בתמונה למעלה - צילום מהמחברת שלי.
מתוך ריאיון עם דויד גרוסמן, ידיעות אחרונות, רגע לפני ראש השנה תשפ"ג.
המילים שלו. אני רק החלפתי לנקבה ודילגתי פה ושם:
"אני קמה בבוקר, שמחה, יודעת שיש לי זמן עכשיו של כתיבה, של דמיון, של לעשות משהו שאני אוהבת. גם אם אני תקועה... בכל זאת איזו עבודת נפש נעשית... זו עבודה של שאלה תמידית, על דבר שהוא מהותי לי, ליבת החיים שלי.
גם אם בהתחלה, כשאני כותבת, יש רעיון שאני לא מבינה מה לי ולו, מה הוא בכלל נדבק אליי הסיפור הזה, הרי לאט לאט, ככל שאני הולכת וכותבת, אני תופסת שלא רק שהוא קרוב אליי, אלא בנפשי הוא, שאני פה מקבלת הזדמנות לנסח דבר שלא יכולתי לנסח בשום דרך אחרת... ושבסוף, אפילו אם הוא לא יהיה פתור, החידה שבו תהיה כתובה בצורה מובנת לי יותר. ואני אדע שהייתי שם, במקום הזה, שבו נפתרות החידות האלה."
כן... אחרת, אבל בדיוק כך גם אני. בוקר, בוקר.
אחרת, אבל בדיוק כך גם בקורס שלי. וזה רק חלק ממנו.
"גם הרוח צריכה דרך" – יוצאים שוב לדרך אחרי החגים.
מספיק שתאמצו רק חלק מהכלים שבקורס, חלק מהדרך, כדי להרגיש השפעה גדולה.
מוזמנים לנסות. קורס זום. מתחילים אחרי החגים. תשעה מפגשים.
והנה גם המלצה, אחת מרבות:
