כוחה של התמדה

"הדרך תביא אותנו למקומנו, כל אחד למקומו הוא. ושם נגלה שיש לנו את הכול", כך כתבתי לפני תשע שנים ברשימה שפרסמתי בבלוג שלי. כתבתי ולא ידעתי שתשע שנים אחרי אחתום על כל מילה ומילה ברשימה. כתבתי ולא ידעתי שתשע שנים אחרי המילים האלה יסבירו בדיוק גם את כוונתי בקורס החדש שאני פותחת בקרוב. 

כוחה של התמדה.

שלושים שנים, בערך, אני כבר פוסעת בנתיבי הרוח ומתבוננת סביבי בהשתאות. למדתי קורסים מגוונים, קראתי ספרים רבים ותרגלתי בלי סוף. הושפעתי עמוקות מהלימוד המסודר אך גם ממפגשים מקריים, הושפעתי לא פחות מספרים מסוימים, ובכל הדרכים שהלכתי, הרגשתי שצמחתי, ידעתי שהתקדמתי, אך משהו היה חסר לי – עד שהבנתי שכל אחד מאתנו הוא יחיד ומיוחד, ולכן אין דרך אחת שמתאימה בדיוק לכל אחד. ברגע שהבנתי זאת התחלתי לבנות את הדרך שלי - דרך שמתאימה בדיוק לי. מאז אני צועדת בה. מצאתי את מקומי. 

אבל... אני כבר לא רוצה לצעוד לבד. אני רוצה להעביר הלאה. לא בדיוק את הדרך שלי (כי היא מתאימה לי), אלא את הרעיון של הדרך האישית וחשיבותה, יחד עם כלים שמסייעים בסלילת הדרך. 

• הדרך תיקח אותי – קישור לרשימה שנכתבה לפני 9 שנים, אך מתאימה בדיוק גם עכשיו
  
  
• גם הרוח צריכה דרך – הסבר על הקורס שבפתח
  
  
• טופס הרשמה לקורס
  
  
• גם הרוח צריכה דרך – דף פייסבוק

כשאני שומעת את הקריאה

"לכי לך"

אני נענית

אני רוצה 20 משתתפות ומשתתפים שיקחו חלק בשתי הסדנאות שלי
אשמח כמובן ליותר
אבל גם אם יהיו בודדים -
אני יוצאת לדרך

כי כשאני שומעת את הקריאה "לכי לך"
אני נענית

והקורס החדש שלי
"גם הרוח צריכה דרך"
הוא הקריאה שלי עכשיו

אשמח אם תצטרפו אליי.

גם הרוח צריכה דרך

דווקא עכשיו, כשהעולם משתנה מול עינינו

מומלץ לחזק את הדרך שלרגלינו

גם הרוח צריכה דרך

תשעה מפגשים

בזום

ימי רביעי, בוקר או ערב

צרו קשר כדי לברר פרטים על על מועד הקורס הבא

כולנו זקוקים לדרך רוחנית

דרכה של אחת / דרכו של אחד
אינן דומות במלואן לדרך אחרת

מה היא דרך רוחנית?
כיצד נסלול לעצמנו את הדרך שלנו?
דרך שתלווה אותנו בכל יום

ועד קצה הימים -
כשקשה, כשטוב, 

כשחייבים לבחור
כשצריך לנוע או כשאי אפשר.

על כל אלה ועוד, בקורס הייחודי - "גם הרוח צריכה דרך".

מה בקורס?

• היכרות עם מקורות ורעיונות רוחניים מרכזיים (שהובילו אותי וממשיכים ללוות אותי בדרכי)
• הצגת הדרך בה אני צועדת והתנסות בה - דרך של הגות, כתיבה, התבוננות וחיבור לאחד
• הנחת יסודות לבניית הדרך הרוחנית האישית שלכם
• אירועים וסיפורים בולטים, וגם חלומות, ששימשו לי כמדריכים

מה מאפשרת לנו הדרך?

• להבחין בין עיקר לטפל
• להבין מה עליי לעשות ומדוע
• למצוא עומק ולתת משמעות לכל פעולה שלנו, מדי יום
• להחזיק בידיים שלנו את מפת חיינו ולדעת לנווט באמצעותה
• לייצב את החיים, גם כשמסביב יהום הסער
• לנשום ולהרגיש ביטחון
• לפגוש את עצמנו האמיתי
• ובעיקר, לזכור זאת ולהיות

הנושאים שבהם נעסוק בקורס:

• הייחודיות שלנו - כיצד נזהה אותה וכיצד נשמור עליה
• כתיבת בוקר
• התבוננות אחרי זמן על הכתיבה והכנת "צידה לדרך"
• הדיברות האישיות שלנו
• דמיון ככלי מרחיב חיים
• התמדה יום-יומית לעד
• התמקדות
• הדרך האישית כעוגן לחיים
• מדדים לדרך נכונה
• ר' זושא כמורה דרך, וגם ג'ידו קרישנמורטי, הנרי דייויד ת'ורו, נטלי גולדברג, יעקב אבינו, פרנסס מאייס, ועוד

מה בכל מפגש?

• כתיבה מונחית, שתלך ותעמיק לאורך המפגשים, עד להתבוננות עליה (ללא חשיפה) 
• הכנת צידה אישית לדרך
• הצגת רעיונות מרכזיים (כמפורט לעיל) והעמקה בהם
• תרגילים שיובילו להנחת אבני פינה לדרך האישית
• שיח וזמן לשאלות

הקורס בהנחיית  שרית יעקב

עלות הקורס: 720 ש"ח

שי מיוחד למצטרפים, הנחה על הספר באדיבודהא - עולמות פנימיים

מתי?
תשעה מפגשים, כל מפגש שעה וחצי
ימי רביעי בוקר 10:00 - 11:30 או ערב 20:00 - 21:30 

החל מתאריך: ...

הקלטות: המשתתפים יקבלו קישור להקלטות של המפגשים לצפייה חוזרת

הציוד הדרוש:

• מחברת חדשה ומרגשת לכתיבה שוטפת
• מחברת נוספת לסיכומים והערות, רצוי
• כלי כתיבה
• עפרונות צבעוניים

לרישום או לקבלת פרטים נוספים - אנא מלאו את פרטיכם בטופס זה

שרית יעקב

saritj1@netvision.net.il

054-6783468 (העדפה לווטסאפים)

מתעוררים לחיים

(צילום: אסף הבר)

שער לאור, הבלוג, אמנם "נכנס לתרדמת" לפני כשנתיים וחצי, אבל אני ממשיכה לכתוב מדי יום ביומו וממשיכה גם לפרסם – חלק קטן מהדברים, אך באופן שוטף – בקיר הפייסבוק האישי שלי. חלק מהדברים אני מעבירה גם לדף הפייסבוק של שער לאור. 

עכשיו, לאור התקופה הכה מיוחדת שעוברת על כווולם, החלטתי להחיות את הבלוג – לטובת אלו שלא נמצאים בפייסבוק וגם לטובת התיעוד – ולהעתיק מהפייסבוק לבלוג דברים שפרסמתי לאחרונה, שרלוונטיים לתקופה.

הרשימה שפרסמתי כאן לפני יומיים זמן היי-הו היא הדוגמה הראשונה למהלך הנ"ל.

פתאום שקט
ב 17/3/20 פרסמתי את הפוסט הבא:

"אני עדיין נפעמת, אבל כבר מזמן לא מופתעת, מצירופי מקרים 😇
הבוקר רציתי לפרסם פוסט שמתקשר למצב הנוכחי וחיפשתי לשם כך טקסט מסוים בבלוג הרדום שלי, אבל כבר בתחילת החיפוש "נפלתי" על טקסט אחר לגמרי - מדהים כמה הוא מתאים לעכשיו, למרות שהוא נכתב כבר לפני כ-7 שנים, ולמרות שהוא נכתב בנסיבות אחרות לגמרי. מדהים.
מוזמנים לקרוא: פתאום שקט

מוזמנים אחר כך גם להמשיך לשוטט בבלוג. הוא מרגיע ומחזק.
אני חושבת שגם אני אקרא. את הרוב אני לא זוכרת בעצמי... זה יהיה כגילוי מחודש."

לרוקן את הספל

כאמור, לתקופה הנוכחית אני קוראת "זמן היי-הו" - זמן שבו עלינו להיעזר בחכמת החיים שלנו ובעוצמתנו הפנימית, זמן שבו עליי ליישם את כל מה שתרגלתי במשך עשרות שנים 🙏

מדוע "זמן היי-הו" ומה השיעור הראשון שכדאי להיזכר בו? על כך כתבתי בפוסט הקודם שכאן.

שיעור בסיסי נוסף, שכדאי ליישם ולדעתי יכול להיות משמעותי מאוד (גם אם נראה קשה בהתחלה) הוא  Empty your cup, וזאת בניגוד למה שרבים עכשיו מנסים - להעסיק את עצמם, להעסיק את סביבתם...

   זהו זמן טוב עכשיו
   דווקא לא למהר
   את הזמן למלא
   זהו זמן טוב
   להקשיב
   בשקט להיות
   ולגלות

להלן קישור לסרטון מקרי ונחמד שמצאתי ובו הסיפור המקורי.

המשך יבוא...

זמן היי-הו

לפני שנים רבות למדתי טאי צ'י במסירות והנאה גדולה. הייתי תלמידתו של היי-הו, מורה סיני נערץ, שהפך גם לחבר קרוב. למדתי אצלו טאי צ'י במשך תקופה לא קצרה ואף הגעתי לקאטות מתקדמות יחסית, בשילוב חרבות, שעדיין שמורות אצלי. קאטות יפות להפליא, הנראות כריקוד, ועבורי, שאיני יודעת לרקוד – היה הדבר כקסם.

טאי צ'י מוגדרת כאמנות לחימה רכה, וככזאת ציפינו בתחילת הדרך, אני וחבריי לקבוצה המתרגלת, שהיי-הו ישלב בשיעוריו גם הדרכה על לחימה – איך מתקיפים ובעיקר איך מגנים. אך הוא לא עשה זאת. שיעור ועוד שיעור, חודש אחרי חודש. לבסוף, לא התאפקנו ושאלנו אותו: "האם לא נתרגל גם לחימה?" היי-הו חייך וענה בפשטות: "כשתזדקקו לתנועה הנכונה – היא תגיע."

הבטנו בו בתמיהה. לא הבנו את דבריו, והיי-הו הסכים להרחיב מעט: "אנחנו מתרגלים כל הזמן. אלה הן הקאטות. ככל שתתמידו בתרגול, ככל שתמשיכו לתרגל במשך שנים, התנועות השונות יהפכו לחלק מכם, וכשיגיע הרגע שבו תזדקקו לתנועה מסוימת – לשם הגנה, לשם התקפה – התנועה הנכונה 'תצא' מכם באופן אוטומטי, היא כבר תהיה חלק מכם. עכשיו, בואו נתחיל לעבוד." היי-הו סיים את השיחה ואנחנו פנינו אחריו, אך אני נותרתי נרגשת מההסבר, מבינה שקיבלתי באותם רגעים גם הסבר לחיים באשר הם.

🌾

אני מתקשה לשים את האצבע על נקודת ההתחלה, יום אחד אולי עוד אנסה לאתר אותה, אך אני יודעת שכבר כשלושים שנים – אולי יותר, אולי מעט פחות – אני צועדת בדרך רוחנית. דרך שמהותה הגות ולימוד, התבוננות עמוקה פנימה, חיבור ליקום, ובעיקר עבודה עצמית בלתי מתפשרת: תשומת לב לתגובות שלי בכל אירוע, קטן כגדול, ולהשפעה של התגובות עליי ועל סובביי; מודעות ערה למחשבות שלי בכל רגע ולהשפעה שלהן עליי ועל סובביי; ו"תיקון": השקטת המחשבות, שליטה על התגובות, התגברות מודעת על חולשות, הבנת הדברים שחשובים באמת, ועוד, ועוד, הדרך הרי לעולם אינה נגמרת.

לפני כמה ימים, מנסה להבין את עצמי לאור דרמת הקורונה, התחלתי לפתע למלמל: "זהו זמן היי-הו, זהו זמן היי-הו." לרגע הופתעתי מהמלמול, אבל מיד נזכרתי באמירה של היי-הו "כשתזדקקו לתנועה הנכונה – היא תגיע", והבנתי: עכשיו יבואו לידי ביטוי גם 30 שנות התרגול הרוחני שלי, והתנועות הנכונות – התגובות הנכונות – ידעו לתמוך בי ולכוון אותי בימים שלפנינו. חייכתי והודיתי בלבי להיי-הו, שכבר שנים אינו מהלך על האדמה, אבל הוא מלווה אותי בעצם כל הזמן.

🌾

אחד השיעורים הבסיסיים בדרך הרוחנית הוא השיעור על טוב ורע. שיעור שמוכיח לנו שבזמן אמת אנחנו בעצם לא יודעים אם משהו הוא טוב או רע. אנחנו יודעים אם נעים לנו או לא, אבל אנחנו לא יודעים אם הוא טוב לנו או לא – ובימים טרופים אלו חשוב מאוד לזכור את השיעור הזה. בספר שלי ”באדיבודהא" התייחסתי גם לנושא של טוב ורע, כמו לשיעורים רבים אחרים. אני מצרפת כאן את הפרק הרלוונטי. אולי יעזור? 

 

האמת שלי

ואולי הגיע הזמן לחשוף את ראשי התיבות שנתתי לפני זמן למילה אמת – מילה שתלויה מול עיניי כמגדלור כל העת. אך לפני כן... 

אני קוראת לאט, כבר כתבתי על כך לא פעם אחת – לאט, עמוק ושוב, עד שנטמע בי מה שהיה מיועד לי. כך אני קוראת עכשיו גם את "הזיות של מטייל בודד" של ז'אן ז'אק רוסו, שנכתב לפני כמאתיים וחמישים שנה.

לא שמעתי על הספר הזה עד שנתקלתי לפני כמה חודשים בידיעה קצרה בעיתון שמשכה את עיניי. וכך היה כתוב בידיעה: "בסוף חייו יצא ז'אן ז'אק רוסו לשוטט במרחבים הכפריים שסביב פריז. מיין פרחים, חשב על אושר עמוק ועל קריאת ספרים, העלה זיכרונות וכתב עשר רשימות שהפכו לספרות על-זמנית. מהדורה חדשה לתרגום בן 25." מיהרתי לגזור את הידיעה מהעיתון, הצמדתי אותה ליומן שלי וחיכיתי בסבלנות ליום הולדתי. אז קניתי לעצמי את הספר כמתנת יום הולדת, יחד עם שני ספרי הגות נוספים, שהמתינו אף הם – בהתרגשות נראית לעין – ברשימה.

הספר מחולק לעשרה טיולים. לפני כמה ימים התחלתי לקרוא את הטיול השלישי, אלא שכבר המשפט הראשון בפרק הקפיץ אותי אל אגף ההערות בסוף הספר – ושם נעצרתי. בטעות, במקום לקרוא את ההערות לפרק השלישי, פניתי אל ההערה הראשונה לפרק הרביעי: "הקדש חייך לאמת – זו הייתה גם 'סיסמתו' של רוסו, והיא שאולה מהמשורר הרומי יובנאליס... לרוסו הייתה טבעת חותם שנשאה סיסמה זו."

הזדקפתי בהתרגשות בכיסאי שתחת הגפן: "הגם אתה רוסו?" ומיהרתי לרשום במחברת את הרעיון של טבעת החותם. אמנם איני עונדת טבעות – אבל חותם אחר, שילך אתי תמיד ולא רק מול עיניי – אני בהחלט יכולה להכין לעצמי.

(צילום: אסף הבר)

אחד הספרים שאני קוראת במשך שנים הוא "וולדן, חיים ביער" של הנרי דיוויד תורו. הדברים האחרונים מזכירים לי את דבריו הבאים של תורו: "מימיי לא הייתי נתון יותר מעכשיו להשפעתם של אותם הספרים, שיש להם מהלכים בעולם כולו, ושמשפטיהם נחרתו בראשונה על גזעי עצים, וכיום הם רק מועתקים מזמן לזמן על נייר בד."

אני תוהה על משיכתי זו לכתבים מהעבר. לא מכבר קראתי את "לטייל, לחשוב, להתבטל" שמביא ארבע מסות שנכתבו במאה ה-18 וה-19, ולפני כן את "חוג הקריאה" של לב טולסטוי, שלא לדבר על "ספר ההוראות" של פתאהוטפ, שנכתב לפני אלפי שנים ועותק אלקטרוני שלו מחכה לי במחשב. כיצד שרדו הטקסטים האלה את כל השנים? איך הם הגיעו עד אליי? מה ההבדל בין מי שכתב אותם אי אז לביני היום? שעות אני יכולה לשחות בין המחשבות הללו, נעה מגל לגל, מוקסמת מבני אדם, שמאות ואף אלפי שנים כמו מפרידות ביניהם, אך מחשבותיהם דומות. מרגישה שמחוברת לטבורו של עולם. ויודעת – זו האמת שבהם שמשמרת אותם. אמת שאינה משתנה עם הזמן. אמת שמחברת בין בני אדם באשר הם אדם.

ועכשיו אני יכולה גם לחשוף את ראשי התיבות שנתתי לפני זמן למילה אמת – מילה שתלויה מול עיניי כמגדלור כל העת: אני מי שאני תמיד. וכך אני צועדת בדרכי. 

מחברת שמצאתי במקרה

אפרופו קריאה אטית

"קריאה טובה – היינו, קריאת ספרים של אמת ברוח של אמת – הרי היא עיסוק נאצל, המחייב את הקורא יותר מכל עיסוק אחר, המקובל כחשוב על פי אופנת השעה. היא דורשת תרגול הדומה לזה של האתלטים, התכוונות תמידית של כל החיים כמעט לעניין הזה. ספרים יש לקרוא באותה מידה של מתינות ויישוב הדעת שבה נכתבו." הנרי דייויד תורו, וולדן. 

כתובת שנתקלתי בה במקרה ביום שבו סיימתי לכתוב את הרשימה שכאן

אני לא תבנית

נכנסתי למשרד מפואר לריאיון עבודה. מעבר לשולחן ישב גבר קשוח, חמור סבר. הוא הביט בי מבט חטוף ומיהר לפנות אל המחשב, שהיה מונח בפינת השולחן.

"שֵׁם" הוא אמר בקול רם והקליד בו זמנית, לפי תנועת אצבעותיו על המקלדת הבחנתי שהוא מוסיף גם נקודתיים, שמחכות לתשובתי.

"שרית יעקב" השבתי.

הוא הקליד את שמי, לא הביט בי והמשיך לשאול ללא נימת שאלה בקולו: "מצב משפחתי."

התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא: "אני חיה בזוגיות, אבל איננו נשואים."

הוא הפסיק להקליד, אצבעותיו נותרו קפואות באוויר, כמונחות על מדף בלתי נראה מעל המקלדת. לאחר רגע קצר שנמשך כנצח הן צנחו שוב אל המקלדת, אצבע אחת לוחצת בחוזקה, שוב ושוב, על מקש ה-backspace כדי למחוק את השאלה שנשאלה. ואז שוב הייתה דממה.

"ילדים?" נדמה לי שהפעם הוא הציב סימן שאלה בסוף המילה.

"יש, אבל לא שלי..." השבתי ונרתעתי מעט לאחור, כחוששת מתגובתו.

"היכן עבדת לפני כן?"

"אני עצמאית" השבתי. הוא שוב הפסיק להקליד, הפנה אליי את מבטו ושאל בכעס: "לכל השאלות אין לך תשובה?"

אלא שאני ידעתי – דווקא יש לי.

כך אני יושבת ליד מחשב

הסיפור שהבאתי כאן הוא דוגמה קיצונית מעט, אך הוא אינו נדיר. סצנות דומות חוזרות על עצמן שוב ושוב. אחת לכמה שנים, לדוגמה, כשאני מגיעה מסיבה כלשהי לאחות בקופת החולים היא מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי לעדכן פרטים. ושוב מגיעה סדרת השאלות, ושוב היא לא יודעת מה לרשום, ורק על שאלה אחת אני משיבה במילה אחת: "את מעשנת?" – "לא".

האחות מחייכת: "סוף סוף יש לך תשובה ברורה" ואני יוצאת משם, נרתעת מהשאלות, אך מרוצה מעצמי: אני לא תבנית; אם אתם רוצים להגדיר אותי תצטרכו להתאמץ יותר.

מושג שמייצג אותי אולי יותר מכל תבנית; אקדיש לו רשימה מיוחדת

לא מכבר כתבתי במחברתי:

עבודתי מגדירה אותי וגם לא.

היא מגדירה אותי בזכות הבחירות שעשיתי בחיי שהביאו אותי אליה.

היא מגדירה אותי בזכות הדברים שהיא מאפשרת לי לעשות ובזכות הדרך שהיא מאפשרת זאת.

אך אני אינני תפקידי או תוארי, וכשמבקשים ממני לספר על עצמי אני מספרת על כך שאני אוהבת לכתוב, שאני אוהבת שקט, שאני מנסה לחיות לאט, וכאלה. ורק אחר כך, לפעמים, אני מספרת גם על עבודתי הנהדרת – לא, לא זאת שאליה התראיינתי בתחילת הרשימה J אלא עבודה אחרת, שיודעת לצאת מחוץ לתבנית.

קריאה נוספת

!    חלום השקיות – פרק מהספר שלי, באדיבודהא, על אחד החלומות המשמעותיים בחיי.

!    גופנים של החיים – אחת הרשימות המשמעותיות שלי, בעיניי.