29.3.2012

שלא על מנת לקבל פרס













     יש דברים שאנחנו חייבים לעשות, פשוט חייבים, כי הם פועמים בלבנו, כי הם קולנו, כי אם נשאיר אותם חבויים בתוכנו – נרגיש חנוקים, נרגיש שוויתרנו, נרגיש מובסים, ונחלש. יש דברים שאנחנו חייבים לעשות גם אם למראית עין אין תמורה לצדם, ובכל מקרה איננו יודעים מראש מהי. יש דברים שיש לעשות בלי ציפייה לתמורה, אלא לשם העשייה עצמה.
 
היום, קל לי לכתוב את הדברים. היום אני יודעת כעובדה, וכבר לא צריכה להתבסס על אמונה בלבד, שכשאנחנו עושים את מה שבוער בתוכנו, כשאנחנו עושים את הדברים פשוט כדי לעשותם – התמורה תמיד תגיע. היא תגיע מכיוון שאולי לא ציפינו, בלבוש שלא ראינו, היא תגיע אחרת, אבל תבוא – מחייכת, גאה, אוהבת.
 
לפני כמעט 10 שנים, כשיצאתי לדרך עם "ברומו של איזון", יצאתי לדרך כקריאת "לך לך". הרגשתי שאין לי ברירה, שאני צריכה לעשות את זה. התבססתי על האמונה שעליי לעשות, שעליי לכתוב לרבים וללא בקשת תמורה ישירה. במשך 6 שנים התמדתי בדרך, לא מעט כסף הוצאתי על בניית האתר ועל תחזוקתו, מעט מאוד כסף קיבלתי בחזרה, גבות מורמות רבות פגשתי מימין ומשמאל, אך המשכתי בדרכי וקיבלתי הכול – את כל מה שיש לי היום, ועוד. ב"שער לאור" חזרתי ללכת בדרכי והתמורה מיד נגלית לעיניי, אחרים אולי לא רואים אותה, אך היא כאן, ישירה, והולכת וגדלה, גם כי אני ברורה יותר, גלויה יותר וממוקדת יותר.
 
לא אכחיש ולא אסתיר, הייתי שמחה להתפרנס באמצעות הבלוג, בעיקר כדי שאוכל להתמסר לו כל כולי, לעסוק בו במרב זמני. אבל פרנסה, גם לא צדדית, היא לא המניע ליצירתו, גם לא הסיבה לכתיבתו. המניע הוא פנימי – זו דרכי, כך אני משמיעה את קולי, למען אחרים ולמען עצמי.
 
המילים שבכותרת לקוחות ממסכת אבות, פרק א', משנה ג', בה נאמר: "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם". לא למדתי לימודי משנה בחיי, אבל במהלך הקורס בעריכה לשונית – דווקא שם – נפתחה בפניי הדלת לעולם המשנה, והנה עוד סוג של פרס לא צפוי. המרצה, ד"ר אשר שפריר, ביקש להדגים את המשמעות ואת השימוש הנכון ב"על מנת", ולשם כך הוא השתמש בציטוט שכאן. כך גם למדתי שפרס בלשון חז"ל משמעותו מחצית כיכר לחם.
 
לך לך. צאי לדרך. עשי. אלה המילים שנושפות בגבי. ואני עושה, שלא על מנת לקבל פרס, אבל – אם אני מתמידה וסבלנית – אני גם רואה את התמורה. אני יכולה לפרט כאן מה מביאה לי הדרך, אך אני מעדיפה שלא, כי יהיה זה לתאר עולם ומלואו, וכי אני מעדיפה לשמוע אתכם – שיצאתם לדרככם שלא על מנת לקבל פרס, והמשכתם בה גם אם העבודה רבה וגם אם הדרך ארוכה ומכשולים לאורכה. אני מעדיפה לשמוע אתכם, היום, מחר, בעוד שנה, מה קיבלתם בתמורה, כי התמורה – בצורה זו או אחרת – בוודאי תגיע.
 
 
   מילים נרדפות   
באמצע העולם עשי צעד חיובי אחד. בלב הכאוס בצעי פעולה החלטית אחת.
רק כתבי. אמרי כן, הישארי בחיים, היי ערה.
(נטלי גולדברג, עצם הכתיבה)


   בשידור!   
בשבוע החולף התארחתי בתוכנית הרדיו "קסם בבוקר" - תוכניתה של דינה לקס ברדיו קסם, המכון הטכנולוגי חולון. ניתן להקשיב לקטעים מהתוכנית דרך רשימת "הקישורים שלי" שכאן בבלוג משמאל.


   תגובה אחת    
אני מקבלת כאן ובדוא"ל תגובות רבות, מרגשות ומעניינות, על הרשימות שאני מפרסמת בבלוג. בעקבות הרשימה הקודמת – איך אומרים תודה להר? - קיבלתי תגובה אחת מעניינת במיוחד. להלן חלק מהתגובה, תגובתו של גיל חורב: "בדימוי שלי, לכל אחד מאיתנו יש הר בפנים, אליו אנו עולים כדי לקבל את תורת חיינו, ואלוקים יורד על ההר כדי לתת לנו אותה. שם אלוקים גם נותן לנו את לוחות הברית, הברית האישית שלו איתנו. כמו הר סיני בשעתו, כך גם ההר הזה אפוף תמיד ערפל אלוקי, אליו אנחנו נכנסים, נעלמים בו, אך דווקא בהיעלמותנו זו אנו קיימים יותר מאי פעם. וכמו משה שקרן עור פניו כשירד מהר סיני, כך אנו תמיד קורנות פנינו ברדתנו מההר שלנו. ואנו עולים אל ההר הזה שוב ושוב, ובכל פעם יורדים ממנו עם עוד חלקים של תורת חיים, מאירה, טהורה, מנחמת, מחממת לב. תודה לך, גיל."


  שאלה להתבוננות  
מה אתם עושים?
כולנו מקבלים מצגות יפות עם מילים חכמות, כולנו מקבלים ציטוטים מאירי עיניים.
אנחנו קוראים ומקשיבים – אבל מה אנחנו עושים?
מה אנחנו עושים בכל יום כדי ליישם את ההבנות?

שער: יהלום

22.3.2012

איך אומרים תודה להר?







לחברה אומרים - "תודה", כלב אפשר לנשק - על האף, חתול אפשר ללטף, אפילו עץ אפשר לחבק. אבל, איך אומרים תודה להר, במיוחד כשרק אני רואה אותו מול עיניי?

יש לי הר. אנשים יגידו שהוא דמיוני, אך בעבורי הוא ממשי. כבר שנים אני מבלה מדי שבוע שעות על ההר, הולכת בשביליו, חוזרת שוב ושוב אל הגן העגול, יורדת דרך הוואדי הנסתר אל שדות הפרחים שלמרגלות ההר וממשיכה עם הפלג אל היער העבות. לעתים רחוקות הייתי יורדת אל הבריכה הקסומה שבלב היער, אך בעיקר עמדתי על פסגת ההר או ישבתי על ספסל העץ שעומד ליד, מביטה אל האופק או כותבת מילים שאינן נראות. אני מכירה את ההר טוב מכל מקום אחר, וההר תמיד גמל לי על ביקוריי: בשקט עד קצה האופק, ברוגע ובהבנות, בתשובות והארות, שהמשיכו ללוות אותי כצל אל "החיים בעיניים פקוחות".

בהמשך, כשהרגשתי בטוחה במקומי, התחלתי להתרחק מעט מהסביבה המוכרת וצעדתי בשבילים חדשים אל הרכס הגבוה שמימין, עוברת דרך בקעה ירוקה ומטפסת בשביל פתלתל אל על, סקרנית לקראת נופים אחרים ופסגות חדשות, ותמיד חזרתי אל המערה הגדולה שמתחת להר, ממנה הכול התחיל. לא מכבר אף הרחקתי לכת אל גן פתוח, שניצב ממש בקצה ההר, מפריד בין ההר למורדותיו – "גן היצירה" אני קוראת לו. שני עצים עבי גזע וחייכנים משמשים כשער הכניסה לגן, שולחן כתיבה, כמובן, ממתין לצדם, מול נוף עוצר נשימה ומדרגות, שיורדות מטה.

האם ההר הוא פרי דמיוני או שמא אני מכירה אותו מזמנים אחרים? האם תמשיכו לקרוא את מילותיי גם אחרי חשיפת ההר ושיטוטיי במחוזות אחרים? אני לא יודעת, אבל אני יודעת שהדמיון הוא כלי משמעותי בדרך, לפחות בדרך שלי, ואני יודעת שהחיים על ההר ממשיים בעבורי לא פחות מהחיים על האדמה, ושהחוטים שנקשרים על ההר, מלווים אותי לעולם הזה, מביאים איתם חכמה והבנות שהייתי מתקשה למצוא ביום יום השוצף. הדמיון משחרר אותנו, מאפשר לנו ליצור דברים שלא היינו יוצרים בלעדיו. יש בו אין סוף אפשרויות, ואם מתמסרים – אפשר למשוך קווים ישירים מ"שם" לכאן, מעולם הדמיון לעולם הממשות, שלעתים הופכים להיות אחד, ולפתע אנחנו הם היוצרים, משפיעים יותר ויותר על חיינו.

מה יש בו בהר ששומר עליי כל כך? יש בהר מרחב, מרחב פתוח ושקט, שאם נכנסים אליו עמוק מספיק, מפסיקים לשמוע את הקולות הרגילים שעוטפים אותנו, ומגלים, בהפתעה, קולות אחרים, פנימיים, חכמים כל כך, שנובעים עמוק מתוכנו. קולות שיכולים לכוון אותנו נכון יותר, קשוב יותר, בדרכנו. קולות אחרים, נקיים מהשפעות זרות, קולות שמכירים היטב את עצמנו וגם את הסביבה הקרובה והרחוקה שבה אנחנו חיים. ההר הוא אמנם "שלי". לא כולם צריכים לבוא דווקא אליו, אם כי אתם מוזמנים, אבל אני מאמינה שכל אחד כדאי שיבקר בעולם הדמיון, יתרגל וישכלל את יכולותיו ויעמיק בו, בעולם שלו, יציר דמיונו.

לא תמיד התמדתי בהליכותיי אלה. היו ימים ארוכים שבהם נטשתי אט אט את ההר שלי, משאירה עליו את השקט, השלווה, הביטחון, נקודת המבט ובעיקר את השמחה. לפני כמה חודשים חזרתי אל ההר בשירה ובריקודים, ומאז אני לא מפסידה כבר ביקורים. כל מחשבה טורדנית, כל תהייה וכל שיח פנימי – על מה היה, ומה יהיה אם, ומה אגיד כש..., ולאן כדאי להמשיך מכאן, ועל מה רצוי שאכתוב בפעם הבאה – מקבלים תשובה בביקוריי על ההר, שמקבל אותי תמיד בחיבוק ובאהבה ומשיב גם לשאלותיי. אז איך אומרים תודה להר?
 
שער: דרך


   מילים נרדפות   
הדמיון מכיר לאדם את מה שמחוץ לו
והשכל את מה שרכש בפנימיותו
(הרב קוק, אורות הקודש)


  שאלה להתבוננות  
מדוע אתם עושים את מה שאתם עושים?
האם יש תמורה שאתם מצפים לקבל על כל דבר?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

15.3.2012

תעודת זהות














אני לא הגיל שלי ולא מצבי המשפחתי, אני לא העבודה שלי ולא מקום מגוריי. אנשים נוטים להגדיר את עצמם ואת מכריהם באמצעות דברים חיצוניים – תואר, מצב משפחתי, לאום, גיל, מקום עבודה וכד' - אבל הזהות שלנו היא פנימית. היא מצטנפת בתוכנו ואמורה להתבטא מבפנים כלפי חוץ, ולא להפך. המפתח נמצא בתוכנו.

"מה את עושה?", שואלים אותי אנשים שזה עתה פגשתי. "הרבה דברים", אני עונה. "במה את עובדת?" הם מתעקשים. "אני עצמאית", אני פותרת את הקושיה. "את נשואה?", הם ממשיכים. "בפועל כן, רשמית לא", אני עונה בכנות. "טוב, נדבר אחר כך", הם מתנצלים ופונים ממני הלאה כדי לחפש את השאלות הבאות. כשאנחנו מציגים נתונים "חיצוניים" לאנשים חדשים הם ממהרים, לרוב, לתייג אותנו בהתאם ולהכניס אותנו על פי הבנתם לתבנית שמוכרת להם - תבנית שמתאימה לתוויות אלו. קשה להימנע מכך וקשה עוד יותר לצאת אחר כך מהתבנית שקבעו לנו, עד שגם אנחנו עלולים לחשוב שאנחנו כאלה ולפעול בהתאם. אבל לא כך - אין לנו תבנית מוכנה ואנחנו גם לא צריכים אחת.

כדי לחיות נכון וטוב אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו פנימה, ומתוך כך להגדיר את עצמנו כלפי חוץ. אם נפעל כך, נוכל לסלול את נתיב החיים שנכון לנו, את הנתיב שימלא אותנו סיפוק, נתיב שתהיה בו הגשמה, שמחה ואפילו אושר, ונוכל לשמור עליו בהצלחה, כי נהיה עקביים, כי נהיה צמודים לעצמנו כמגדלור. במה אני מאמינה? מה הם ערכיי? מה הן היכולות שלי? מה אני אוהבת? היכן טוב לי ועם מי? מי אני? לא היום, מחר, אתמול. מי אני? זו השאלה, והמפתח לתשובות נמצא בידינו.

טעות נפוצה היא להקשיב לאחרים כשהם אומרים לנו מי אנחנו ומה נכון לנו. לפעמים אנחנו מקשיבים מבחירה, האדם חכם בעינינו, ולפעמים מעמדה נחותה, כשמישהו שנישא מעלינו טוען בסמכותיות ובהחלטיות לנפשנו, ואנו מאמינים לו. זו טעות. טעות נפוצה. מעטים, עד כדי יחידי סגולה, יודעים לראות אותנו באמת כאילו היו אנחנו. רוב האנשים, רוב מוחלט, רואים אותנו דרך עצמם – דרך ניסיונם, דרך אכזבותיהם, קשייהם, חולשותיהם, דרך חינוכם הם. אבל, הם לא אנחנו, וחשוב לזכור לא ליפול למלכודת הזאת. אנחנו נתקל בה שוב ושוב לאורך הדרך.

מזה זמן רב אני מדריכה את עצמי בנבכי החיים, נעזרת במדיטציות עמוקות, ספרים חכמים, שותפים לדרך וכתיבה. אני מדריכה את עצמי למצוא את עצמי ומדי פעם אפילו נותנת לעצמי תרגילים. הנה תרגיל אחד לדוגמה שמלווה אותי, אני ממליצה עליו לכולם: קחו דף נקי, אולי אפילו בריסטול, ורשמו עליו ציטוטים נבחרים שמשקפים אתכם, את האני הפנימי שלכם. אל תמהרו. הסתכלו על הנייר כאומן שמסתכל על יצירתו. התרחקו מעט מהכתוב, צפו בו וחזרו אליו כדי להוסיף עליו או לגרוע ממנו. שחקו עם מיקום המשפטים. אפשר להחליף את המשפטים בציור או תמונה, או לצרף אותם לטקסט, אבל חשוב לשמור על בהירות. אל תהיו עמומים. קחו את הזמן. המיקוד העצמי הזה אינו מיידי, דורש חשיבה, התבוננות וכנות. אבל אם תעלו את עצמכם אל מול עיניכם, בצורה ברורה וגלויה, ותכוונו את חייכם בהתאם – הדרך תהיה טובה יותר.

אם נכיר את המהות הפנימית שלנו, זו שזורמת מתחת לפני השטח, ואין לה קשר בהכרח לתוויות חיצוניות, ואם נתעקש על עצמנו ונחיה בהתאם למהות שלנו – נמצא לאורך הדרך גם את בן הזוג המתאים וגם את העבודה הנכונה, ניתן דוגמה טובה יותר לילדים ונהיה מסופקים וטובי לב. זו אמונתי. זו דרכי.

שער: אמת

   מילים נרדפות   
אם אתה יכול לומר לעולם מי אתה ובמה אתה מאמין - הגעת לשלמות!
(מתוך "שיחות עם אלוהים")
 

  הם שרים את שירך  
בהמשך לרשימה שפרסמתי כאן, שכותרתה "השיר שלנו", קיבלתי קישור לקטע באמת מיוחד.
ממליצה לקרוא.
ורדה, תודה.


  שאלה להתבוננות  
מה חלקו של עולם הדמיון בחייכם?
האם השארתם אותו מאחור בילדותכם ולילדיכם, או שאתם עדיין מבקרים בו?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

8.3.2012

לכל מילה יש עצמה


כולנו מכירים את כוחן של המילים, אפילו מילה אחת שנאמרה – או לא נאמרה – יכולה לשנות את יומנו, ברגע. כולנו מכירים את כוחן של המילים, אבל האם אנחנו מקשיבים לעצמנו? בדרך שלי, שאותה אני מציגה כאן בבלוג, אני מכוונת להקשבה עמוקה יותר – להקשבה פנימית לעצמנו, אבל קודם לכן כדאי אולי שנתחיל להקשיב לקולנו. זהו תרגיל מודעות נהדר, ולא קל, לשים לב למשפטים, למילים שנאמרות, לטון הדברים ולהשפעה שיש להם על אחרים. זהו תרגיל מודעות נהדר, ולא קל, להתחיל לשמור על דברינו, הם יקרים.

לפני כארבע שנים נרשמתי באוניברסיטת חיפה לקורס עריכה לשונית. דחף פנימי עמוק לכתיבה נכונה הוביל אותי לקורס הזה, שפתח בפניי את הדרך לכתיבה נכונה, מדויקת ובעיקר ברורה יותר, אך בעיקר פתח בפניי גם שערים אדירים לשפה העברית, לעצמתה ולחכמתה כי רבה.

בסיום אחד השיעורים שאלתי את המרצה: "אם באחד הימים אפגוש, במקרה, את משה רבנו – האם אוכל לדבר איתו? האם נבין אחד את השני?". חששתי שהמרצה יצחק משאלתי הדמיונית, אך הוא השיב לי בהתלהבות ובנחרצות: "בוודאי. אתם תדברו באותה שפה. אתם תדברו עברית. יכול להיות שלא תבינו אחד את השני כי תהגו את המילים אחרת, אבל אם תכתבו אותן – בכתב עברי קדום לדוגמה – תבינו זה את זה. זו אותה שפה". המרצה המשיך לדרכו ואני נשארתי לעמוד בחושך, מביטה ממרומי הכרמל אל האורות המרצדים מסביב, נפעמת. מאז, לא התמעטה התלהבותי ופליאתי מהעברית – מאורך ימיה של השפה, שרידותה, מקורותיה, עושרה ומשמעויותיה העמוקות, הנסתרות מעין ממהרת.

חוקרי השפה ואנשי חכמה רבים מציגים ומדגימים את המשמעויות הנסתרות של מילים רבות בעברית. להלן רק דוגמה קטנה אחת וחיננית, מתוך רבות, פגשתי אותה רק לאחרונה (ישי, תודה). אמרה ידועה אומרת "לשקר אין רגליים". אם נבחן היטב את מבנה האותיות של המילים "שקר" ו"אמת" נראה שלאמרה יש ביטוי ממשי גם בהן: האותיות של המילה "שקר" אינן יציבות וכמו עומדות כל אחת על רגל אחת. לעומתן, אותיות המילה "אמת" – יציבות וכל אחת מהן עומדת בנחת על שתי רגליים רחבות. היכן נשים את מבטחנו?

המילים מאפשרות לנו להתבטא כלפי חוץ וכלפי עצמנו, אך המילים עצמן הן גם מדריכים נפלאים לדרך: בתוך כל מילה יש חכמה, בתוך כל מילה גלום שיעור, אפילו בכל אות. אם רק נקשיב. אם רק נביט. יש אומרים שהעולם נברא במילים, בכוח הדיבור וצירוף האותיות. אני בכל אופן בטוחה: באמצעות המילים אנחנו יכולים להשפיע על המציאות שלנו, אולי אפילו לברוא בה חלקים, ולהגביר בחיינו את הטוב ואת השמחה. צריך רק לשים לב למילים – המילים שבתוכנו ואלו שאנחנו מבטאים כלפי חוץ – ולהשתמש בהן במידה, בתבונה.

בימים שקדמו ליצירת הבלוג עלה בי קול יציב שמשך אותי להקים בלוג תאום ל"שער לאור" באנגלית. רציתי להרחיב את גבולותיו, להגיע לקהלים אחרים - דוברי אנגלית ברחבי העולם. אבל רגע לפני ביאת הבלוג האנגלי הרגשתי את בטני מתהפכת כאומרת: "אני יוצרת – בעברית. זו שפתי, אלה הכלים שלי. אני לא שולטת ברזי האנגלית, וגם אם יסייעו לי בתרגום – לא אהיה בטוחה במילים – האם הן מדויקות? האם הן מעבירות את המסר הנכון?". העברית היא שפתי, וכך נשארתי, בשלב זה, בתחומה. כאן אני מרגישה מדויקת וברורה, ואם אפגוש באחד הימים את אחד מאבותינו, אוכל אף לבקש ממנו לעשות לבלוג "לייק".


   נ.ב.   
יסלחו לי עורכי הלשון ויודעי השפה מבין הקוראים, אני יודעת שאתם כאן, על שגיאותיי, שבוודאי נחבאות עדיין בין המילים – דרכי בעולם השפה עוד ארוכה. ואל יפסיקו את קריאתם דוברי הערבית מבין הקוראים, אני יודעת שאתם כאן – אני כותבת על העברית, אבל אני בטוחה שאת כל מה שכתבתי ניתן להמיר לערבית מבלי לאבד את המסר או את העצמה.


  המלים הנשמתיות  
יש האומרים שהעברית מיוחדת בכך,
שמילותיה הן ממש נשמותיהם של הדברים אותן הן מבטאות,
וכשהוגין אותן, מרקדות המלים-נשמות על השפתיים בריקוד של קדושה.
(גיל חורב)


  שאלה להתבוננות  
מי אני?
מה מגדיר אותי?
כיצד אנו מגדירים את עצמנו?


שער: מהות

1.3.2012

השיר שלנו

בצילום: גוף תאורה של נועה פיין, קרמיקאית, יוצרת גופי תאורה אתניים (צילום: נועה פיין)

יום אחד רשמתי במחברת הכתיבה שלי, בלי הקדמות ובלי הרחבות, את המשפט הבא:

  אם תכלאו ציפור שיר בכלוב לא צר מדי – היא תשיר יפה, אבל לא את השיר שלה.
  אם תשחררו את הציפור, יהיה לה קשה בהתחלה לשרוד בחוץ, אך אם היא תמצא את העץ   
  שלה - היא תעניק לעולם את השיר שלו הוא ציפה.

חשבתי שזה שלי או כמו שאומרים אצלנו בבית: חשבתי ש"אני מצאתי" את ההבנה הזו. אבל מאז גיליתי שאחרים כבר כתבו עליה – בדרך זו או אחרת – לפניי, ולמרות זאת מעטים מבינים את הרעיון ומעטים עוד יותר מממשים אותו.

הנה לדוגמה קטע ממאמר של בוב הרברט מה"ניו יורק טיימס", שפורסם ב 2010 ב The marker:
"במחזה 'ג'ו טרנר בא והולך' של אוגוסט וילסון יש דמות של אדם שטוען שבתוך כל אדם יש שיר, ושמי שמאבד קשר עם השיר שלו נמצא בסכנה. כשאתם מתנתקים מהשיר שלכם, שוכחים כיצד לשיר אותו, אתם נהפכים למתוסכלים ולאומללים. אני לא חושב שאנחנו יכולים להישאר מחוברים לשיר שלנו כשאנחנו מצייצים בטוויטר, מקלידים הודעות בבלקברי או צוברים ללא הרף חברים וירטואליים בפייסבוק. אנחנו צריכים להטיל מגבלות מהירות על החיים שלנו; אנחנו צריכים ליהנות מכל רגע ורגע במסע; להשאיר את הסלולארי בבית מדי פעם; נסו להתנשק יותר ולצייץ פחות, והפסיקו לדבר כל כך הרבה. הקשיבו: גם לאנשים אחרים יש מה להגיד. וכשאין להם, לדממה המבורכת יכולה להיות הרבה יותר משמעות משאי פעם דמיינתם. ואז תתחילו לשמוע את השיר שלכם. אז תתחילו להתמלא במחשבות פוריות, ותהפכו להיות עצמכם באמת."

אכן, כך גם אני מאמינה ומבינה את החיים: לכל אחד מאיתנו יש שיר – השיר שלו. השיר כמובן יכול לבוא לידי ביטוי ללא מילים ובוודאי ללא צלילים, הוא יכול להגיע בצבע או בצילום, במגע יד או בחמר, בים או ביבשה. השירים שלנו רבים ומגוונים בדיוק כמונו, אבל לכל אחד יש שיר – לכל אחד יש את הדרך שלו לבטא את עצמו. חשוב שנדע מהו השיר שלנו וחשוב לא פחות שנבטא אותו, את עצמנו למעשה, בגלוי וללא חשש. אם נשחרר את השיר שתקוע בגרוננו – נשחרר את נפשנו ובוודאי את חיינו ודרכנו תהיה שזורה בשירה.

בחיטוט בחומרים קודמים שלי גיליתי שאת הרעיון שכאן הצגתי כבר בשנת 2007, בגיליון מספר 45 של "ברומו של איזון". כך כתבתי בין השאר: העולם הוא כמנגינה מופלאה שמחכה שכל צליליה יתחברו לכדי הרמוניה מופלאה. לכל אחד יש את הצליל שלו, את הקול הייחודי שלו, והמנגינה מחכה לנו, לכל אחד מאתנו, שנשמיע אותו. כשנהיה עצמנו – נהיה מאושרים, אבל כשנהיה עצמנו נהיה גם פנויים ופתוחים לסביבה שלנו ונוכל לתרום בדרך הטובה ביותר לעולם. כך נוכל להשלים את המנגינה, בדרך שלנו.

סיכום ביניים:
·         הייעוד שלנו, לפי הבנתי, הוא להיות אנחנו (ראו רשימה שנייה בבלוג);
·         לשם כך עלינו למצוא דרך – הדרך שלנו (ראו רשימה שלישית);
·         אחד השלבים הבסיסיים הוא ללמוד לעבוד עם עצמנו (רשימה רביעית);
·         והתוצאה בהכרח תהיה ביטוי כזה או אחר של היהלום הפנימי, של השיר שלנו.

וזו גם דרכו המתוכננת של הבלוג, שיעבור שוב ושוב בתחנות הנ"ל, ילך ויעמיק, שכבה אחרי שכבה, בסבלנות ובהתמדה, בנחישות ובאמונה, עד שהדרך תהיה ברורה יותר, אולי אף קלה יותר ובוודאי שמחה יותר.
 

  מילים נרדפות  

האדם הוא הייצור היחיד בבריאה
שטבעו אינו יצא לפועל באופן עצמאי
והוא זקוק להתאמץ ולכוון כדי להוציאו
(תפילת ישרים)



  נ.ב.  
בתחילת השבוע התראיינתי בתכניתה של דינה לקס ברדיו קסם, שמשודרת מהמכון הטכנולוגי בחולון. זו הייתה התנסות ראשונה שלי בשידור ברדיו. החוויה הייתה מעניינת ומרגשת, ועל כך תודה לדינה, שפנתה אליי בעקבות הרשימות שהעליתי כאן בבלוג.


  שאלה להתבוננות  
האם אנחנו מקפידים בלשוננו?
האם אנחנו מקפידים בכתיבתנו?
האם השפה משמעותית בעבורנו?

שער: יהלום