16.4.2013

גופנים של החיים












כתיבה בכתב יד מניעה את הגלגלים הפנימיים, מוציאה מעצמי משהו שהוא רק שלי, מושכת אותו כבחוט נסתר אל אוויר העולם, אל דף הנייר. כתב היד הוא כטביעת אצבע ייחודית, אין עוד כתב זהה בדיוק לכתב שלי, כמו שאין עוד אדם בדיוק כמותי; ומי שיודע לקרוא בו מעבר למילים, יכול לזהות דרכו גם את נשמתי. כשאנחנו מקלידים מילים באמצעות מעבד תמלילים, גם אם המילים הן שלנו, אנו נעזרים בתבניות כתב שמישהו אחר הכין, וגם אם יש עשרות גופנים, הם עדיין לא "אנחנו". כתיבה במחשב מייצרת כתב זהה.  

הטכנולוגיה שרצה קדימה, בדומה לכתב, מביאה לפתחנו תבניות מוכנות רבות – רק לבחור – שמחליפות יכולות פנימיות שייחודיות רק לנו. אפילו הדמיון – עולם פנימי עמוק שרק אנחנו מודעים לו – הולך ודוהה אל מול התמונות המוכנות שמגיעות מהטלוויזיה לדוגמה. אבל העצמי הפנימי דורש שישתמשו בו! כמו יכולת ואף ידע – כשלא עושים בהם שימוש הם הולכים ונחלשים עד שנעלמים, כך גם העצמי שלנו, שאם לא נעשה בו שימוש הוא ילך וייחלש, עד שיאלם ויעלם ויתעורר יום אחד וישאל: "רגע, מי אני בכלל?" 

אין מנוס, כך נראה, מהתחברות כזו או אחרת לכלים החדשים שמוצעים לנו, וברור שיש בצדם גם יתרונות רבים, אבל חשוב לזכור: ככל שנשתמש יותר ויותר בתבניות מוכנות ופחות ופחות בעצמנו – כך נתחבר לעצמנו פחות ופחות, ובתהליך אטי וכמעט לא מורגש נאבד את עצמנו ונחטא לייעודנו בעולם. אנחנו צריכים להתעקש להוציא משהו משל עצמנו, ייחודי רק לנו, להמשיך להשתמש ב"אני". הכתיבה בכתב יד, וזו רק דרך אחת, מניעה את ה"אני", מעירה אותו, לא מאפשרת לו להירדם.

* * * * * * * * * * * * 

כתב היד הוא נושא מהותי, אך הוא גם משל חשוב לחיים בכלל. הגופנים סובבים אותנו מכל עבר ולא רק במעבד התמלילים. במחשב הם לפחות גלויים ונושאים שמות נחמדים, בחיים הם ערמומיים הרבה יותר. אנחנו נצמדים לתבניות שאחרים הגדירו, אבל, מה אתי? ומה מתאים לי? 

חיים נורמליים הם חיים במשפחה, גבר, אישה, חתונה, ילדים, חיית מחמד; חיים בבית מטופח, משכנתה ארוכת טווח; ארוחה חמה בצהריים, מנה עיקרית ותוספות; הילדים לומדים בבית ספר, לכיתה א' עולים בגיל 6, צריך להצליח בבגרויות; לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה מסודרת; כולם רואים The Voice; מי שמרוויח יותר – מצליח יותר; צריך לחסוך לפנסיה; את יום העצמאות חוגגים ב"על האש". וזה ממשיך ושוטף אותנו מכל עבר, ובכוונה בחרתי את התבניות "הקלות לעיכול", יש עוד רבות – כואבות יותר. 

החיים מוגשים לנו היום בתבניות מוכנות, שכבר אינן מסתירות את עצמן, באיכות ירודה, ממוחזרות עד דק. חשוב שנזהה אותן ונבחן האם הן באמת מתאימות לנו. קל מאוד להתחבר אליהן, אך בדומה לשימוש מוחלט בכתיבה במחשב, הן מרוקנות את האני מתוכנו, מרוקנות אותנו בהתמדה מעצמנו, כמו בקשית. ומה שנשאר משול בעיניי לחלקים ממכונה, חלקים חסרי זהות. אנחנו חייבים להתעקש להוציא מעצמנו גם דברים שהם רק שלנו ולכתוב בכתב ידנו את חיינו. 

רשימה זו מתפרסמת ביום העצמאות, ואם בעצמאות עסקינן, אז זו עצמאות אמתית בעיניי – להשתחרר מהגופנים.


נ.ב.
והאם רשימה זו קשורה גם לרעיון לשלב טאבלטים כמחברות בבתי הספר? התשובה היא: גם.

שרית עקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג