האלימות נמצאת בתוך כל אחד מאתנו. ועד שלא נלמד לזהות
אותה ולהיות מודעים לה בכל רגע ובכל מעשה שלנו, ועד שלא נלמד לאזן אותה – לא נוכל
להתקדם, לא כיחידים ולא כחברה.
תכננתי לכתוב היום בבלוג על "הליכה" – הליכה
פיזית, הליכה פנימית, בדרך האישית. אבל אני לא מצליחה. על פי תפיסת עולמי, המדינה
הייתה צריכה היום לעצור! אחרי סוף שבוע רווי אלימות נוטלת חיים, אלימות סתמית
שמחירה חיי אדם שאין יקר מהם, היינו כולנו, כחברה, צריכים לעצור. מישהו עצר? אני
מסתכלת עכשיו על הכותרות הראשיות באתרי החדשות: שתי ידיעות מתייחסות לאירועי סוף
השבוע, בדגש על מחדלי המשטרה, הידיעות האחרות עוסקות בבחירות שבפתח, במזג האוויר,
בפרק האחרון של הישרדות, ובמסי ששבר שיא חדש. ומה עם מה שקרה רק אתמול? שעת מחנך בבאר
שבע – זו התשובה. שעה אחת, בעיר אחת, שעת מחנך. וזה יספיק? כוסות רוח למת.
כשישבתי ותכננתי את "שער לאור" החלטתי
שהרשימות שאעלה בבלוג לא יהיו מקריות, לא יהיו תלויות באירועים מזדמנים מחיי היום
יום. החלטתי לכתוב בצורה עקבית ושיטתית על דרכי, כדי לסייע לאחרים לעלות על דרך
משל עצמם, שתביא אותנו למקום טוב שיש בו אור, שלווה ואהבה. תכננתי ללכת לאט, עקב
בצד אגודל, בסבלנות ובהתמדה, ולהגיע אל מי שאצליח להגיע. בלי להתייחס לאירועי
השעה. וכך אני עושה. אבל יש זמנים שבהם חייבים לצאת מהמסלול. מישהו היום יצא
ממסלולו? מישהו היום שינה משהו ממסלולו? חוץ משעת המחנך בבאר שבע?
ראש הממשלה. שר החינוך. שרת התרבות והספורט. שר
התקשורת. חברי כנסת. יו"ר התאחדות הכדורגל. ראשי ערים. מנכ"לים. יו"ר
הרשות השנייה. רשימה חלקית בלבד. כולם היו צריכים היום לעצור, קבל עם ועדה, להסתכל
על עצמם ולהגיד בראש חוצות: "מהיום אני אתנהג אחרת, מהיום אהיה מודע לכל ביטוי אלימות שלי ושל מי שסובב
אותי. מהיום לא אתן יד להמשך ביטויים של אלימות". אלימות לא חייבת להיות
פיזית. היא מתחילה במילים. היא מתחילה במבטים. היא מתחילה בביטול הזולת ובהתייחסות
תוקפנית אליו, שאין בה הקשבה ואין בה ניסיון הבנה. היא מתחילה בשקרים. כולנו
שותפים לאלימות הגואה. הגיע הזמן לשמש דוגמה ולעקור אותה מהשורש.
אני חושבת ומקווה שכל מי שמכיר אותי יוכל להעיד שאני
אדם רגוע, סבלני, שקט ומחייך J . מקווה מאוד. אבל גם בי יש
אלימות. המקרה הקיצוני ביותר בשנים האחרונות אירע כששכן זועף הרעיד את ביתנו בשעת
ערב מאוחרת בדפיקות עזות על הדלת. הדפיקות העזות הבהילו אותי, פתחתי את הדלת בסערה,
וכשהבנתי שמדובר בשכן שאינני מכירה שזועם על ענייני חנייה – איבדתי את עצמי ויצאתי
אליו כאחרון הבריונים. הוא גבוה ממני פי שניים ורחב ממני פי שלושה, אבל אני אחזתי
בידו וצעקתי עליו בקולי קולות ובעוד רגע אולי גם הייתי סוטרת לו. הוא השיב באותה
מטבע. אני לא זוכרת בדיוק מה מנע מאתנו להמשיך במריבה העזה, אולי היו אלה השכנים
שיצאו להתבונן במאורע, אבל אני זוכרת היטב שבמשך ימים רבים אחר כך הסתכלתי על עצמי
כזרה. "מה זה היה? זו אני?" שאלתי את עצמי. "מהיכן זה הגיע? כיצד
לא שלטתי על עצמי?" לא הצלחתי להירגע. "יש לך מושג איך זה היה יכול להיגמר?"
כעסתי.
נכון, זהו אירוע קיצוני יחסית לחיי, אבל היום אני יודעת
שהאלימות חבויה בנו, ואני משתדלת בעבודת מודעות עקשנית לזהות את ניצניה כל הזמן,
גם במילים, גם בטון הדיבור, גם במחשבותיי. היא שם. ואני עובדת איתה. עד שתיעלם. גם
בתוכי וגם בסביבתי.
הטיפול באלימות אמור לעמוד בראש סדר העדיפויות של
המדינה. הטיפול אמור להתחיל מראשי המדינה והחברה – בדוגמה אישית ובמהלכים
מקיפים ומתוכננים היטב. מנהיגים, אנשי עסקים, רבנים, מחנכים, אנשי תקשורת,
ספורטאים. כולם צריכים להיות שותפים לדרך חדשה שאין בה אלימות. אבל גם אנחנו. גם
אנחנו שותפים. גם אנחנו צריכים להתחיל להסתכל על עצמנו, לזהות את האלימות שבנו,
לאזן אותה, ולתת דוגמה לכל מי שסביבנו. גם אנחנו. כל אחד ואחד מאתנו.
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג
