27.12.2013

צעיף הוסר מעל עיניי

















דעת יחיד שכתבתי, שהתפרסמה בגיליון 27 של "אדם עולם".
על השיטה הלא הכרחית של שעות עבודה מרובות;

על חשיבות הזמן הפנוי;
ועל רוח ויצירה כבסיס לחברה בריאה.
 
 
 

קישור למאמר

(צלם: אסף הבר, ולא כפי שרשום)

2.12.2013

עצרתי להקשיב
















עצרתי להקשיב.

לכמה שבועות הנחתי את הכתיבה בצד. כתבתי מעט, רק חלקי משפטים שיתפסו את המחשבות.

לכמה שבועות הנחתי בצד גם את ההליכה, שבאמצעותה אני מניעה את הגוף אבל גם את הנשמה למקומות רחוקים בתודעה.

שלחתי לחופשה את שני שומרי הראש שלי ונותרתי חשופה לגחמות היום-יום, שהיו עמוסים יותר מהרצוי.

עבר זמן, יום ועוד יום, נוכחתי שאני עדיין עומדת יציבה על קרקע המציאות, והחלטתי להמתין עוד ולהקשיב. להקשיב מה יעלה כשאני ניצבת כך, ללא תמיכה. לראות מה אני שומעת – כן, אני כותבת בכוונה "לראות" – ללא מערכות ההגברה שלי, ללא הכתיבה וההליכה, שמנקות רעשי רקע בעבורי ומגישות לי צליל נקי של חכמה, יופי, שלווה ושמחה.

עבר זמן, עד שהבנתי שאני שומעת ממעמקים את לבי: צלילים של אהבות ישנות, געגועים למי שכבר לא נמצא, זיכרונות כואבים וכיסופים אין קץ. הישרתי את מבטי אל הקולות וחייכתי. שמחתי לגלות בחדרי הלב האחוריים – מחכים לי כמו לא עבר זמן, עוצמתיים כמעט כמו ביום הראשון – בליל של רגשות, שקיבלו את פניי בזרועות פתוחות.

ידעתי. חזרתי אליהם בטוחה, אחרי מסע ארוך בדרכי החיים והתודעה, והודיתי להם בכל מאודי על שחיכו לי חיים ולא התפוררו לאפר שחונק לבבות. כי אלה הם חיי. זו אני.

נרגשת, מבולבלת, שיחקתי במשך ימים עם הרגשות והזיכרונות, נתתי להם לסחוף אותי, גם למקומות חלשים קצת יותר, והבנתי שאני מספיק חזקה היום כדי להשאיר אותם לצדי, גלויים ולא נחבאים.

כך כתבתי בין הימים:
מהמקום הבטוח שבו אני נמצאת היום,
למרות שאני יודעת שבכל רגע
הכול יכול להשתנות,
אני חוזרת למקומות שנותרו
בי פתוחים.
זה מאוד
לא פשוט,
אבל מומלץ,
למי שבטוח בדרכו
ולבו אמיץ.
להתרגש, לפחד, לכאוב, לחיות.


כשמקהים את הכאב
מקהים את האהבה.
כזו אני
כואבת מאוד
אוהבת המון
מתרגשת בלי יכולת להכיל,
אבל עכשיו זה במודע
אני נשארת קרובה
לקצה
וחיה.

בחודשים האחרונים הקשבתי. הרגשתי שאני מחכה לשמוע דבר מה. המילים נאספו, הצטברו בקו הרקיע, אבל אני חשתי שהן אמורות לצאת לעולם דרך מכחול שונה ולו במעט. וחיכיתי. עד שהבנתי שלא המכחול הוא שישתנה, אלא מקור המילים.

רבים אומרים שאני כותבת חשוף מאוד
חלקם מחמיאים לי על כך
אחרים מופתעים
וכל אלה בעצם לא יודעים
שעל הדברים החשופים באמת
עדיין לא כתבתי.

עצרתי להקשיב, וזה מה ששמעתי: אני צריכה להתחיל לכתוב משם, לא בהכרח על הדברים החשופים באמת, אלא מהמקום שבו הם חיכו לי.

* * * * * * * * * * *

ועכשיו אני חוזרת; להתבונן, לכתוב, ללכת, בדרכי. כי בחיבור הקבוע אל מחוזות שמעבר לחיי היום-יום יש דברים שתמיד נצטרך להיזכר בהם, עוד ועוד, דק יותר ויותר.

 
   מבט נוסף   
"ככל שהשינה עמוקה יותר,
כך בהירות וצלילות ראיית המציאות שלאחריה גדולה יותר,
וכך גם לפני הופעת בהירות וצלילות רוחניות חדשות באדם,
צריכה להיות קודמת שינה רוחנית עמוקה שלו."
(הגיגיל, פרי עטו של גיל חורב)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

7.9.2013

פתאום שקט

פתאום שקט.

לפני חמש שעות הורדתי אותם נרגשים ברכבת בדרכם לפריז. אתמול, בהחלטה של רגע, הם מצאו דיל לששה ימים שלא יכולתי להצטרף אליו. מזמן לא הייתי לבד. ולמרות שהרגשתי שאני ממש זקוקה לשקט, ברגעים הראשונים אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת, מעט אולי אף מבוהלת. השקט שמחלחל מזכיר לי ערב חג, ופתאום אני מבינה את מי שמפחד להיות לבד, מפחד להיות בשקט.

כשחזרתי מהרכבת אכלתי מעט ושכבתי למנוחה קצרה בסלון. בצהריים הקצר חלמתי חלום הופך קרביים על בני משפחה מבוגרים – חלקם חיים אתנו וחלקם כבר לא. הרגשתי את העצב שבזקנה ואת הקושי והתעוררתי קצרת נשימה. פתאום אני מזהה גם בי צדדים שמכירים את העצב הזה, שיש בי עכשיו, ברגעים הראשונים של השקט. בערוץ 11 יש תכנית שמעניינת אותי, אבל אני מחליטה להשאיר את הטלוויזיה כבויה. אני סוגרת גם את המחשב ובוחרת להביט לפחד בעיניים. אני ניצבת מולו ויודעת שאני יכולה כי יש לי את המילים. הן תמיד תומכות בי.

סדרת ביטולים של פגישות עבודה ומפגשים חברתיים, שתוכננו לימים הקרובים, מבהירה לי שהצלילה ללבדו×ת ולשקט תהיה ארוכה. לרגע נדמה לי שהביטולים מתואמים ביניהם משמים. אני שמחה. המעבר ללבדו×ת הוא סוג של קושי שאני שמחה לעבור דרכו, גם בגלל מה שמחכה מעברו השני, אבל גם בגלל המעבר עצמו שיש בו סוג של קרצוף הנפש כמו במסז' תאילנדי טוב.

אני נועלת את הבית ויוצאת להליכה לילית נמרצת.

רעש, המולה ועיסוק יתר הם כחלון סגור על הנפש, המרחיק ממנה מחשבות שונות, חלקן מאיימות. המחשבות נעות בלהט מצד לצד, מנסות למצוא פרצה ברעש כדי להיכנס פנימה, וכשפותחים אותו הן פורצות פנימה בבבת אחת ומאיימות לשטוף את כל מה שעומד בדרכן. אבל אם לא נבהלים ונותנים להן להיכנס – מגלים שהשד אינו נורא כל כך ושרוב המחשבות מביאות אתן גם מתנות. וכך אני עושה.

לפתע חוזרות אליי השנים הקשות לאחר מות אבי ובמהלך מחלתה של אמי, ופתאום לופתת את בטני תחושת הבדידות הקשה שחוויתי במהלך שנים אלו. אני נזכרת גם בחברה טובה שהצליחה למשוך אותי מעבר לסבל. אני חושבת שוב על באדי – כלבי האהוב – שמחה את דמעותיי ואתו אף הרחקתי פעמים רבות לבקתות מבודדות, אליהן נסעתי כדי למצוא את נפשי. ואני נזכרת בבוקר אחד, שבו ישנתי משום מה על הרצפה בביתה של אמי, וכשניסיתי לקום שוב חתך כאב חד את גופי, מתחיל ממפרק הירך וממשיך עד השמים. החלטתי – די. די לכל הכאב, הפיזי והנפשי, אני אטפל בכאב, אני אקח אחריות, הכול בידיי. והזיכרונות שוטפים, והכאבים שוב מוחשיים, ואני מבינה: וואו! הימים האלה, שהביאו אתם במפתיע שקט, הולכים להפוך למסע. בני הבית נסעו לחו"ל, אבל אני קיבלתי כנראה מתנה מסוג אחר, מתנה יקרה מפז – להיזכר מה עברתי, להבין ולהעריך מה יש לי היום ולזהות את הפחדים שעדיין כאן.

* * * * * * * * * * * * * * * *

שעת בוקר מוקדמת לצד השולחן מתחת לעלי הגפן וכפות התמר; פנקס, עט, דפים מודפסים, ספר, קפה ושקט. אוווו כמה שקט ורכות אין קץ יש בזמן הזה. אני יכולה להפליג על כנפיהם למרחקים – על פני האדמה, מעליה ועמוק בתוכי – הכול נהיה אחד. התמונה לא יכולה להיות מושלמת בלי ציוץ של ציפורים, רוח עדינה מלטפת וכמובן זמן פתוח שמאפשר הפלגה. והכול מתקיים ברגע זה ממש. זהו האושר שלי.

ושוב אני מגלה עד כמה חשוב השקט בשביל להתנקות: הלכלוך שוקע מטה ונערם, ואם לא נבהלים וממהרים לנער אותו – כדי שלא יעמוד ברור כל כך מול עינינו – הרי שאפשר לאסוף אותו ולפנות אותו בתחושה של סיפוק מחיינו. אני לא מכירה דרך אחרת להתנקות. אני לא מכירה דרך אחרת  להיטהרות, כן, זה מה שקורה עכשיו, ואני כבר מצפה וללא חשש לשקט של יום הכיפורים, שמחכה ממש מעבר לפינה.
 
שתהיה לכולנו שנה טובה!

 
   עוד מבט   
"יש סדר דברים שבו עובדות חברה וקבוצה, ואני חושבת שכאדם אתה כמעט מחויב למצוא נתח מסוים בחייך, בכל מדיום שהוא, שיעיר אותך ממערכת ההרגלים הללו. המערכת הזאת מעצם מהותה גורמת לך להירדם. ואז פתאום נדמה לך שזה אתה"
(ציטוט מריאיון עם האמנית יהודית סספורטס)

   רשימות קשורות   
מועדי תשרי בסוכת הגפן
אבא חזר לבן מהמלחמה
שקט ואטיות ביער

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג
 

12.8.2013

מי אמר?










רשימה פרי עטי,
שהתפרסמה בגיליון "התפתחות", קיץ 2013,
של "אדם עולם" - מגזין לאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף.

מקווה שתקראו ותאהבו גם כשהרשימה מגיעה בפורמט pdf, היישר מדפי המגזין: קישור לרשימה "מי אמר?"

ובכל מקרה אפשר להגיב כאן בבלוג.

17.7.2013

משל נפית החתולים





 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש לנו חתולים, הרבה. חתולי חצר למען הדיוק. כולם מסורסים או מעוקרות ורק שניים מהם – אביתר וג'וני - אוכלים וישנים, אם הם רוצים, בבית. חלק מהם הצלנו ממוות, לאחרים פשוט נתנו חיים, וכולם יחד עוזרים לנו להרגיש שאנחנו אנשים קצת יותר טובים. אני יכולה לכתוב ספר קצר עליהם – על כל אחד מהם ועל כולם יחד – אבל בפעם הזאת אני רוצה למקד את המבט דווקא אל נפית החתולים.

את נפית החתולים גיליתי במקרה לפני שני קיצים כשדפדפתי בספר "סודות מן השדות", שכתב אבי ציטרשפילר, עד שהמילה "חתולים" קפצה מול עיניי. וכך כתוב בין השאר בספר: "נפית החתולים היא הזן המתורבת מבין הנפיות ... לא רק בני האדם מאוהבים בנפית, כי אם גם חתולים גדולים, כמו אריות ונמרים, וחתולים קטנים יותר, חתולי הבית. האחרונים אוהבים להשתפשף בה, להתגלגל, ללעוס אותה ולהריח אותה...".

החלטנו לשתול בחצר נפיות. במשתלה הקבועה שלנו לא שמעו על נפית החתולים, אבל במשתלה אחרת אמרו לנו מיד "בוודאי". קנינו חמישה שתילים, פיזרנו אותם ברחבי החצר, שניים קמלו מיד, שניים – ששתלנו בתוך עציצים –  נקלטו היטב, והשתיל החמישי – אותו שתלנו בין סלעים, באדמה הקשה שבקצה החצר – התחיל אט אט להתאקלם לתנאיו. הוא שלח זרועות למעלה, אך התרחב גם לצדדים, שולח ענפים לכל כיוון, שחוצים זה את דרכו של זה, משתלבים ושוב נפרדים, ויוצרים סבך לא ברור של ענפים, עלים ופריחה.

בקיץ אני משקה את "השתיל החמישי" מדי יום. הגישה אליו לא נוחה, מעבר לסלע גדול, ואני רוכנת מעברו, שולחת יד ושופכת מעליו מים מבקבוק. יום אחרי יום ועדיין הוא נראה צמא בעיניי, צבעיו דהויים, עליו שמוטים מטה.

לפני כמה ימים החלטתי למשוך צינור מקצה החצר אל המסלעה ולהשקות באמצעותו את הצמחים שבין הסלעים. משכתי את הצינור, טיפסתי על הסלעים, פתחתי את הברז ואז, כשהבטתי על הענפים במבט-על, זיהיתי בבירור בין הענפים הסבוכים את לב הנפית, את נקודת השורש שממנה הכול צמח, והבנתי את טעותי: כשרכנתי אליה מעבר לסלע, שולחת יד מתוחה ושופכת מים מבקבוק, השקיתי רק את הענפים המרוחקים של הנפית, משאירה את שורש הנפית צמא; לא הגעתי כלל אל הגרעין.

חייכתי במבוכה, כיוונתי את זרם המים בדיוק אל שורש הנפית, והבנתי שאני אוחזת בידיי גם משל נהדר לחיים, רחב הרבה מעבר לנפית, שנמשלו הוא: כך גם אנחנו – מטפחים ומשקיעים בזרועות רחוקות של נשמתנו, מזניחים בקלות רבה מדי את הגרעין, את עצמנו, את לב נשמתנו. וכמה שנשקה את הענפים הרחוקים, החיצוניים, לא תהה בכך כלל תועלת עד שלא נשקיע בגרעין נשמתנו.

* * * * * * * * * * * * * * *
שעת ערב מאוחרת. כל המכשירים המרעישים כבויים. כך גם המחשב. אני פותחת את פנקס הכתיבה שלי, עוברת על הטקסט שכתבתי ושמה לב למשל נוסף שחבוי בין המשפטים: רק כשהבטתי על הנפית במבט-על הבחנתי בטעותי ויכולתי לראות את שורש הנפית. בדיוק כך כדאי שננהג גם עם חיינו – נביט עליהם מדי פעם במבט-על, נזהה את שורש נשמתנו ונבין.

* * * * * * * * * * * * * * *
אביתר, ג'וני, בלקני, שִינה, הנסיך, ונוס – אלה הם רק חלק משמותיהם של חתולי החצר שלנו, שעוזרים לנו להתחבר לחמלה שבנו, למסירות, לענווה, לאהבה. הם חיים את עצמם, מטפסים על העצים, מסתתרים בין השיחים, ישנים על כסאות, אוהבים את החצר שלנו, ורק אל נפית החתולים הם עדיין לא ממש מתקרבים.
 

  מילים נרדפות  
בפעם הזאת לא בחרתי ציטוט מתאים, שאומר דברים דומים לאלו שברשימה אבל אחרת ובצורה ממוקדת. יש לכם אולי רעיון?


שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג
 

5.6.2013

שקט ואטיות ביער











כיכר מעוטרת בפרחים צבעוניים מסיימת את הרחוב שבו נמצא ביתי. כשאני נוסעת ליובל – ואנחנו נפגשים הרבה בענייני המשולש החברתי – אני יכולה לבחור לפנות בכיכר ימינה, ולנסוע אליו בנסיעה אטית בדרך שחוצה את יער ציפורי, או לפנות שמאלה בכיכר, לעלות כעבור 2 ק"מ למחלף חדש ולהגיע לפגישה בדרך המהירה. אני גרה בקצה קריית אתא, יובל גר בקיבוץ הרדוף, בין הבתים שלנו מפרידים בקו אווירי כחמישה ק"מ, יער אחד ושתי דרכים, ולרוב אני בוחרת – אלא אם היום גשום במיוחד או השעה מאוחרת – בדרך האטית. כמו בחיים.

"נרניה" אני קוראת ליער – שמסתתר כמעט ואינו נראה מעבר לחצר האחורית שלנו – על שום העולם האחר שאליו אני נכנסת ברגע שאני עוברת בשעריו. מרחק הליכה מביתי, מרחק נטול מאמץ, כפתיחת דלת של ארון בגדים. תחושת קסם עוטפת אותי בין עציו – יער ארץ ישראלי טיפוסי, ובכל זאת, כמי שאינה רגילה ביערות – יער של קסם ומסתורין בעבורי, רעננות ושקט. וכמעט תמיד אעדיף לחצות את היער לאט ולא לעקוף אותו מהר.

דרך סלולה, צרה ופתלתלה חוצה את היער, מתעקלת מעל נחל ציפורי ומשקיפה אל העמק והיישובים שמעבר לו, אבל אם רוצים להביט אל הנוף ולהתעכב על פרטיו חייבים לעצור. אי אפשר לנהוג וגם להסתכל לצדדים, הדרך צרה מדי, פתלתלה מדי, והמדרון תלול. אכן, ביער – כמו בחיים – אם ממהרים אי אפשר לראות את היופי ואי אפשר לשמוע את השקט שבין צמרות העצים.

אני צריכה את השקט.
רק בשקט אני יכולה להקשיב
ממש רחוק
עד ללב הדברים.

אני צריכה את השקט.
רק בשקט אני יכולה ליצור.
גם את החיים.


 מה יש לכולם שהם כל הזמן רצים וכל הזמן מבקשים את קרבתה של ההמולה? זו שאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה מספקת. חשבתם מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מקיפים עצמנו ברעש תמידי – דיבורים, מוזיקה, טלוויזיה שפועלת תמיד ברקע גם כשלא צופים בה? הרי טווח תדרי הקול הוא קטן, ממש מצומצם, בין כלל התדרים בעולם, ויש דברים – המון דברים – שאפשר לשמוע רק בשקט. אני מפנה מקום בקביעות לשקט, ובתוכו אני מוצאת עולם ומלואו, שאין לו גבולות, גם של אושר.
 

* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
מאז ומתמיד אני כותבת, מחברות על גבי מחברות, קבצים על גבי קבצים. היום פתחתי ברעד מגירה שכמעט ואינה נפתחת, שבה שמורות חלק מהמחברות וגם פנקסים בשלל צורות וצבעים. נברתי בה מעט ושלפתי בהתרגשות את מחברת השירים הראשונה שלי. כתבתי אותם כשהייתי נערה, בימים שבין סוף התיכון ותחילת השירות הצבאי, ואני פותחת אותה עכשיו בזהירות, לא בטוחה שאצליח להכיל את החזרה הזאת במנהרת הזמן – כ-30 שנים לאחור. ובכל זאת, אני מדפדפת במחברת, זוכרת שכתבתי כבר אז על הדברים שכאן. הנה, 31.8.82, כך כתבתי כנערה:

אני ריאלית.
יש לי חברה
למדתי ממנה
שהשפן הפסיד לצב במרוץ,
אבל בדרך הוא נהנה.
והצב?


מצאתי את הזרעים – זרעי האטיות שלי; 30 שנה אחרי הם נובטים במלוא תפארתם.
 

  מילים נרדפות  
מתחת לפני השטח של חיינו,
עמוק מתחת לנהרות חיינו הגלויים לעין,
זורמים והומים נהרות אדירים של חיי מעמקים,
שהם נשמת נהרות חיינו הגלויים לעין.
(גיל חורב ע"פ הרב קוק זצ"ל)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

16.4.2013

גופנים של החיים












כתיבה בכתב יד מניעה את הגלגלים הפנימיים, מוציאה מעצמי משהו שהוא רק שלי, מושכת אותו כבחוט נסתר אל אוויר העולם, אל דף הנייר. כתב היד הוא כטביעת אצבע ייחודית, אין עוד כתב זהה בדיוק לכתב שלי, כמו שאין עוד אדם בדיוק כמותי; ומי שיודע לקרוא בו מעבר למילים, יכול לזהות דרכו גם את נשמתי. כשאנחנו מקלידים מילים באמצעות מעבד תמלילים, גם אם המילים הן שלנו, אנו נעזרים בתבניות כתב שמישהו אחר הכין, וגם אם יש עשרות גופנים, הם עדיין לא "אנחנו". כתיבה במחשב מייצרת כתב זהה.  

הטכנולוגיה שרצה קדימה, בדומה לכתב, מביאה לפתחנו תבניות מוכנות רבות – רק לבחור – שמחליפות יכולות פנימיות שייחודיות רק לנו. אפילו הדמיון – עולם פנימי עמוק שרק אנחנו מודעים לו – הולך ודוהה אל מול התמונות המוכנות שמגיעות מהטלוויזיה לדוגמה. אבל העצמי הפנימי דורש שישתמשו בו! כמו יכולת ואף ידע – כשלא עושים בהם שימוש הם הולכים ונחלשים עד שנעלמים, כך גם העצמי שלנו, שאם לא נעשה בו שימוש הוא ילך וייחלש, עד שיאלם ויעלם ויתעורר יום אחד וישאל: "רגע, מי אני בכלל?" 

אין מנוס, כך נראה, מהתחברות כזו או אחרת לכלים החדשים שמוצעים לנו, וברור שיש בצדם גם יתרונות רבים, אבל חשוב לזכור: ככל שנשתמש יותר ויותר בתבניות מוכנות ופחות ופחות בעצמנו – כך נתחבר לעצמנו פחות ופחות, ובתהליך אטי וכמעט לא מורגש נאבד את עצמנו ונחטא לייעודנו בעולם. אנחנו צריכים להתעקש להוציא משהו משל עצמנו, ייחודי רק לנו, להמשיך להשתמש ב"אני". הכתיבה בכתב יד, וזו רק דרך אחת, מניעה את ה"אני", מעירה אותו, לא מאפשרת לו להירדם.

* * * * * * * * * * * * 

כתב היד הוא נושא מהותי, אך הוא גם משל חשוב לחיים בכלל. הגופנים סובבים אותנו מכל עבר ולא רק במעבד התמלילים. במחשב הם לפחות גלויים ונושאים שמות נחמדים, בחיים הם ערמומיים הרבה יותר. אנחנו נצמדים לתבניות שאחרים הגדירו, אבל, מה אתי? ומה מתאים לי? 

חיים נורמליים הם חיים במשפחה, גבר, אישה, חתונה, ילדים, חיית מחמד; חיים בבית מטופח, משכנתה ארוכת טווח; ארוחה חמה בצהריים, מנה עיקרית ותוספות; הילדים לומדים בבית ספר, לכיתה א' עולים בגיל 6, צריך להצליח בבגרויות; לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה מסודרת; כולם רואים The Voice; מי שמרוויח יותר – מצליח יותר; צריך לחסוך לפנסיה; את יום העצמאות חוגגים ב"על האש". וזה ממשיך ושוטף אותנו מכל עבר, ובכוונה בחרתי את התבניות "הקלות לעיכול", יש עוד רבות – כואבות יותר. 

החיים מוגשים לנו היום בתבניות מוכנות, שכבר אינן מסתירות את עצמן, באיכות ירודה, ממוחזרות עד דק. חשוב שנזהה אותן ונבחן האם הן באמת מתאימות לנו. קל מאוד להתחבר אליהן, אך בדומה לשימוש מוחלט בכתיבה במחשב, הן מרוקנות את האני מתוכנו, מרוקנות אותנו בהתמדה מעצמנו, כמו בקשית. ומה שנשאר משול בעיניי לחלקים ממכונה, חלקים חסרי זהות. אנחנו חייבים להתעקש להוציא מעצמנו גם דברים שהם רק שלנו ולכתוב בכתב ידנו את חיינו. 

רשימה זו מתפרסמת ביום העצמאות, ואם בעצמאות עסקינן, אז זו עצמאות אמתית בעיניי – להשתחרר מהגופנים.


נ.ב.
והאם רשימה זו קשורה גם לרעיון לשלב טאבלטים כמחברות בבתי הספר? התשובה היא: גם.

שרית עקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג



16.3.2013

אבא חזר לבן מהמלחמה


אבא חזר לבן מהמלחמה. הוא יצא אליה בחופזה, קצין בצבא קבע, אבא בן 39, בשיער שחור קצר, וחזר כעבור ימים רבים כששיערו מדובלל ואפור וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. כששב לראשונה בהפתעה לביקור קצר בבית הייתי עם אימא במספרה. אני זוכרת היטב את צעידתנו חזרה הביתה, כף ידי הקטנה נתונה בכף ידה, כשלפתע היא לחצה את כף ידי בחוזקה עד כאב ונעמדה. מולנו, בחניית הבניין, מתחת לשכבות של חול ואבק, זיהינו את הרכב הצבאי של אבא. עלינו בשתיקה ובמהירות במדרגות, לבנו המה בקול, וכשהדלת נפתחה ראיתי את אחי עומד מחויך מעבר למפתן ומעליו גבר ששיערו אפור ומדובלל וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. הבטתי באיש בחשש. לא זזתי ממקומי. לא זיהיתי את אבי, שעמד נדהם מולי, מחכה לחיבוקי.

עברו כמה שניות, ארוכות ומבהילות, עד שהתעשתי והבנתי שהגבר שמניח יד על כתפו של אחי המחויך הוא לא גבר זר, ושמתחת למדים, לאבק ולשיער הלבן זהו אבא שעומד מולי, וחיבקתי אותו חזק.

כעבור כמה שעות, אולי היה זה לילה, אבא שוב עזב אל החול המתעתע של סיני וחזר אלינו לאחר שבועות ארוכים, רק אחרי שאבק המלחמה פינה את אוויר סיני, ששב לצלילותו, אך נשאר סמיך ודביק על לבבות הלוחמים.

אין לי מושג מה עובר על מי שנמצא בשדה הקרב. אינני מסוגלת אפילו לדמיין את התחושות. מעולם גם לא דיברתי על הנושא עם אבא ואין לי מושג אם היה משיב לי. רק השיער שהלבין במהירות של ימים מסגיר משהו מהתחושות הפנימיות, ותמונתו של אבי שהפך לרגע לזר - לא עוזבת אותי.

* * * * * * * * * * *
מה הוא מקומה של המודעות העצמית בעולם כזה, בארץ שלנו, שבה מלחמה היא עניין יום יומי?
בתמימותי כי רבה אני מאמינה שזו היא התשובה היחידה.

יש קשר ישיר בין מודעות עצמית לאהבה עצמית,
בין אהבה עצמית ל"ואהבת לרעך כמוך",
בין "ואהבת לרעך כמוך" לשלום בית,
בין שלום בית לשלום בעם,
בין שלום בעם לשלום בעולם.
 
ודיינו.

* * * * * * * * * * *
אבא נפטר 20 שנים אחרי ששב מהמלחמה. היו אלה 20 שנים של חסד, חום ושמחה, שלא השכיחו לרגע את אותות המלחמה. והיום, 18 שנים בדיוק מפטירתו, אני פועלת בחזית האחת והיחידה שאפשרית מבחינתי, שהולכת ומתבהרת עם השנים – חזית האור.


   מילים תומכות   
"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת
השלום מתרבה בעולם"
(הרב קוק, קובץ ח רנא)
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

23.2.2013

מנהיגות פנימית - האבן הראשונה


רק בסופו של יום שמתי לב. את הרשימה האחרונה בבלוג פרסמתי בתאריך 1.2.13, ורק בסופו של יום, בחמש דקות לחצות, שמתי לב שעברה בדיוק שנה מאז שפרסמתי את הרשימה הראשונה ב- 1.2.12. ואיזו שנה זו הייתה! כל כך הרבה דברים חדשים למדתי על עצמי במהלכה. האם לעד נמשיך לגלות את עצמנו?

28 רשימות פרסמתי בבלוג בשנה החולפת, ובאמצעותן חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם. ונרגעתי.

אני כותבת בקביעות כאן בבלוג; בניתי מחדש קהל קוראים נאמן.
אני פעילה מרכזית בתנועה חברתית חדשה - המשולש החברתי; למעשה, אני בין מייסדיה.
אני עובדת בתכנית ערכית שמגשרת בין דורות; ומתפרנסת גם מניהול ועריכת תוכן.
חזרתי לעבוד על הספר שהתחלתי לכתוב לפני כמה שנים.
אני נמצאת ונוכחת בעבור משפחתי ואף חבריי.
עברתי לתזונה טבעונית.
ואני הולכת.

כל רגע בחיי מתמזג עכשיו במלואו עם מי שאני, ואין בו זרות: עם כישוריי וערכיי; עם אמונתי ואהבותיי. בכל רגע יש אמת, והיא אחת – אני.

ומדוע אני כותבת שהבלוג הוא זה שבאמצעותו חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם? כי הוא האבן הראשונה שהרמתי והנחתי בדרך האמת; כי על גביו אני מניחה לאט ובזהירות רבה אבנים נוספות; וכי אליו אני חוזרת בכל פעם מחדש כדי לקיים את עצמי. 

* * * * * * * * * * * * * * * * *
בין התגובות שקיבלתי על הרשימה האחרונה – מהותה של מנהיגות - הייתה גם תגובתו של גיל חורב, שבלי משים קלע ללב לבה של הרשימה הזאת, שעדיין לא פורסמה, כשכתב: "אדם שיודע להנהיג את חייו, יודע גם להנהיג אחרים".

אם הייעוד שלנו הוא להיות עצמנו (ראו הטבלה המחזורית של הנפש)
ותפקידו של מנהיג הוא לאפשר לנו לעשות זאת (ראו מהותה של מנהיגות)
מדוע שלא ניקח אחריות וננהיג את עצמנו להיות עצמנו?

* * * * * * * * * * * * * * * * *
אני בוחנת את חיי ומנסה לזהות מתי למדתי לקחת אחריות על חיי. אני חושבת שהאחריות האישית הייתה בי מאז ומתמיד, אבל תקופות קשות שעברתי "הכריחו"  אותה לפרוץ החוצה ולהתייצב בגלוי, כשהחלטתי להיאבק ולא להיכנע. אבל, מדוע צריך לחכות לזמנים הקשים כשאפשר להקדים?

כן, עכשיו זה הזמן לקחת אחריות.
עכשיו זה הזמן לעבור "מגורל לייעוד. למשמעות. להיחלץ משרשראות הקרבן הפצוע, ממערתו של אפלטון - להנהגה פנימית חדשה ומפתיעה". *

ואם לא עשיתם זאת עדיין – אולי הגיע הזמן להרים את האבן הראשונה ולהניח אותה בעדינות בתחילת דרך האמת, ולא לשכוח לחזור אליה שוב ושוב כדי לבדוק אם אתם עדיין צועדים בדרככם.

 
* הציטוט לקוח מטקסט על פרשת שמות, מאת מרדכי בר אור, באתר קולות
 

   מילים נרדפות    
כשמגיעים לנקודה,
אי אפשר שוב להתרחק ממנה,
כי העולם כבר נאחז בך!
(הבחנה שכתבתי לאחרונה בפנקס, שמלווה אותי תמיד)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

1.2.2013

מהותה של מנהיגות


ואחרי כל זה ברורה לי מהותה של מנהיגות, ממנהיגות מבית ועד מנהיגות של עם או מדינה. 

ב"אחרי כל זה" אני מתכוונת לרוב הרשימות שכתבתי בשער לאור וגם בברומו של איזון, אבל בעיקר לרשימה האחרונה, שכמו אוספת אליה את כלל התובנות לדימוי אחד – הטבלה המחזורית של הנפש – דימוי למהות, שממנה הכול נגזר: הייעוד שלנו הוא להיות עצמנו; לזהות את היסודות שלנו ולחיות על פיהם. ומי שמבין זאת יכול להבין היטב, כך נדמה לי, גם את תפקידו של מנהיג. 

ב"מנהיג" אני מתכוונת להורים בבית, למורים בבתי הספר, למנהלים במקומות העבודה, למדריכים באשר הם, לראשי ארגונים וקהילות, לאנשי רוח ודת שאליהם קשובים רבים, ובינינו גם לאנשי תקשורת מובילים, וכן, גם לראשי מדינה. כל אלה הם מנהיגים, שאליהם מביטות עיניים רכות או עיניים תוהות או כאלה שכבר עייפו. 
ומה הוא תפקידו של מנהיג באשר הוא?
לאפשר לאדם לגלות את עצמו ולהיות הוא. 

* * * * * * * * * * * * * * * *
בכיתה י"א, כשכולם למדו את ה"חטא ועונשו" של דוסטויבסקי, אנחנו קראנו את "הומו פאבר" של מקס פריש ואת ב"דלתיים סגורות" של סרטר. הייתי בכיתה ריאלית, מעט בנות, הרבה בנים, שכולם כמעט בזים לכל מה שיש בו גוון הומני. עד שהגיעה אלינו המורה טריפון. היא זיהתה את היסודות השונים שבנו, בחרה ללמד אותנו אחרת וקנתה את לבנו. עד היום עדיין לא קראתי את החטא ועונשו, אבל קראתי ספרים רבים אחרים, והמחברת היחידה ששמרתי מהתיכון היא מחברת ספרות. טריפון לא התעקשה ללכת במתווה הרגיל, ובכך הצליחה לקרב אותנו אל עולם הספרים ובעצם להשיג את מטרתה. 

בצבא, כשכולם תמרנו בתוך מסגרות קשוחות, אני קיבלתי חופש כמעט מלא. רגע לפני שסיימתי את קורס קציני חינוך, קרא לי מפקד "שערי אברהם" ואמר לי: "אני רוצה שתישארי כאן. אני מבקש שתבני תפקיד חדש של קצינת הדרכה, שלא קיים. אני נותן לך כמה חודשים – לכי ללמוד את הנושא. את צריכה לדווח לי על התקדמותך, ולהגיע למשמרות שבהן את משובצת, אבל מעבר לכך – את חופשיה ללמוד היכן ואיך שתרצי ולחזור עם תפקיד חדש ומוגדר". אז הלכתי. עליתי לירושלים ללמוד בספרייה בגבעת רם, שהרי אינטרנט עדיין לא היה; ישבתי שעות בבית אריאלה בתל אביב; הצטרפתי לקורס הדרכה ומשוב מאלף באוניברסיטת חיפה, או שמא היה זה הטכניון, אני כבר לא בטוחה. השתתפתי בקורסי הדרכה שונים מטעם הצבא. קראתי, סיכמתי, התנסיתי וחזרתי מומחית בנושא הדרכה ומשוב. מפקד הבסיס זיהה את יכולתי, שחרר אותי להתפתח בדרכי, ונתן לי דוגמה למנהיגות אמתית, שאפשרה לי לתרום ממיטבי לצבא, אך גם סללה את דרכי המקצועית עד היום. 

מאז, ובמקומות עבודה שונים, לא זכיתי למנהיגות של אמת, ולא פלא שבמהרה – כמעט בתחילת דרכי – כבר הפכתי עצמאית, ואפילו בעלת חברה. 

* * * * * * * * * * * * * * * *
זו אמנות. בתוך מסגרת וכללים ברורים לשחרר את האדם לגלות את ייחודיותו, לאפשר לו לפתח את כישוריו שלו ולחיות בהתאם. אבל זו הדרך היחידה לדעתי לחנך ואף להנהיג, החל מהבית ועד מדינה, שהרי בדרך זו כולם מרוויחים – גם האדם המסופק, היוצר, הנרגש, וגם הסביבה, שמקבלת את האדם במיטבו וזוכה ליהנות מכישוריו הייחודיים. 

כיצד עושים זאת בבית? הדוגמאות רבות, אולי אף ברורות. כיצד מנהיגים כך מדינה? יבואו ימים ואולי עוד אכתוב בנושא, אבל לעת עתה אצרף רק את הציטוט הבא:

הגדולים שבמושלים, האנשים אינם מבחינים בקיומם בכלל,
המושלים הפחותים מהם, הם אלה אותם כבדו ושבחו האנשים,
והפחותים מהם – הם אלה מהם פחדו,
ואת הנחותים מהם – לאלה יש לבוז.
כאשר חסרה אמונה במושל, אין מאמינים בממשלו.
כעת, למד מה רבה החשיבות שיש להקדיש למילים.
(לאו טסה, טאו האי צ'ינג) 

* * * * * * * * * * * * * * * *
אתמול, רגע לפני שסגרתי את הרשימה בטון אחר לגמרי, פגשתי סוף סוף מנהיג. במקום לא צפוי – משרדי מיקרוסופוט ברעננה, במפגש עסקי, הבטתי אליו בעיניים פעורות. הוא אומר בלהט "חנוך לנער על פי דרכו", מתכוון לכל מילה, ומחולל – בדרכו – מהפכות. בעוד כמה שנים ישמעו עליו, ואז גם אזכיר את שמו, אבל בינתיים זכיתי לחזות במנהיג ולהאמין שאפשר.
 

  מילים נרדפות   
אל לו לאדם לחפש את השמחה מחוצה לו.
כי השמחה היא חלק ממהותו הפנימית,
וככל שהוא חושף את אותה מהות,
כך ממילא בוקעת וזורחת השמחה בנפשו.
(גיל חורב מדייק כתמיד)
 
נ.ב. יובל, אתה בדרך הנכונה :-)
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג