30.10.2012

בולגריה - המהות הפנימית (חלק א')



















בטיול הזה אני מקשיבה. ליערות הצבעוניים, למים הזורמים, לאנשים הפשוטים, לבתים העתיקים ולדרכים הצדדיות שחולפות מול עיניי. אני שוב בבולגריה, עם אמא. לפני שנה בדיוק טיילנו בבולגריה טיול כוכב – התמקמנו בסופיה, ממנה יצאנו לגיחות ואליה חזרנו לעת ערב. הפעם אנחנו בדרכים, חוצות את בולגריה בעיקר לאורכה. לפני שנה הגעתי לטיול עייפה ומרוטה, ומצאתי את עצמי מקיצה אל החיים. בפעם הזאת אני מגיעה נלהבת, גאה בדרכי, רגועה ומלאה כרימון בחדוות יצירה. ובשלוות המחשבות אני מחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". מה תהיה המילה בפעם הזאת?

* * * * * * * * *

המלצרית במסעדה הכפרית מקבלת את פנינו בברכת "בוקר טוב" בעברית. היא מלווה את הברכה בחיוך חם. המסעדה גולשת אל הרחוב הראשי של וליקו טרנובו העתיקה – עיר הבירה הראשונה של בולגריה. זהו רחוב צר, מרוצף באבנים גדולות. מעברו האחד בתים שכמו נערמים זה על גגו של זה, נצמדים למדרון תלול. מעברו השני ירידה חדה אל נהר יאנטרה. האוויר צלול וקריר ואני מתעטשת לפתע. המלצרית מברכת אותי בבולגרית בברכת "לבריאות" ושואלת את אמי איך אומרים "לבריאות" בעברית. לאחר שהיא מוודאת שהבינה היטב את המילה ואת דרך ביטויה, היא שולפת פנקס קטן מכיס אפודתה וממהרת לרשום את המילה החדשה. "אני רושמת כל מילה חדשה שאני לומדת, לאו דווקא בעברית", היא מסבירה ומחייכת בהתרגשות. "תבואי לבקר בארץ", אמי מזמינה אותה. המלצרית מחייכת במבוכה, "גם אם אחסוך כל חיי לא אצליח לממן את הנסיעה", היא מסבירה ובכל זאת מחייכת מלוא הפה ורושמת כל מילה חדשה, כמו חוסכת טיפים לנסיעה.

* * * * * * * * *

לקראת סוף העלייה לשיפקה – מעבר הרים ברכס הרי הבלקן – המכונית שלנו נעצרת. עשן לבן עולה ממכסה המנוע. אבגני, הנהג שמוביל אותנו בטיול, מצליח לגלגל את המכונית אל צדי הכביש הצרים, אני עוזרת לו כמיטב יכולתי. אנחנו בוחנים יחד את המנוע ומבינים לבסוף שאחד הצינורות שמוליכים מים נקרע, והמים זלגו ממנו בחופשיות אל הכביש. אין לנו מים נוספים. המנוע לוהט. אנחנו מחכים, מקווים למכונית חולפת שנהגה יוכל לסייע לנו. אמא עייפה, הדרך עוד ארוכה, והאביר מגיע לבסוף כשהוא נוהג במשאית מקרטעת שמובילה ירקות. הוא משאיר לנהג שלנו בקבוקים עם מים, מעמיס את המזוודות שלנו בין הירקות ועוזר לאמא שלי להעפיל אל מרומי מושב הנהג. אני מטפסת אחריה ואנחנו יוצאים לדרך. יורי קוראים לנהג. הוא מדבר בולגרית בלבד, בפה ללא שיניים, גבר באמצע שנות חייו, שמוביל ירקות מהעיר הגדולה אל עיר בגבולה הצפוני של בולגריה. אנחנו נוסעים יחד כשעתיים ומחצה. אמא מדברת איתו מדי פעם, אני מתלהבת בינתיים מהנוף, ויורי מסביר שמרוב עבודה הוא לא שם לב לנוף, ושהחופש היחיד שהוא מרשה לעצמו הם עשרה ימים, מדי שנה, בהרי רודופי הקסומים, בדרומה של בולגריה. כשהוא מוריד אותנו בתחנתו האחרונה בדרך, רק אחרי שדאג להזמין מונית שתיקח אותנו ליעדנו, הוא לוחץ את ידי בחום, כאילו אני עזרתי לו. אמא מציעה לו כסף, אך הוא מסרב לו. מחלון המונית שמזנקת קדימה אני מסתכלת על יורי, שממשיך לדרכו, תוהה על אדיבותו וטוב לבו, קושרת אותם לחיוכה של המלצרית שלא שאלתי לשמה, חושבת על המהות הפנימית של כל אחד מאתנו, ומנסה להבין – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות?

* * * * * * * * *

בשלוות המחשבות ולאורך הדרכים אני רושמת לעצמי נושאים שבהם ארצה להעמיק – התניות, מנהיגות של אמת, מהות פנימית ומהות משותפת – ומחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". נדמה לי שבטיול הנוכחי המילה שמתגבשת היא "כימיה". על כל אלה ועוד – בהמשך, כאן בבלוג.
 

   מילים נרדפות   
  האחד נולד לזרוע, האחר לשיר 
Един се родил да сее, друг да пее
(Edin se rodil da seе, droug da pee)
 
הפתגם לקוח מכולנו בולגרים J
 
באתר הנ"ל מצאתי גם את "המנהיגים באים והולכים, אך רק האנשים הם בעלי משמעות", שמבשר על חלק מהמחשבות עליהן אני רוצה לכתוב כאן בהמשך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

3.10.2012

מועדי תשרי בסוכת הגפן



באחת וחצי אחרי חצות חזרנו הביתה אחרי ארוחת ערב ראש השנה ונסיעה ארוכה. למרות השעה המאוחרת אנחנו מתיישבים בחצר האחורית לאורה של מנורה קטנה, שאסף התקין לא מכבר, וממשיכים בשיחה הקולחת שליוותה את הנסיעה. אנחנו מדברים בשקט, רגועים, עד שהיתוש הראשון מתיישב עליי, אחריו השני, והנה גם השלישי. הם גדולים ועקשנים ורוצים כנראה ליהנות גם מארוחת החג. עידו מסתכל עליי כשאני מתפתלת מצד לצד וממהר להפעיל בטלפון הנייד אפליקציה נגד יתושים. "אפליקציה נגד יתושים?" אני שואלת בספק וממשיכה להיאבק בהם. "כן, האפליקציה משמיעה תדר שמרחיק אותם", עידו מסביר לי, משנה את עצמת התדר ומתחיל להתפתל בעצמו. "אני לא יכול לשמוע את זה!" הוא אומר בקול לחוץ. "את מה?" אני שואלת. "את לא שומעת?" הוא מתפלא. אני מקשיבה, מתרכזת ולבסוף מבהירה: "לא, אני לא שומעת דבר".

היתושים התרחקו ממני. אני נשענת לאחור, ממלמלת "הצעירים האלה, הם עדיין שומעים תדרים שאנחנו כבר לא שומעים", ומבינה שקיבלתי ברגע זה תזכורת מוחשית לתדרים הרבים שאופפים אותנו מכל עבר, תדרים שאנחנו לא שומעים ולא רואים, אבל הם כאן. אנחנו חלק מתנועה שלמה שרוחשת סביבנו וגם אם איננו מודעים לה כלל – הם משפיעים עלינו ועל הסביבה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
השקט של יום כיפור מורגש קצת פחות בקצה העיר ובוודאי מחוץ לה. החצר האחורית של ביתנו צמודה לגבול העיר, מעבר לה פרושים שדותיו החקלאים של קיבוץ רמת יוחנן, והבתים הבאים שנשקפים מכאן יושבים הרחק על הרכס הבא ונראים כבתי לגו זעירים. גם בימי חול שקט כאן, בסוכה הערומה שבקצה החצר. ובכל זאת יש היום הבדל, כי כביש 70 כמעט דומם, כך גם חצרות השכנים, ואני יכולה לעוף בקלות יתרה על כנפיו של השקט, חברי האהוב, שלוקח אותי תמיד למרחקים, רבים מהם נמצאים עמוק בתוכי.

אנשים מפחדים משקט, אני הולכת אליו. אנשים נמנעים משקט, אני מחפשת אותו בכל מקום. אין כמו השקט כדי להקשיב, אבל רבים אינם יודעים להקשיב, לא לאחרים ובוודאי לא לעצמם. בחודשים האחרונים אני מנווטת את דרכי גם לפי מידת ההקשבה של היושבים מולי: אם הם מקשיבים לי – אני נשארת. מקשיבים באמת, בסבלנות, מנסים להבין את דבריי ולא ממהרים לקטוע אותם – כאילו כבר הבינו – ולהשמיע את טיעוניהם. במקום שבו יודעים להקשיב – יש אמת. והאמת הזו מכרבלת אותי ביום הכיפורים, יום שכולו הקשבה לעולם ולעצמנו.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
הסוכה שלנו איננה סוכה אמיתית, אך אני קוראת לה כך, והיא מלמדת אותי סבלנות והקשבה. בקצה החצר מונחת רחבה מלבנית מרוצפת. הדיירים הקודמים חשבו לבנות כאן ג'קוזי, אפילו חיבורי החשמל כבר מוכנים, אך אנחנו לא אנשי ג'קוזי, וכך נותרה לה הרחבה מיותמת, כמו לא שייכת לחצר. עברה שנה, עברו שנתיים, וגם שלוש. בטיול יקבים משפחתי בהרי ירושלים התארחנו לארוחה דשנה במסעדה ביתית. אחרי הקינוחים ירדנו אל חצר הבית וגילינו בוסתן מרהיב נוטף פירות ובצדו סוכת עץ, שגפנים מטפסות מצדדיה ואשכולות ענבים נופלים מעליה. הזרע נזרע, וכמה חודשים אחרי אסף בנה בקצה החצר, סביב הרחבה המרוצפת, סוכת עץ פשוטה. שתי גפנים מטפסות מאז על עמודיה ואשכולות ענבים יעטרו בעתיד הקרוב את גגה.

יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות. יש רעיונות והבנות שצריך להקשיב להם ברגע הנכון. כשנה אחרי הצטרף גם אור אל הסוכה, שמלווה עכשיו את חיינו לא רק ביום אלא גם בחשיכה. בסבלנות ובפשטות שדרגנו את חיינו, לטעמנו. השקט זמין לנו עכשיו מדי יום. צריך רק לצאת אליו.

בחגי תשרי השנה חזרתי שוב ושוב אל סוכת הגפן, בשקט, ותרגלתי הקשבה.
 

   מילים חמות   
"מעשה טוב, דיבור נאה ומחשבה טהורה – אינם שבים ריקם, אינם הולכים לאיבוד, כולם מצטרפים לאוצר הגדול של מצוות ומעשים טובים אשר בזכותם ומכוחם, ומכוח כוחם קיימים הדורות הבאים. ואם יטען הטוען: בשכבר הימים כל ההולכים מאתנו נשכחים – נאמר: כל מעשה טוב, כל דיבור נאה, כל מחשבה טהורה שלהם, דומים לזרע שנטמן באדמה, לשתיל שנשתל: הזרע ינבוט, השתל יגדל, והעץ אשר יצמח – בצלו ישבו רבים, מפריו יאכלו ולמראה יופיו יתענגו. אמנם היושבים בצלו, הטועמים מפריו, המתענגים למראהו לא ידעו מי הוא אשר שתלו, אבל האם דבר זה יעיב על זהרו?"
נחמה ליבוביץ'.

 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג