לרוב, הפייסבוק הוא כנהר שמילותיו נשטפות לאוקיינוס, מתמזגות בו ומתאדות. ייתכן שרסיסים מהן ירדו אל העולם בגשם הבא, וחוזר חלילה, אך לי עצמי חשוב לשמר את מילותיי הכתובות. למשל בבלוג. למשל בספר, שנוצר כבר לפני מספר שנים, אך השנה אני סוף סוף – הגיעה כנראה העת הנכונה – דוחפת אותו אל שער היציאה לאוויר העולם.
יש יצירות, כאוכל, שהן זמניות – מתגבשות ונאכלות, אך יש כאלה שנותרות,
כשיר. אין לדעת מי יגיע אליהן ומתי, אך הן יחכו לו. כך אני רוצה ליצור. ולכן
הבלוג. ולכן הספר.
משום מה לא הצלחתי השנה לתחזק את שניהם יחדיו, ובשעה שקידמתי את ספרי
הראשון נכנס הבלוג לתרדמת חורף ארוכה.
* * * * * * * * *
דברים נוספים כנראה גרמו לבלוג להתחפר במאורתו. אחת מהן הייתה, כך
נדמה לי, "צוק איתן". בצד הנפגעים הרבים מאוד נורו לכל עבר גם מילים
אלימות. המילים פצעו אותי, ולדעתי פצעו את כולנו. הבלוג נהדף מבוהל ושתק, מאפשר לי
ללקק את הפצעים. אבל בשעה שהפצעים אכן מגלידים, האלימות ממשיכה לשרוק סביב, ניתזת
לכל עבר, מהממת אותי בכל פעם מחדש.
אנחנו חייבים לעמוד מנגד!
מדי פעם הנחתי בפייסבוק – בכוונה – מילים מנחמות, מלטפות, עדינות;
מילים שכתבתי בעצמי או מצאתי אצל אחרים. אבל הפייסבוק לרוב הוא כנהר שמילותיו
נשטפות לאוקיינוס, מתמזגות בו ומתאדות, ולי חשוב גם לשמר את המילים. ולכן הספר.
ולכן אני חוזרת גם בבלוג.
* * * * * * * * *
כך אני רואה את הדברים:
רוחניות אינה מתאפיינת ביכולת למדוט, לשבת בשיכול רגליים, לרקוד
בחופשיות או לשתוק במשך ימים, אלא על פי התנהגותנו בכל רגע:
התנהגות שנאמנה
לעצמנו, אך מודעת גם לאחר;
התנהגות שמשחררת ולא
אוחזת;
מלטפת ולא תוקפת.
הרגעים שלנו, כל רגע ורגע, הם אלה שצריכים לעמוד אל מול כל מה
שרע.
והם יכולים.
במילים אחרות
"הבה נהיה קודם כל אנו בעצמנו פשוטים וטובים כטבע, נפזר את
העננים התלויים על פנינו אנו ונשאף מעט חיים לתוך נקבוביות עורנו. אל נא תעמוד
כמפקח על ענייני העניים, אבל השתדל נא להיות מנכבדיה של האנושות" (וולדן, הרי
דייויד ת'ורו).
רשימה קשורה
 |
| בחנות השעונים "אורלוגין" בחיפה צילומים: אסף הבר |
