לפני חמש שעות הורדתי אותם נרגשים ברכבת בדרכם לפריז. אתמול,
בהחלטה של רגע, הם מצאו דיל לששה ימים שלא יכולתי להצטרף אליו. מזמן לא הייתי לבד.
ולמרות שהרגשתי שאני ממש זקוקה לשקט, ברגעים הראשונים אני מוצאת את עצמי קצת
מבולבלת, מעט אולי אף מבוהלת. השקט שמחלחל מזכיר לי ערב חג, ופתאום אני מבינה את
מי שמפחד להיות לבד, מפחד להיות בשקט.
כשחזרתי מהרכבת אכלתי מעט ושכבתי למנוחה קצרה בסלון. בצהריים
הקצר חלמתי חלום הופך קרביים על בני משפחה מבוגרים – חלקם חיים אתנו וחלקם כבר לא.
הרגשתי את העצב שבזקנה ואת הקושי והתעוררתי קצרת נשימה. פתאום אני מזהה גם בי צדדים
שמכירים את העצב הזה, שיש בי עכשיו, ברגעים הראשונים של השקט. בערוץ 11 יש תכנית
שמעניינת אותי, אבל אני מחליטה להשאיר את הטלוויזיה כבויה. אני סוגרת גם את המחשב
ובוחרת להביט לפחד בעיניים. אני ניצבת מולו ויודעת שאני יכולה כי יש לי את המילים.
הן תמיד תומכות בי.
סדרת ביטולים של פגישות עבודה ומפגשים חברתיים, שתוכננו
לימים הקרובים, מבהירה לי שהצלילה ללבדו×ת
ולשקט תהיה ארוכה. לרגע נדמה לי שהביטולים מתואמים ביניהם משמים. אני שמחה. המעבר
ללבדו×ת
הוא סוג של קושי שאני שמחה לעבור דרכו, גם בגלל מה שמחכה מעברו השני, אבל גם בגלל
המעבר עצמו שיש בו סוג של קרצוף הנפש כמו במסז' תאילנדי טוב.
אני נועלת את הבית ויוצאת להליכה לילית נמרצת.
רעש, המולה ועיסוק יתר הם כחלון סגור על הנפש, המרחיק ממנה מחשבות
שונות, חלקן מאיימות. המחשבות נעות בלהט מצד לצד, מנסות למצוא פרצה ברעש כדי
להיכנס פנימה, וכשפותחים אותו הן פורצות פנימה בבבת אחת ומאיימות לשטוף את כל מה
שעומד בדרכן. אבל אם לא נבהלים ונותנים להן להיכנס – מגלים שהשד אינו נורא כל כך
ושרוב המחשבות מביאות אתן גם מתנות. וכך אני עושה.
לפתע חוזרות אליי השנים הקשות לאחר מות אבי ובמהלך מחלתה של אמי, ופתאום
לופתת את בטני תחושת הבדידות הקשה שחוויתי במהלך שנים אלו. אני נזכרת גם בחברה
טובה שהצליחה למשוך אותי מעבר לסבל. אני חושבת שוב על באדי – כלבי האהוב – שמחה את
דמעותיי ואתו אף הרחקתי פעמים רבות לבקתות מבודדות, אליהן נסעתי כדי למצוא את
נפשי. ואני נזכרת בבוקר אחד, שבו ישנתי משום מה על הרצפה בביתה של אמי, וכשניסיתי
לקום שוב חתך כאב חד את גופי, מתחיל ממפרק הירך וממשיך עד השמים. החלטתי – די. די
לכל הכאב, הפיזי והנפשי, אני אטפל בכאב, אני אקח אחריות, הכול בידיי. והזיכרונות
שוטפים, והכאבים שוב מוחשיים, ואני מבינה: וואו! הימים האלה, שהביאו אתם במפתיע
שקט, הולכים להפוך למסע. בני הבית נסעו לחו"ל, אבל אני קיבלתי כנראה מתנה מסוג
אחר, מתנה יקרה מפז – להיזכר מה עברתי, להבין ולהעריך מה יש לי היום ולזהות את
הפחדים שעדיין כאן.
* * * * * * * * * * * * * * * *
שעת בוקר מוקדמת לצד השולחן מתחת לעלי הגפן וכפות התמר; פנקס, עט,
דפים מודפסים, ספר, קפה ושקט. אוווו כמה שקט ורכות אין קץ יש בזמן הזה. אני יכולה
להפליג על כנפיהם למרחקים – על פני האדמה, מעליה ועמוק בתוכי – הכול נהיה אחד.
התמונה לא יכולה להיות מושלמת בלי ציוץ של ציפורים, רוח עדינה מלטפת וכמובן זמן
פתוח שמאפשר הפלגה. והכול מתקיים ברגע זה ממש. זהו האושר שלי.
ושוב אני מגלה עד כמה חשוב השקט בשביל להתנקות: הלכלוך שוקע מטה ונערם,
ואם לא נבהלים וממהרים לנער אותו – כדי שלא יעמוד ברור כל כך מול עינינו – הרי
שאפשר לאסוף אותו ולפנות אותו בתחושה של סיפוק מחיינו. אני לא מכירה דרך אחרת
להתנקות. אני לא מכירה דרך אחרת להיטהרות,
כן, זה מה שקורה עכשיו, ואני כבר מצפה וללא חשש לשקט של יום הכיפורים, שמחכה ממש
מעבר לפינה.
שתהיה לכולנו שנה טובה!
"יש סדר דברים שבו עובדות חברה וקבוצה, ואני חושבת שכאדם אתה כמעט מחויב למצוא נתח מסוים בחייך, בכל מדיום שהוא, שיעיר אותך ממערכת ההרגלים הללו. המערכת הזאת מעצם מהותה גורמת לך להירדם. ואז פתאום נדמה לך שזה אתה"
(ציטוט מריאיון עם האמנית יהודית סספורטס)
רשימות קשורות
מועדי תשרי בסוכת הגפן
אבא חזר לבן מהמלחמה
שקט ואטיות ביער
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג
