זוהר מעט, עוטף את הפסגה ומתגלגל במורדותיה. רבים מגיעים אל ההר, מחייכים ברוגע, נעים בשמחה לקצב המוסיקה, מצטרפים בקול לשירה. אווירה של חופש וחג מאחדת את כולם.

אני אדם מאורגן, שחותר קדימה בהתמדה, צעד אחרי צעד. אני מפליגה ראות קדימה ומנהלת רישום מסודר של משימות יום-יומיות לצד משימות שיש בהן חזון ואולי אף חלום. בכל יום אני מבצעת משהו קטן או גדול, הכרחי או לא, דחוף או פחות. ואני כל הזמן מתקדמת, גם כשאני יושבת מול המחשב וגם כשאני מביטה אל האופק לצד השולחן העגול בחצר. אבל עכשיו אני רוקדת. עכשיו הבנתי שאני צריכה להיכנע, או במילים אחרות - להתאים את עצמי לקצב הקיץ החם והחופש הגדול, שחובקים את כולנו. אני יכולה להתעקש. אני יכולה לשמור על הקצב האישי שלי ולהתעלם מכל מה שמסביב. אבל אני בוחרת לרקוד על ההר, להתאים את עצמי לקצב הכללי, ללמוד לשחרר את המושכות ולהתמסר לזרימה. המוסיקה על ההר יפה כל כך והאור הסגול מלטף ומנחם.

------------------------------------------------------

על רקע האולימפיאדה ועל סמך התבוננות שקטה בספורטאים שלצדי הבנתי לפתע שגם אני ספורטאית – ספורטאית של הרוח. הספורטאים המקצועיים נדרשים לאימונים יום-יומיים, התמדה, נחישות, משמעת ברזל, אמונה, הגדרת יעדים ברורה לטווח הקצר ולטווח הארוך, וקבלת כישלונות כחלק מהדרך. אלה הן בדיוק גם אבני הדרך שלי בעבודת הרוח. וכך, שידורי האולימפיאדה מהווים בעבורי חומר גלם מרגש להתבוננות והזדהות, להעשרת עולם הדימויים ולהעצמה משמעותית. ואם הספורטאים פורשים מדרכם בשיאם או מעט אחרי, אני מקווה להתמיד ולהתעלות עוד ועוד.
------------------------------------------------------

הילדים של היום, לפחות אלה שאני מכירה, לא קוראים ספרים אך הם ישירים, מזהים אמת וצביעות ויודעים להשיב תשובות פשוטות שאנחנו כבר שכחנו: "חופש זה חופש", אומר האחד; "בשביל מה יש חופש?" שואל השני; "בשביל לא לעשות כלום", מסבירה השלישית; "אני רוצה לעשות כלום", מכריז הרביעי. לו רק הייתי מעזה לומר, קבל עם ומבוגרים, שזה בדיוק גם מה שאני רוצה לעשות.
------------------------------------------------------

שעת בוקר חמה. כמדי בוקר אני משקה את הפרחים עזי הצבעים שבקצה החצר שלנו, והם מחייכים אליי בתודה. האדמה בלב החצר יבשה, לא השקנו אותה כבר כמה שנים, אך על הפרחים אנחנו עדיין שומרים. לא מכבר ערכתי טקסטים שמסבירים כיצד צמחי המדבר מתאימים את עצמם לתנאי הסביבה הקשים, למחסור במים ולשמש הקופחת. אני מביטה בפרחים "שלי". גם הם יודעים להתאים את עצמם לסביבה. הם שותים עכשיו בצמא את המים, אך בעוד זמן קצר יסגרו את עלי הכותרת הצבעוניים, יצמצמו גם את עליהם הירוקים, ירכנו מעט ויקבלו ללא מורא את שמש הצהרים העזה. אנחנו יכולים ללמוד מהם. ללמוד להקשיב לתנאים, ללמוד להתאים את עצמנו לזרימה סביב. אפילו לספורטאים יש תקופות של האטה בקצב האימונים עד למנוחה שלמה, תקופות מוגדרות שהן חלק מהתוכנית.
------------------------------------------------------

חם לי. המזגן סוגר עליי בתוך ביתי והלחות חונקת אותי בחוץ. נשימתי קצרה ואני מוצאת הקלה רק כשאני יושבת מול השקיעה בחוף הים, כשאני רוקדת בחדווה על ראש ההר או כשהעט משרטט מילים על נייר שלפני רגע היה חלק.



   במילים אחרות    
"בוא נלך לבקר את כולם, חזרזיר", אמר פו, "כי אחרי שאתה הולך ברוח הנוראה מרחק גדול ורב ופתאום אתה נכנס לבית של מישהו והוא אומר לך: שלום, פו, הגעת בדיוק ברגע של 'זלילונת מתוקה', ואתה מצטרף לליקוק, לזה אני קורא יום יפה."
א.א. מילן, "הבית בקרן פו". תודה לנועה :-)

 שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג