למדתי לחכות.
לחכות בסבלנות,
באמונה ותוך כדי עשייה עקבית.
זה משתלם.
למדתי לזרוע
ולאפשר –
אין לדעת מה
ינבוט, מתי או היכן.
למדתי לתת חשיבות גדולה
לדברים הקטנים,
שיוצרים בסופו של
דבר את התמונה.
למדתי, שככל שאני עושה
פחות – אני מצליחה לעשות דווקא יותר.
אבל, על כך אולי
כדאי שארחיב ברשימה נפרדת.
-
- - - - - - - - - - - -
מדי יום מתרחשים בחיי כל אדם לא מעט אירועים, חלקם בולטים לעין, חלקם נחבאים, ובכל אחד טמון דבר מה, אם רק נביט. אצל רוב האנשים הדברים שקורים עוברים ומיד נפלטים (כמו שלשול...), אבל לא רק הגוף זקוק לעיבוד – אלא גם הנשמה, אחרת עיקרי הדברים פשוט הולכים לאיבוד.
אני מעבדת. במהלך
הימים, בהתמדה, אני נוהגת לרשום לעצמי נקודות ציון, ואני לא מסתפקת בכך – אני גם
חוזרת אליהן: בוחנת אותן, מנסה להבין, מוצאת פעמים רבות דפוסים חוזרים, מבינה תהליכים,
מחליטה החלטות, משנה – משפיעה.
נכון. זו עבודה.
לעתים סיזיפית. אבל אני, באופן אישי, אינני יודעת לחיות אחרת.
-
- - - - - - - - - - - -
למדתי, שכשיש
מהמורות בדרך – אני צריכה קודם כול להתבונן פנימה, אל נקודות החולשה שלי, אל דפוסי
החשיבה, אל הפחדים. עד כה זה הוכיח את עצמו, גם כשהמהמורות לא היו קשורות –
לכאורה – אליי, וגם כשהן היו פיזיות.
-
- - - - - - - - - - - -
באחד הימים, אחרי
סוף שבוע אצל אמי, יצאתי למרפסת דירתה אוחזת בידיי את ספל הקפה השחור של הבוקר.
מחשבותיי היו עסוקות, וכך לגמתי מהקפה ורשמתי לעצמי משימות לשבוע הקרוב, אולי אף
נדדתי למקומות אחרים. רגע לפני הלגימה האחרונה הבטתי פנימה אל שארית הקפה, שלא היה
לי הפעם טעים במיוחד, ורק אז הבנתי ששתיתי אותו בלי סוכר. הופתעתי, לרגע קצרצר
התרגזתי, אבל מיד חייכתי, כי ידעתי שעכשיו אני אוחזת בידיי לא רק ספל קפה, אלא גם
דימוי נפלא לחיים:
לא כדאי
רק לקראת סופם
להבין ששכחנו
להמתיק אותם J
-
- - - - - - - - - - - -
למדתי שיש לי כוח
גדול להשפיע על חיי
וגם על חיי הסובבים
אותי.
לא תמיד הם מודעים
לכך, אבל אני יודעת.
רשימות
קשורות בבלוג
