מנהיגות פנימית - האבן הראשונה

רק בסופו של יום שמתי לב. את הרשימה האחרונה בבלוג פרסמתי בתאריך 1.2.13, ורק בסופו של יום, בחמש דקות לחצות, שמתי לב שעברה בדיוק שנה מאז שפרסמתי את הרשימה הראשונה ב- 1.2.12. ואיזו שנה זו הייתה! כל כך הרבה דברים חדשים למדתי על עצמי במהלכה. האם לעד נמשיך לגלות את עצמנו?

28 רשימות פרסמתי בבלוג בשנה החולפת, ובאמצעותן חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם. ונרגעתי.

אני כותבת בקביעות כאן בבלוג; בניתי מחדש קהל קוראים נאמן.

אני פעילה מרכזית בתנועה חברתית חדשה - המשולש החברתי; למעשה, אני בין מייסדיה.
אני עובדת בתכנית ערכית שמגשרת בין דורות; ומתפרנסת גם מניהול ועריכת תוכן.
חזרתי לעבוד על הספר שהתחלתי לכתוב לפני כמה שנים.
אני נמצאת ונוכחת בעבור משפחתי ואף חבריי.
עברתי לתזונה טבעונית.
ואני הולכת.

כל רגע בחיי מתמזג עכשיו במלואו עם מי שאני, ואין בו זרות: עם כישוריי וערכיי; עם אמונתי ואהבותיי. בכל רגע יש אמת, והיא אחת – אני.

ומדוע אני כותבת שהבלוג הוא זה שבאמצעותו חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם? כי הוא האבן הראשונה שהרמתי והנחתי בדרך האמת; כי על גביו אני מניחה לאט ובזהירות רבה אבנים נוספות; וכי אליו אני חוזרת בכל פעם מחדש כדי לקיים את עצמי. 

* * * * * * * * * * * * * * * * *

בין התגובות שקיבלתי על הרשימה האחרונה – מהותה של מנהיגות - הייתה גם תגובתו של גיל חורב, שבלי משים קלע ללב לבה של הרשימה הזאת, שעדיין לא פורסמה, כשכתב: "אדם שיודע להנהיג את חייו, יודע גם להנהיג אחרים".

אם הייעוד שלנו הוא להיות עצמנו (ראו הטבלה המחזורית של הנפש)
ותפקידו של מנהיג הוא לאפשר לנו לעשות זאת (ראו מהותה של מנהיגות)
מדוע שלא ניקח אחריות וננהיג את עצמנו להיות עצמנו?

* * * * * * * * * * * * * * * * *

אני בוחנת את חיי ומנסה לזהות מתי למדתי לקחת אחריות על חיי. אני חושבת שהאחריות האישית הייתה בי מאז ומתמיד, אבל תקופות קשות שעברתי "הכריחו"  אותה לפרוץ החוצה ולהתייצב בגלוי, כשהחלטתי להיאבק ולא להיכנע. אבל, מדוע צריך לחכות לזמנים הקשים כשאפשר להקדים?

כן, עכשיו זה הזמן לקחת אחריות.

עכשיו זה הזמן לעבור "מגורל לייעוד. למשמעות. להיחלץ משרשראות הקרבן הפצוע, ממערתו של אפלטון - להנהגה פנימית חדשה ומפתיעה". *

ואם לא עשיתם זאת עדיין – אולי הגיע הזמן להרים את האבן הראשונה ולהניח אותה בעדינות בתחילת דרך האמת, ולא לשכוח לחזור אליה שוב ושוב כדי לבדוק אם אתם עדיין צועדים בדרככם.

 

* הציטוט לקוח מטקסט על פרשת שמות, מאת מרדכי בר אור, באתר קולות
 

   מילים נרדפות    

כשמגיעים לנקודה,

אי אפשר שוב להתרחק ממנה,

כי העולם כבר נאחז בך!

(הבחנה שכתבתי לאחרונה בפנקס, שמלווה אותי תמיד)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

מהותה של מנהיגות

ואחרי כל זה ברורה לי מהותה של מנהיגות, ממנהיגות מבית ועד מנהיגות של עם או מדינה. 

ב"אחרי כל זה" אני מתכוונת לרוב הרשימות שכתבתי בשער לאור וגם בברומו של איזון, אבל בעיקר לרשימה האחרונה, שכמו אוספת אליה את כלל התובנות לדימוי אחד – הטבלה המחזורית של הנפש – דימוי למהות, שממנה הכול נגזר: הייעוד שלנו הוא להיות עצמנו; לזהות את היסודות שלנו ולחיות על פיהם. ומי שמבין זאת יכול להבין היטב, כך נדמה לי, גם את תפקידו של מנהיג. 

ב"מנהיג" אני מתכוונת להורים בבית, למורים בבתי הספר, למנהלים במקומות העבודה, למדריכים באשר הם, לראשי ארגונים וקהילות, לאנשי רוח ודת שאליהם קשובים רבים, ובינינו גם לאנשי תקשורת מובילים, וכן, גם לראשי מדינה. כל אלה הם מנהיגים, שאליהם מביטות עיניים רכות או עיניים תוהות או כאלה שכבר עייפו. 

ומה הוא תפקידו של מנהיג באשר הוא?

לאפשר לאדם לגלות את עצמו ולהיות הוא. 

* * * * * * * * * * * * * * * *

בכיתה י"א, כשכולם למדו את ה"חטא ועונשו" של דוסטויבסקי, אנחנו קראנו את "הומו פאבר" של מקס פריש ואת ב"דלתיים סגורות" של סרטר. הייתי בכיתה ריאלית, מעט בנות, הרבה בנים, שכולם כמעט בזים לכל מה שיש בו גוון הומני. עד שהגיעה אלינו המורה טריפון. היא זיהתה את היסודות השונים שבנו, בחרה ללמד אותנו אחרת וקנתה את לבנו. עד היום עדיין לא קראתי את החטא ועונשו, אבל קראתי ספרים רבים אחרים, והמחברת היחידה ששמרתי מהתיכון היא מחברת ספרות. טריפון לא התעקשה ללכת במתווה הרגיל, ובכך הצליחה לקרב אותנו אל עולם הספרים ובעצם להשיג את מטרתה. 

בצבא, כשכולם תמרנו בתוך מסגרות קשוחות, אני קיבלתי חופש כמעט מלא. רגע לפני שסיימתי את קורס קציני חינוך, קרא לי מפקד "שערי אברהם" ואמר לי: "אני רוצה שתישארי כאן. אני מבקש שתבני תפקיד חדש של קצינת הדרכה, שלא קיים. אני נותן לך כמה חודשים – לכי ללמוד את הנושא. את צריכה לדווח לי על התקדמותך, ולהגיע למשמרות שבהן את משובצת, אבל מעבר לכך – את חופשיה ללמוד היכן ואיך שתרצי ולחזור עם תפקיד חדש ומוגדר". אז הלכתי. עליתי לירושלים ללמוד בספרייה בגבעת רם, שהרי אינטרנט עדיין לא היה; ישבתי שעות בבית אריאלה בתל אביב; הצטרפתי לקורס הדרכה ומשוב מאלף באוניברסיטת חיפה, או שמא היה זה הטכניון, אני כבר לא בטוחה. השתתפתי בקורסי הדרכה שונים מטעם הצבא. קראתי, סיכמתי, התנסיתי וחזרתי מומחית בנושא הדרכה ומשוב. מפקד הבסיס זיהה את יכולתי, שחרר אותי להתפתח בדרכי, ונתן לי דוגמה למנהיגות אמתית, שאפשרה לי לתרום ממיטבי לצבא, אך גם סללה את דרכי המקצועית עד היום. 

מאז, ובמקומות עבודה שונים, לא זכיתי למנהיגות של אמת, ולא פלא שבמהרה – כמעט בתחילת דרכי – כבר הפכתי עצמאית, ואפילו בעלת חברה. 

* * * * * * * * * * * * * * * *

זו אמנות. בתוך מסגרת וכללים ברורים לשחרר את האדם לגלות את ייחודיותו, לאפשר לו לפתח את כישוריו שלו ולחיות בהתאם. אבל זו הדרך היחידה לדעתי לחנך ואף להנהיג, החל מהבית ועד מדינה, שהרי בדרך זו כולם מרוויחים – גם האדם המסופק, היוצר, הנרגש, וגם הסביבה, שמקבלת את האדם במיטבו וזוכה ליהנות מכישוריו הייחודיים. 

כיצד עושים זאת בבית? הדוגמאות רבות, אולי אף ברורות. כיצד מנהיגים כך מדינה? יבואו ימים ואולי עוד אכתוב בנושא, אבל לעת עתה אצרף רק את הציטוט הבא:

הגדולים שבמושלים, האנשים אינם מבחינים בקיומם בכלל,

המושלים הפחותים מהם, הם אלה אותם כבדו ושבחו האנשים,

והפחותים מהם – הם אלה מהם פחדו,

ואת הנחותים מהם – לאלה יש לבוז.

כאשר חסרה אמונה במושל, אין מאמינים בממשלו.

כעת, למד מה רבה החשיבות שיש להקדיש למילים.

(לאו טסה, טאו האי צ'ינג) 

* * * * * * * * * * * * * * * *

אתמול, רגע לפני שסגרתי את הרשימה בטון אחר לגמרי, פגשתי סוף סוף מנהיג. במקום לא צפוי – משרדי מיקרוסופוט ברעננה, במפגש עסקי, הבטתי אליו בעיניים פעורות. הוא אומר בלהט "חנוך לנער על פי דרכו", מתכוון לכל מילה, ומחולל – בדרכו – מהפכות. בעוד כמה שנים ישמעו עליו, ואז גם אזכיר את שמו, אבל בינתיים זכיתי לחזות במנהיג ולהאמין שאפשר.

 

  מילים נרדפות   

אל לו לאדם לחפש את השמחה מחוצה לו.

כי השמחה היא חלק ממהותו הפנימית,

וככל שהוא חושף את אותה מהות,

כך ממילא בוקעת וזורחת השמחה בנפשו.

(גיל חורב מדייק כתמיד)

 

נ.ב. יובל, אתה בדרך הנכונה :-)

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

הטבלה המחזורית של הנפש (מהות פנימית – חלק ג')

זה פשוט, אני לא מבינה למה זה הסתבך כל כך: גם אנחנו – לא רק בגופנו – מורכבים מיסודות. כמו הטבלה המחזורית, שמציגה לפי סדר מסוים את היסודות שמרכיבים כ-ל מה שסביבנו, כך יש אי שם טבלה מחזורית שמארגנת את היסודות של הנפש. אני אמנם לא יודעת על קיומה, ייתכן שחכמי הסוד מכירים אותה, אבל ברור לי שזה כך: כל אחד מאתנו פנימה מורכב משילוב ייחודי של יסודות ברורים. היסודות והשילוב ביניהם הם המהות שלנו, ועד שלא נזהה אותם ועד שלא נחיה בהתאמה, חיינו לא יהיו שלמים ולא נקיים את ייעודנו בעולם. יותר מזה, אני חושבת שכשאנחנו פועלים בעולם שלא על פי יסודותינו, אנחנו מתהלכים למעשה לצד החיים ולא בתוכם, לעתים אף כרוח רפאים שאינה מוצאת את מקומה. 

מספר האלקטרונים ומיקומם באטום קובעים את התכונות של כל יסוד ואת אפשרויות השילוב שלו עם יסודות אחרים. גם אנו כך. היסודות האטומיים הרוחניים, הייחודיים לנו, אמורים לכוון את דרכנו, את מעשינו ופועלנו, את הקשרים שאנחנו יוצרים והיצירות שאנחנו מפיקים. אבל במקום להקשיב לעצמנו אנחנו מקשיבים לקול ההמון או המסורת, לתבניות חשיבה והתנהגות מוכנות, שנכונות לאחרים או למנגנונים, אבל לא בהכרח לנו. אנחנו חונקים את עצמנו, נעים עם הזרם, ומחמיצים את המהות, את מהות החיים. 

*********************************

בבולגריה אומרים "כן" ומנידים את הראש מימין לשמאל, ואומרים "לא" ומנידים את הראש מלמעלה למטה; במלחייה יש חור אחד והפלפלייה שלושה; האות P היא בעצם R והאות H היא בעצם N. זה נשמע כאילו הכול הפוך, אבל בעצם יכולתי להיוולד כאן ואז הכול היה נשמע נכון. רבים האנשים שבזמן שהם מטיילים בחו"ל הם רואים את ההבדלים ביננו לבינם, בין החיים שלנו לבין החיים שלהם. אני מחפשת דווקא את המשותף. ויש המון, כי כולנו בנויים מהיסודות.  

ההבנה שעלינו להיות עצמנו נמצאת אתי כבר שנים, אבל היא התחברה למילה "כימיה" כשהייתי בבולגריה, בדרכים, והבטתי מהצד באנשים. "ואם הייתי נולדת כאן", שאלתי את עצמי, "האם הייתי דומה למי שאני היום?"; "ואם ילדותי הייתה בכפר נידח בהרים", המשכתי לשאול כשחתכנו את רכס סטארה פלאנינה, "או בבניין שקירותיו מתקלפים בפאתי פלובדיב, האם הייתי מצליחה לחצוב את דרכי לחיים שמחים, בעלי משמעות?"; והתשובה שהתגלגלה על לשוני אמרה: הכול תלוי ביסודות הנפש והאם פועלים על פיהם. 

*********************************

שעת צהריים. אני יושבת על ספסל מתכת לצד גן ירוק, בראש גבעה בלב השכונה. לבד. עצי זית מעטרים את הגן, נהנים יחד אתי מהשקט שכאן באמצע החיים. אני לא מכירה את שמות יסודות הנפש, אבל אחד מהם  או שילוב ביניהם – בהכרח קשור לכתיבה. אחד נוסף להליכה. את שניהם אני מקפידה לקיים, בדיוק כמו ברגע זה. התעלות הנפש ברגעים שבהם אדם מקיים את עצמו קשה לתיאור ומוכרת רק למי שחווה אותם. רגעים אלו צריכים להפוך לשעות, שיצטברו לימים, ויתחברו בסופו של דבר לחיים, חיים מלאים של מימוש. 

יש בי יסודות נוספים שכבר ברורים לי. באופן רצוף אני מתבוננת בעצמי ובחיי ומזהה את ההתעלות והחריקות, את האמת והשקר, ולעת ערב אני מעבירה את ימיי כבמסננת ומשאירה רק את היסודות שלי, כיהלומים על הרשת. ורק על פיהם אני ממשיכה לפעול. מי שלא עושה זאת נתקע. מי שעושה זאת - פורץ. 

יש אומרים שאנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה.

אני חושבת שאנחנו חייבים להיות פשוט מי שאנחנו.

 

   מילים נרדפות    

צמח, שאינו יכול לחיות בהתאם לטבעו, הוא מת;

אף אדם כך.

(הנרי דייויד תורו, מרי אזרחי)

 

  חומר למחשבה   

רבים הם המושחתים העשירים והעניים הטובים,

אך אנו לא נמיר את סגולותינו המצוינות בעבור עושר.

(סולון)

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

לא יעשה אדם את נפשו שקר (מהות פנימית - חלק ב')

 

יש לי פנקסים בשלל צבעים, קטנים וגדולים, פשוטים ומעוצבים, ותמיד אחד מהם נמצא אתי, לצד עט פיילוט בעובי 0.4 בצבע כחול. בכל הזדמנות שיש לי אני רושמת בפנקס תובנות, ציטוטים מיוחדים, רעיונות, משפטי מפתח ושאלות שארצה להעמיק בהן בהמשך. גם בבולגריה היה אתי פנקס – פנקס בגודל כף יד, שאני אוהבת במיוחד. מגנט קטן מחבר את קצות הכריכה המעוצבת, שעוטפת את הפנקס ומעניקה לו מראה ואף תחושה של ספרון קסמים עתיק. קניתי את הפנקס בחנות שבמוזיאון תל אביב כשביקשתי לראות את האגף החדש והמדובר של המוזיאון, אך נשאבתי כבמטה קסמים דווקא לחנות המוכרת והמטריפה בכניסה הישנה. הפנקס ליווה אותי בטיול בבולגריה, מונח בתא נפרד בתרמיל הגב, ואסף אליו חוויות וזרעי מחשבות שהתחילו להירקם בדרכים. ועכשיו – למרות שעבר זמן וגם מלחמה אחת באמצע – אני יכולה לחזור אל המחשבות ולחבר אותן למילים ברורות.

הבנתי. מי שמתקיף מרגיש מאוים. מי שמתקיף אותי מרגיש – גם אם אינו מבין זאת – שאני או רעיון שאני מייצגת מאיימים עליו. מי שמתקיף נמצא במקום צר – צר פיזית, אבל בעיקר פנימי. לא נותר לו מרחב רב סביבו לנוע ולתמרן ולא נותרו לו נתיבים לבחור מהם. הוא חייב לשמור על שלו ולהתקיף כל מה שנראה מאיים, גם אם אין זה באמת כך. כשאני במיטבי הבנה זו עוזרת לי להגיב במתינות, לנסות להסתכל על המצב דרך עיניו של מי שמולי, אולי גם לגשר, ובכל מקרה לא להיחלש. זו עמדה של כוח שנובעת מעצמה פנימית, שיושבת על קרקע יציבה של מודעות עצמית בטוחה – שמכירה את עצמה ופועלת בהתאם. אבל אני לא תמיד במיטבי. 

הבנתי. יש עוד מי שמתקיף: מי שעוצר בתוכו את קולו הפנימי, את השיר שלו, ומשמיע שירים של אחרים. קולו נחנק בתוכו, הולך ונערם, עד שחייב משהו להתפרץ, להשתחרר ולהתקיף. וההתפרצות לא תועיל, היא תשוב, כי בפנים הקול עדיין נותר חנוק. אם לכל אחד היה את הפנקס הקטן שמלווה אותו, תוקפנות רבה הייתה נמנעת. פנקס קטן, צמוד, זה כל מה שצריך, או בלוק ציור, זוג אופניים, גיטרה, מצלמה, או מעדר וכו' – כל אחד והפנקס שלו.

רגע אחרי שסיימתי את הפצת הרשימה בולגריה – המהות הפנימית בה העליתי את השאלה – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? – קיבלתי, כמו בהזמנה, הודעת דוא"ל ובה הציטוט הבא:

לא יעשה אדם את נפשו שקר
אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה
של הסכמת הרבים
(הרב קוק קובץ ח כד) 

אכן, יש בציטוט זה תשובה לשאלה שלי, ויש בו גם קשר ישיר להבנות לעיל. כי כשהאדם עושה את נפשו שקר ממילא הוא מתרחק מקולו, ועולמו הולך ונעשה צר עד מחנק. מחנק שמאיים לתקוף.  

**************

שבע וחצי בבוקר. 12 מעלות. אני יושבת כדרכי, עטופה היטב, לצד השולחן העגול בחצר, שטובלת בימים אלו בירוק עז, ועדיין לא מרגישה שנתתי תשובה מספקת לשאלה שכאן, ובמיוחד לחלקה הראשון: את התוקפנות אני נוטה כבר להבין, אבל מהיכן מקור הטוב – הטוב הפשוט, הקטן, שאינו מחויב ואינו נראה, דוגמת העזרה שהעניק לנו יורי?  

