9.2.2012

הכול מתחיל כאן


במכונית, בדרך חזרה מבית הספר, שמעתי את חברו של רון - שניהם בכיתה ה' - אומר: "אבל למה עץ? זה תמיד עצים, כמה עצים. אין דבר כזה עץ אחד". לשמחתי לא היינו צריכים להשיב לו. בדיוק חלפנו על פני גבעה ירוקה בסמוך לביתנו שבראשה עומד, מדי יום, עץ בודד, משקיף בשקט על סביבתו. הפנינו את מבטינו אליו. הסיפור הזה מתאים כל כך לרשימה הנוכחית גם בגלל מועד פרסומה – יום אחרי ט"ו בשבט, וגם בגלל נושאה: כולנו אנשים, אבל כל איש הוא אחד ומיוחד. האם אנחנו זוכרים את זה?

במשך שנים הייתי עסוקה בחיפוש. לא היה ברור לי בדיוק מה אני מחפשת, אבל קראתי לזה – כמו רבים אחרים – הייעוד שלי. מסלול החיפושים שלי היה פתלתל ומתסכל, ואת התשובה מצאתי יום אחד, במפתיע, דווקא בריאיון עם עו"ד יעקב וינרוט שפורסם במוסף מיוחד של מעריב לכבוד חג הפסח בשנת 2002. ברגע אחד נפקחו עיניי. וינרוט הביא בריאיון סיפור חסידי ידוע, שלא הכרתי. הסיפור מספר על אדמו"ר אחד, רבי זושא, שאמר שכאשר יגיע לשמים אחרי 120 שנה, לא ישאלו אותו למה הוא לא היה משה רבנו, ולמה הוא לא היה צדיק פלוני אלמוני, אלא ישאלו אותו: "למה לא היית זושא? למה לא היית אתה?"

ומהרגע שפגשתי את זושא הבנתי לאן אני הולכת. גם אם לא ידעתי עדיין איך - ידעתי לאן. ומאותו רגע, כמו מגדלור שעומד תדיר מול עיניי, אני הולכת אליי ומטרתי אחת: להיות אני.

כך הפך עורך הדין וינרוט, בלי משים, להיות אחד המדריכים שלי. אכן, מפתיע היכן אפשר למצוא את המדריכים שלנו, אם רק נהיה קשובים. והוא אפילו לא יודע שהוא כזה.

אז כן, הכול מתחיל כאן. הייעוד שלנו הוא פשוט להגיע לעצמנו ולהיות עצמנו, מזוקקים. מכאן נבנה את שארית חיינו. לא מדובר רק בעיסוק שלנו - מדובר במהות, בכל רגע ורגע. זה לא פשוט להיות עצמנו, להיות באמת עצמנו, להיות אמתיים בכל רגע, כלפי חוץ וכלפי פנים. פעמים רבות אנחנו אפילו לא זוכרים מי אנחנו באמת, מי אנחנו במקור, מתחת לחינוך שקיבלנו, לקולות ששמענו, לציפיות שעוטפות אותנו. והדרך חזרה אינה ברורה מאליה והיא בוודאי אינה קצרה. מדובר בעבודת מודעות יום יומית, וקל מאוד לזלוג ממנה בלי משים, אבל כשהיעד צלול וחד – הדרך אליו ברורה יותר.

כן, הכול מתחיל כאן – גם הבלוג. "שער לאור" לא מתכנן להיות בלוג אקראי. בדרך כלל לא אתייחס כאן לאירועים מזדמנים בציבורי או בפרטי, במרחבים או בתוכי. ל"שער לאור" יש נקודת התחלה – הנקודה שכאן - ויש מסלול ואפילו תוכן עניינים, ששעריו העיקריים הם: אמת, מהות, השיר שלנו והדרך שלנו. בשערים אלה אעסוק בעיקר בבלוג, מזוויות ופנים רבות, במטרה להגיע לייעוד שלנו – לעצמנו. גם אם אפשר יהיה לקרוא כל רשימה בנפרד – ובהחלט אפשר – תהיה המשכיות מסוימת בבלוג זה, ולכן, אשמח אם תישארו מחוברים, ונהיה כולנו עצמנו.


    מילים נרדפות    
מי שלא אוהב את עצמו, כנראה הוא לא עצמו
אלא, מנסה להיות מישהו אחר.
(עיגולי השמחה של דסי, דוד בן יוסף)


        תגובה         
ים של נחת ועצמה שאבתי מהתגובות המרגשות כל כך שקיבלתי מכם, כאן ובמייל;
הייתי רוצה להראות לכם את כולן, אבל אתאפק;
אבל מה שברור לעין הוא שאני, למרות הכול, לא חיה בבועה.


  שאלה להתבוננות  
האם יש לך דרך?
מהי?

שער: אמת

8 תגובות:

  1. סמדר גלאון-מורה ליוגה10/2/12

    שרית התגעגעתי מכירה אותך שנים שמחה שחזרת באהבה רבה , סמדר גלאון שותפה לדרך

    גרה ברמת השרון בת 45 אמא לליהי ורונאל בני 16 ן-14בת זוג לדורוני מורה לאיינגר יוגה 0505777501

    אוהבת את כתיבתך ולא חושבת שאת חיה בבועה, אהי חושבת שאת שומרת על שפיות ועל מי שאת . גם עלי אומרים שאני חיה בבועה . הבועה שלי היא הבריאות שלי. צורך קיומי. מצטרפת לבועה שלך וניהיה שם ביחד ולא לבד. באהבה רבה סמדר

    השבמחק
    תשובות
    1. אני צריכה אותך בבועה שלי:) מיום ליום אני מבינה שהיא בכלל לא בועתית, אולי אפילו להיפך. דלתות רבות נפתחו מהרגע שחזרתי לכתיבה, וחשוב מזה - לבבות רבים. גם שלי. תודה. תודה.

      מחק
  2. בנימין ארדיטי - מטפל בפסיכותרפיה11/2/12

    עצים.
    ממבט חטוף על העצים נראה שכל מה שהם עושים זה להיות הם עצמם. הם, העצים, לא מפגינים, לא יוצאים לפאב השכונתי, לא רואים את האח הגדול וגם אין להם מדריכים חיצוניים. הם, העצים וכל שאר רכיבי הטבע עושים רק את עבודתם הנגזרת מהתכונות הייחודיות שלהם.

    ממבט חטוף נוסף נראה שהם, העצים ושאר רכיבי הטבע, לאחר שגדלו ופיתחו את תכונותיהם היחודיות, עסוקים בנתינה. כל רכיבי הטבע עסוקים בנתינה, זוהי עבודתם, זהו מהלך חייהם, לקבל על מנת לתת.

    הנתינה מבחינתי, רכיב טבע מסוג אדם, היא לראות את האחר מנקודת מבטו שלו ולא רק מהנקודה שבה מעשיו פוגשים אותי. נקודת מוצא שכזו משחררת, משרה אוירת נינוחות ומובילה לאמפתיה וסליחה.

    השבמחק
    תשובות
    1. בדיוק השבוע חברה שאלה אותי - מה יש בטבע שנותן לנו כל כך הרבה השראה? אני עצמי כותבת בעיקר בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, לצד עצים, מחפשת את ציוץ הציפורים. תודה על ההסבר שהבאת כאן. ותודה על התגובה.

      מחק
  3. גיל חורב12/2/12

    היי שרית היקרה,

    כמו תמיד, אני אוהב לקרוא את מה שאת כותבת, ומזדהה הרבה.

    אהבתי את המשפט "המדריכים שלנו לא תמיד יודעים שהם מדריכים שלנו". זה כל-כך נכון. גם אנחנו עצמנו לא יודעים עד כמה אנחנו מדריכים עבור אנשים אחרים, ואם אותם אנשים היו מתוודים בפנינו, היינו נדהמים לדעת עד כמה אנחנו כאלה עבורם.

    האם שמעת על "שיטת ימימה"?
    כמה מהמושגים בהם השתמשת, כמו "מזוקקים", "מהות", ממש מקבילים למושגים של השיטה המדהימה הזאת.

    לגבי מה שכתבת, שפעמים רבות אנחנו אפילו לא זוכרים מי אנחנו באמת, מי אנחנו במקור, מתחת לחינוך שקיבלנו וכו', ובכן נראה לי שאנחנו פשוט פוחדים לגלות שיש משהו, כה מהותי, כה שורשי, כה אמיתי, מתחת לכל הדברים. אנחנו פוחדים מהעוצמה שנגלה, אנחנו פוחדים שלא נוכל להכיל אותה ונעלה על גדותינו או פשוט נתפרק. אנחנו פוחדים לגלות בפנים יהלום כל-כך מוצק ונוצץ, שמא יסתנוורו עינינו ולא נוכל לראות. אנחנו פוחדים לאבד את מסכות זהותנו הכל-כך מוכרות, ולא מאמינים שמתחבאת שם בפנים זהות כל-כך שורשית ואמיתית.

    מפרגן,
    גיל.

    נ.ב.
    נרשמתי לקבל מהאתר שלך עדכונים על רשימות חדשות שעולות בבלוג. אני כבר מחכה לבלוג הבא!

    השבמחק
    תשובות
    1. ראשית, תודה. על הפרגון החם, על הנוכחות ועל התובנות.
      שמעתי על "שיטת ימימה", אבל אני לא מכירה אותה, ומרגישה דווקא מחוזקת מכך שאני משתמשת במושגים מקבילים, כי שמעתי דברים טובים ויפים על השיטה. גם אתה, ראה זה פלא, משתמש במושג אישי שלי, שעוד אכתוב עליו - היהלום שלנו. וזה שוב חוזר למשהו שפעם אמרתי - שיש אנשים שמדברים באותה שפה, גם אם הם לא נפגשו ולא למדו את אותם הדברים, כי המקור (כנראה) הוא אחד.
      ובנוגע לפחד מגילוי היהלום, אני כמובן מסכימה איתך, מכירה בעצמי את ההצפה; אבל אני חושבת גם, שאנשים רבים מפחדים לגלות את הזהות האמיתית שלהם אל מול המקום הנוכחי שהם נמצאים בו.
      ושוב תודה על הדרך ובכלל.

      מחק
  4. בנימין ארדיטי - מטפל בפסיכותרפיה גופנית12/2/12

    שוב ושוב עולה השאלה - אז מי אני לעזאזל?
    השאלה עולה כאשר אני מרגיש אינטואיטיבית שאני זה לא בדיוק אני. אז מתחילות השאלות ואז ממשיכים בניתוק מהמוכר והבטוח עד להימור הגדול שביציאה למסע אל העצמי. בהתחלה מחליפים בני זוג, אוטו או סתם עוברים למסך פלאסמה עתיר מימדים. ואז, ניגשים אל מסך הטלביזיה, בהתרגשות עצומה, ממש, חיל ורעדה, לוחצים על הכפתור ו... שוב, לא, זה לא זה.

    יש כאלה שפוחדים להתפרק מעוצמת הגילוי ויש כאלה שבתת המודע שלהם פוחדים "לחטוף" את אמא ואבא ואת כל אלה שרצו "בטובתינו" ומחקו את אישיותינו המקורית וגרמו לנו "לבחור", בעזרת עונשים, ביקורת, הטפות מוסר ורגשות אשמה, שמה שהם חושבים נכון יותר.

    תהליך החזרה לעצמי מחולק לשניים: האחד, חיפוש וגילוי של מי שאני באמת. השני, תהליך של קילוף שכבות הפחד כדי להביא לביטוי את העצמי שגיליתי.

    אשתף קצת בתהליך שלי ואספר שאת הגילוי עשיתי בעזרת שני "מדריכים". האחת היא "חברתי" הנאמנה והעיקבית ביושרה היא - האינטואיציה. השני הוא ה"הספר" הפתוח בפני כל הוא - הטבע. בעזרת האינטואיציה הרגשתי את השינויים ברמות האנרגיה בגופי לאור כל מעשה או מחשבה שגרמו לי לכוון את מעשי לכיוון מצבים של תוספת אנרגיה. ההתבוננות בטבע נתנה לי את המידע בידבר התהליכים הנכונים שצריכים להתקיים ובכלל מידע בדבר המהות האמיתית שלי ושל הקורה סביבי.

    לאחר תהליך הגילוי העצמי הגיע שלב קילוף הפחדים עד לביטוי ומימוש עצמי הלכה למעשה. שלב זה התרחש בתהליך של טיפול בפסיכותרפיה גופנית שניקה מעלי את אנרגיית הפחדים שצברתי במהלך שנות "החינוך מחדש" שעברתי.

    היה קשה? כן.
    הרווח הוא לא רק בגילוי עצמי ובניהול אורח חיים נכון יותר אלא גם בידיעה שהשתלבות במערכת הטבע, שלי הפרטית וזו הכללית שסביבי, מספקת לי גם הגנה, גם הכוונה וגם כוחות פנימיים ממש כמו של אותו העץ שבתמונה.

    השבמחק
    תשובות
    1. בנימין, מרגש אותי לקרוא מילים מוכרות מאנשים שמעולם לא פגשתי. תודה גדולה על השיתוף. אשמח ואודה אם תמשיך להוסיף מניסיונך להבנות שעליהן אכתוב בהמשך הבלוג. תודה.

      מחק