19.8.2024

קוונטים מול עיניי / כך עובדת המחברת

1

אנחנו חיים תחת סיפורים: אדם וחוה, נֹחַ, אברהם, משה ועוד. ולא רק אנחנו, כמובן. לאורך ההיסטוריה העולם כולו מתנהל בהשפעת סיפורים קנוניים, שמשפיעים על ההיסטוריה העולמית וקובעים במידה רבה את חיינו. ורבים מהם – למרות שהסיפורים מגיעים מכל רחבי העולם – דומים. 

מי כתב את ראשיתם? "אלוהים יודע". בסיפורים אלה טמונה אמנם חכמה רבה ויש בהם מפתחות משמעותיים לחיים, אבל אותי מעסיקה מאוד גם השאלה: איך יכול להיות שסיפורים (גם אם יש בהם אמת) קובעים את חיינו? ובעיקר: מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? האם יש לנו השפעה על הסיפור והאם אנחנו צריכים ויכולים "לצאת" ממנו? 

2

בסוף חודש מרץ 2024 התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר שכותרתו משכה את עיניי – "תודה בני אדם. המכונה תמשיך מכאן" – מאת יואב פלדש. המאמר המעניין עוסק בבינה מלאכותית, אבל יש בו גם התייחסות מקדימה לסיפורים. הנה ציטוט אחד והדגשה שלי בתוכו: 

"התהליך המסתורי שבו סיפורים חדשים באים לעולם ריתק את האנושות מאז ומתמיד. גם אם הסיפורים בוקעים בתוכנו, נדמה שמאחורי הקלעים יש גורם אחר, לא מודע, שמשתתף ביצירתם... בדיוק כמו אדם שמתעורר בבוקר ומנסה להיזכר בחלומות שעינגו אותו בלילה, כך קשה להצביע על מקור מדויק שממנו הסיפורים 'נופלים לתוך הראש' שלנו. נדמה שיהיה מדויק לומר, שיותר משהסופרים שלנו כותבים את הסיפורים שלהם – הם למעשה השומעים הראשונים שלהם." 

זו לא הפעם הראשונה בה אני נתקלת ברעיון הנ"ל. לעתים אני אף מרגישה בעצמי את התחושה. 

3

באופן דומה, כך אני מאמינה: גם את "סיפורי הראשית", שמלווים אותנו מאז ומעולם, היו יחידי סגולה ששמעו. והם ותלמידיהם הפיצו הלאה את הסיפורים בשם האהבה או עוותו אותם בשם השטנה. הסיפורים האלה משפיעים על חיינו, משפיעים על האנושות כולה. 

4

ואולי אנחנו בכלל חיים בתוך סיפור ולא רק בהשפעת סיפור? לעתים אני מרגישה שאני נעה בתוך עלילה כתובה, שאין ממנה כמעט מנוס, כמו מישהו כתב את השלד של העלילה שבתוכה אנחנו חיים ולא רק את הנרטיבים. 

כך או כך מקיפים אותנו סיפורים שמשפיעים על חיינו, ואני ממשיכה לשאול: אז מהו חלקנו בסיפור? איך מתמודדים עם זה? והאם אפשר לצאת מהסיפורים? 

5

למעלה מעשרים שנים אני כותבת כתיבת בוקר במחברות. אני כותבת בהן בקצרה על ימיי, אני מעתיקה אליהן ציטוטים מאירי דעת, מדגישה רעיונות חדשים ומצמצמת הבנות מרכזיות לכדי טקסטים קצרים דמויי שיר. לעתים יוצאת מהן גם רשימה ארוכה יותר. פעם אחת אף נולד ספר. 

וזאת למדתי עם השנים: למחברת יש יכולת פלאית לחבר בין דברים – שנדמה שאין ביניהם קשר – לכדי הבנות עמוקות ומרגשות. הַמַּחְבֶּרֶת מְחַבֶּרֶת. 

בוקר שבת אחד, כחודש אחרי שקראתי את המאמר "תודה בני אדם. המכונה תמשיך מכאן", ישבתי כהרגלי מול מחברת פתוחה לשמים, כתבתי מעט ואז העתקתי אליה לקט של ציטוטים, מעולמות שונים לגמרי, אליהם נחשפתי באותם ימים. לפתע התחברו הציטוטים, מול עיניי המופתעות, לכדי תמונה אחת שיש בה הבנה אינסופית ושיש בה תשובה עבורי. 

אביא להלן את הציטוטים השונים. האם גם אתם תראו את התמונה? האם גם אתם תמצאו בה רמז לתשובה? 

6

יש ספרים שמשפיעים עליי עוד בטרם קראתי אותם. אני יודעת, זה מוזר, אבל לעתים קריאת סקירה על הספר מספיקה כדי לפתוח בפניי שער חדש. כזו הייתה הסקירה (שכתב רון דהן, בידיעות אחרונות) על הספר "כשאנחנו חדלים להבין את העולם", מאת בנחמין לבטוט. סקירה מרגשת, שאכן תגרום לי לרכוש את הספר, אבל באותו בוקר גזרתי אותה מהעיתון, הדבקתי במחברת, והדגשתי בה את הדברים הבאים: 

"כוחו של הספר טמון בהלימה שבין הצורה המתעתעת והנושא המתעתע לכשעצמו. אין לנו דרך להבין את מכניקת הקוונטים, אין אפשרות להסביר אותה בעזרת מתמטיקה טהורה או פיזיקה קלאסית... לבטוט, כמו חוקרי פיזיקת הקוונטים, מבקש ליצור "חיה" אחרת, שהיא גם וגם. יש בה מן הבדיון ויש בה מן העיוני, היא מתארת את העולם באופן קוהרנטי ואובייקטיבי ככל שניתן, וגם מספרת אותו באופן שנובע בראש ובראשונה מיכולת ההמצאה של הסופר. האם לבטוב ניסה ליצור "ספרות קוונטית"? כלומר, שמי שקובע את התוצאה הוא בעצם הצופה, הקורא במקרה לנו?" 

בום! לפתע הרגשתי שאני מתחילה לאחוז בקצה החוט לתשובה לשאלותיי: אני יכולה להיות בו-זמנית בשני "מצבים" ואין ביניהם סתירה, וגם אם יש סיפור – מי שקובע את התוצאה הוא הקורא, שזו אני. 

7

בעודי מהרהרת בנ"ל העתקתי למחברת קטע קצר מתוך טקסט ארוך יותר שנתקלתי בו במקרה בפייסבוק, שכתבה רות קדם (אינני מכירה אותה, אך מדי פעם אני קוראת פרסומים שלה): 

"...
אין ייסורים גדולים יותר לאדם
מלהיות בעולם הזה
במצב לא מתוקן.
זה נקרא גיהנום. 

גן עדן
זה להיות בעולם הזה
כשהעולם הבא שלך
בחייך." 

והנה, שוב: אפשר להיות "כאן" ו"שם" יחד! 

8

הקסם המשיך כשהתפניתי לקרוא רשימה של מאיר שלו, "בשבח ההקדמות לספרים", וכבר לא הופתעתי למצוא גם בה מענה: 

"...במונחים אופטיים, הספר, המוקרן מזיכרונו של הכותב, משתבר במנסרה שהיא הקורא... זיכרון משיק לזיכרון, דימוי מנסח תחושה, משפט מיתרגם לתמונה... הקורא מלקט בספר דברים שנוגעים אליו". 

9

רגע לפני שהתעייפתי מהחיבורים או שמא התרגשתי מהם מדי באותו בוקר פורה, הדבקתי במחברת וגם הדגשתי חלק מסקירה על ספרה של נורית גרץ "ממילא גורלך נחרץ": 

"... גרץ מאמינה בכוחה של הכתיבה לשנות את המציאות ולצקת לתוכה תכנים שלא היו בה... היא מזדהה עם גורלו של סיזיפוס ואומרת: 'וכך גם אני. לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת... איך? פשוט לכתוב, להשהות את היום שזה רק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים." 

הדבקתי את הציטוט הנ"ל במחברת כי גם אני מאמינה, בדיוק כך, בכוחה של הכתיבה. אבל כשהסתכלתי על כל מה שהתחבר יחד במחברת הבנתי שיש כאן תשובה גם לשאלות שהצגתי למעלה, ואין הכוונה רק לכתיבה, כי גם לקריאה יש כוח – קריאה פעילה שבה אנחנו מעורבים, שוהים, בוחרים ומשפיעים. 

10

לא מכבר הייתי עם אסף באיקאה וכשירדנו במדרגות מהקומה השנייה לקומה שמתחתיה הוא אחז פתאום בידי והצביע על המראה שמתגלה כשעוצרים לרגע: בדיוק במעבר בין הקומות אפשר לראות את החלק העליון, החשוף, של הקומה הראשונה. רואים את האולמות ואת המעברים של הקומה הראשונה ובעצם רואים איך היא בנויה. כל אלה דברים שאי אפשר לתפוס כשנמצאים בקומה עצמה, עוברים מחדר לחדר, מאולם לאולם, צועדים בנתיב המסומן. זו דוגמה טובה, מוחשית, לרעיון המרכזי שאני מכוונת אליו: בו-בזמן שאנחנו "כאן ועכשיו" אנחנו יכולים גם לעלות מעל לרגע או לחדור לתוכו פנימה. כלומר: להתבונן מזווית אחרת על הרגע, לראות הֶקְשֵׁר רחב יותר של הדברים, לנסות להבין מה טמון כאן עבורנו, לחפש מסר-הבנה, ולבחור על מה אנחנו רוצים לשים דגש. ויש לזה השפעה. יש לזה כוח. 

לא משנה מהו הסיפור – אם הסיפור הוא "סיפור ראשית", או סיפור חברתי, משפחתי או אישי – יש לנו בחירה.
הקורא הוא חלק מהיצירה.
בזמן שאנחנו כאן, "על הקרקע" – אנחנו יכולים להיות גם בממד אחר.
החיים מתקיימים לא רק בממד הפיזי – יש ממדים נוספים, שמאפשרים לכתוב סיפור משלנו. 

לסיום

נולדנו לסיפור, אבל אנחנו יכולים להיות בתוך הסיפור וגם מחוץ לו בו-זמנית.
אנחנו צריכים לקחת אחריות על הסיפור.
יש לנו יכולת קוונטית.

(ותודה ליפית על התמונה שבראש הרשימה)