אני רוצה לחשוב שהתשובה נמצאת על אותה סקלה. כלומר, מי שקרוב אל עצמו ולא עושה שקר בנפשו, כך לבו פתוח לעולם והוא קרוב יותר למעשים שיש בהם טוב. אבל אני עדיין לא שלמה עם ההבחנה הזאת, ולכן, לעת עתה, אני מסתפקת באמירה הבאה: מי שנוהג בטוב לעולם הוא מי שמאמין; מי שמאמין בטוב. 

לא מזמן העליתי לדף הפייסבוק של שער לאור סרטון מקסים על פעולות קטנטנות של טוב יום יומי, פעולות שמדבקות: אם מישהו נהג כך כלפייך היום – אולי תרצה גם אתה לנהוג כך בהמשך. מעט אחרי כן יצאתי להליכה נמרצת סביב השכונה. האוויר היה קריר אך צלול, שמש שטפה את השמיים ולבי חייך חיוך רחב כשראיתי טנדר חונה ופנסיו דולקים. הסתכלתי מסביב וראיתי הרחק בחור צעיר, עמל בגינה הציבורית. רציתי לסמן לו בידיי אך הוא לא הסתכל לעברי. רגע לפני שהמשכתי ללכת נזכרתי בסרטון, שיניתי את כיוון הליכתי ופסעתי לעברו. הוא הודה לי בחום ובחיוך ומיהר לרכבו. 

מי שנוהג בטוב הוא אדם מאמין, מאמין בטוב. הוא יודע שמי שעושה טוב מרוויח, כי מיד מתמלאת נפשו בשמחה. הוא מאמין שאם הוא עושה טוב – הטוב יחזור אליו, כך או אחרת. הוא מרגיש את הזולת, לבו מספיק פתוח לכך, ויודע שכך היה רוצה שינהגו אליו אם המצב היה הפוך. הוא מאמין שהטוב מדבק, ומי שזכה לטוב – יעביר אותו הלאה. אנשים "מתנדבים" לעזור כשהם פועלים מתוך אמונה. 

**************

היום הצלתי צב. הבחנתי בו עומד במרכזו של כביש צר, ראשו מוסתר בתוך שריונו. עקפתי אותו בזהירות ורציתי להמשיך בדרכי, אך אז נעצרתי. "ומה יקרה אם הנהג הבא שיעבור כאן לא יראה אותו?" חשבתי. עצרתי את המכונית, יצאתי ממנה במהירות ונגשתי לצב הקטן. הוא היה חי ושלם. הרמתי אותו בעדינות והנחתי אותו במרחק בטוח מהכביש. כשחזרתי למכונית גיליתי שאני מחייכת כאילו ... היום הצלתי צב. (קטע קצר שכתבתי במאי 2003)

 

   מילים נרדפות   

"מעשים גדולים עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי".

(מאיר שלו, בטור השבועי בידיעות אחרונות)

ואני אומרת שגם מעשים טובים, קטנים, עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי.

 

 

  הרשימה הבאה 

זרעי מחשבות רבים נטמנו בטיול לבולגריה, אולי כי אני מרגישה קשר מיוחד למדינה, אולי פשוט כי היה לי זמן. אמשיך להנביט אותם כאן ואעסוק בכימיה פנימית, במנהיגות נכונה, ועוד.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג 

יש לי פנטזיה

רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד כותבים על עניינים שברוח בשעה שאנשים רבים כל כך חיים תחת מעטה של טילים ורבים אחרים תחת מעטה של דאגה? רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד אכתוב בשעה שלא מעט אנשים, גם מוכרים לי אישית, איבדו את הרסן, והם משתלחים באנשים כמוני שמחזיקים בדעת מיעוט? לראשונה בחיי הרגשתי נרדפת במדינתי. ונאלמתי. 

 

ההתבוננות פנימה וכתיבת הדברים שעולים ממעמקי הנשמה חיוניים לי בעת שגרה. המצפן הפנימי שמסמן בעבורי את הדרך ונוסך ביטחון, משמעות ושמחה בכל פסיעה, מאבד ברגע את הכיוון כשאני מתרחקת – לא מתבוננת ולא כותבת. כדי לשמור על עצמי אני חייבת להתבודד, מעט אך בהתמדה. כך בעת שגרה ובוודאי בעת של קושי ומצוקה. ולכן, אם אהיה כנה, אומר – יכולתי והייתי צריכה לכתוב גם בעת המלחמה, אך חששתי שיש מי שלא יראה בעין יפה את הכתיבה על עניינים לכאורה נשגבים, כשכל רגע ביום מחושב על פי מסלול הטילים, ולמי יש זמן וכיצד אני מרהיבה עוז לכתוב עכשיו, מהצפון השקט, על הלב?

אז שתקתי. ובכך חטאתי. 

 

אך יותר מכל נאלמתי מתדהמה, חשש, ובעיקר כאב, כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את דברי הנאצה שנכתבו ונאמרו כנגד אנשים כמוני, שחושבים ש"עמוד ענן" לא היה צריך לצאת לדרך – לא כך ולא עכשיו. את החשש אני מבינה. לצערי, גם היום אחשוש לצאת בגלוי לרחוב, לדוגמה, עם חולצה שעליה רשומות מילים נגד המבצע. אבל אני צריכה בעיקר לבחון את הכאב, שמרגיש בתוכי כמו פגיעה אישית חותכת: אגרוף לפנים – כן, היו מי שאמרו שזה מה שצריך לעשות אם פוגשים אנשים כמוני – שמרגיש כאגרוף ישיר לבטן הרכה. 

 

ובינתיים, במקום לבחון ולכתוב את הכאב, שתקתי. ושוב חטאתי.  

 

*****************************

 

שבע בבוקר. מד הטמפרטורה מצביע על עשר מעלות בחוץ. אני מתעטפת היטב, אוספת פנקס, עט וספל עם קפה חם, ויוצאת אל השקט שבגינה כדי לשוב ולכתוב לעולם את דרכי. 

 

יש לי פנטזיה – לנסוך טוב. אני מרגישה מחויבת לפנטזיה שלי במעגל האנשים שקרובים אליי, אך גם במעגל רחב יותר. במעגל הקרוב אני מנסה לתמוך בהקשבה, בדוגמה, בעזרה ובחיבוק. למעגל הרחב יותר אני מנסה להגיע באמצעות המילה הכתובה. וכשאני מניחה לפנטזיה; כשאני מתכופפת תחת משבי הרוח ונכנעת להם; כשאני מפסיקה לכתוב וכשאני נאלמת – אני בעצם מוותרת על עצמי, מכבה את האש שבקרבי וקמלה. 

 

אני מאמינה שכשאנחנו טובים לעצמנו אנחנו טובים לעולם. אני רוצה להיות טובה לעצמי. אני רוצה מאוד להיות טובה לעולם. לכן, אני מציתה היום שוב את האש, מעירה את הפנטזיה משנתה, וחוזרת לכאן. ומי שמוצא טוב בדבריי עוזר לי לממש את הפנטזיה שלי ולהפוך אותה לסיפור שאינו נגמר.

 

  נ.ב. 

ברשימה הקודמת הצגתי את השאלה: מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? האירועים האחרונים הוסיפו רבדים חדשים לדיון הפנימי שאני מנהלת בנושא. ברשימה הבאה אשוב לנקודה שבה עצרתי ואתעמק בשאלה הנ"ל, במהות הפנימית ובמנהיגות אמיתית. והפעם אנסה לא להיעלם וגם לא להיאלם.

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג