29.7.2012

ברית

בדרך מבית החולים בכיתי. שכבתי באמבולנס, קשורה לאלונקה, ובכיתי. הייתי לבד. אסף חיכה לי בבית, מכין אותו לקראת הגעתי, ואת אימא שלחתי לביתה לנוח. נהג האמבולנס שמע כנראה את בכיי ושאל אותי אם לעצור. ביקשתי שימשיך, העצירה לא תעזור והדרך – מתל אביב לקריית אתא – ממילא ארוכה, במיוחד במצבי. 

הבטתי בנוף החולף מבעד לחלון האחורי של האמבולנס, מנסה לזהות את מיקומנו. הרגשתי את צווארון החולצה שלי רטוב. ניסיתי להירגע, אבל ההתרגשות הייתה גדולה מדי, מחשבות רבות התערבבו זו בזו: חששתי לחזור הביתה – תוהה כיצד אסתדר בלי האחיות מסביבי; הפנמתי סוף סוף שאני אחרי הניתוח – אחרי; והבנתי גם שלא אפגוש שוב את שרית שהכרתי. ראיתי את עצמי מול עיניי, חלון האמבולנס שימש כמסך לדמיוני, יושבת עייפה על הספה ערב לפני הניתוח, חריץ של כאב חוצה את מצחי, חיוך קטן מונח על פניי. הבטתי בדמותי באהבה גדולה, בהערכה, ולא הייתי מוכנה לגל גדול של געגוע ששטף אותי וכיווץ את בטני עד דק. הופתעתי. הבנתי שאני נפרדת מעצמי, ממי שהייתי עד עכשיו, ממי שאני מכירה טוב כל כך. ידעתי שהשנים הבאות יהיו כנראה קלות יותר מבחינה פיזית, ובכל זאת הייתי עצובה. נלחמתי בדמעות, אספתי את עצמי ואת רגשותיי הרוחשים והכרזתי בקול רם שאינו נשמע: "לא עשיתי את הניתוח כדי לחזור לאותו המקום!"

* * * * * * * * * *

לפני כשמונה שנים, בעקבות מחושים אקראיים שהפכו לכאבים קבועים ואחרי עשרות בדיקות מעיקות, קיבלתי אבחנה: אני סובלת מפגיעה בסחוס של מפרקי הירכיים. הפתרון: החלפת מפרקים. הגיל: צעיר מדי לניתוח. ההמלצה: "לחכות. ללמוד לחיות עם הכאב", דברי הרופא. אז למדתי. התאמתי בהדרגה את חיי לכאב, למדתי לדבר עם הכאב ולהקל עליו, ולא הסכמתי ללכת בדרכו – שמקשיחה את הלב ומזעיפה את הפנים. שמרתי על עצמי. על האופטימיות והשקט הפנימי, על הכתיבה ואפילו על ההליכה, על האהבה והשמחה. השיעור היה מדהים. הייתי מחויבת למודעות קפדנית לכל פעולותיי, למחשבותיי, לתחושותיי. למדתי לעבוד עם עצמי, נפש וגוף. והצלחתי! הכאב נחלש, התרחק ממני מעט ואפשר לי את חיי, גם אם בקצב אטי קצת יותר. עד שהתחלתי לפספס. עד שהחיים לקחו אותי למקום מהיר מדי, רועש מדי, שאינו מתאים לי. מקום שבו לא הצלחתי לשמור על עצמי. קליפה אחרי קליפה נשרו ממני, כמעט בלי משים, הקווים שמגדירים אותי ואת דרכי, המודעות נחלשה, המועקה הצטברה, והכאב חזר, ועטף את כולי, יום ולילה, פנים וחוץ, ללא רחם. הבנתי: מאוחר מדי לתקן לבד; אני חייבת לעשות מעשה. הרופא אישר: הזמן מתאים; הניתוח עכשיו אפשרי.

* * * * * * * * * *

בדרך מבית החולים בכיתי. הרגשות התערבבו בי בסערה, ורגע לפני שהאמבולנס עצר מול ביתי כרתי ברית עם עצמי, עם היקום, עם אלוהים – להיות תמיד אני: לא אעזוב שוב את דרכי, איזון עדין בין ארץ ושמיים, שורשים וצמרות; לא אתרחק שוב ממי שאני; שער האור יישאר פתוח תמיד.

אם היה זה חורף אני בטוחה שקשת מרהיבה הייתה מעטרת את השמיים.


שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

19 תגובות:

  1. ננננננננו? להשאיר אותנו ככה במתח

    השבמחק
    תשובות
    1. הי :-) למה מתח? מה השארתי פתוח?

      מחק
  2. אלגרה רון כתבה לי במייל, ברשותה אני משתפת גם כאן: שכחנו מי השותפים שלנו על פני האדמה, זה אנחנו והגוף שלנו ועלינו ללמוד לכבד ולהכיל את השותפים האלה ולהעניק להם אהבה ולהקשיב להם.
    תבורכי. כל הכבוד.

    השבמחק
  3. אנונימי29/7/12

    מרגש
    בהצלחה ושיעבור בקלות

    השבמחק
    תשובות
    1. הי אנונימי, לא כתבתי את זה, אבל עברתי את הניתוח לפני קצת יותר משנה (סוף מאי של שנה שעברה). מאז אני חיה בעוצמה את הברית, והבלוג הוא חלק ממימושה. לאחרונה הרגשתי צורך לשתף את הברית ברבים, כך אולי אני מגדילה את המחויבות שלי, וכך אולי אגיע לאנשים שאמורים לכרות ברית דומה. לכן כתבתי עכשיו את הרשימה הזו.
      היום אני מרגישה טוב :-)
      הולכת למרחקים, חיה את חיי, נאמנה לעצמי.
      תודה.

      מחק
  4. טלי29/7/12

    היי, גם אני התרגשתי. מאוד מזכיר את דרך הפשטות שבאלוהות. ברית= חתימה. חתמנו מבעוד מועד לפסוע בנתיב הנשמה שלנו ולהדהד השפעה על הסביבה. תודעת על למען הכלל.
    תודה לך, טלי

    השבמחק
    תשובות
    1. טלי, אני כל כך מתחברת למילים שרשמת "תודעת על למען הכלל"! תודה. שרית.

      מחק
  5. תשובות
    1. הי דורית, איזה כיף שאת כאן :-) תודה רבה, שרית.

      מחק
  6. אפרת חיוני29/7/12

    היי שרית,
    מרגש לקרוא אותך, וכן כל מה שאנו חווים הם מסרים, עלינו להבינם ולהתמודד עימם,כן עלינו לשמור על גופנו שהינו בית לנשמתנו, ומי יתן שנדע תמיד להבין, להתמודד ולתקן ורק כך נוכל להמשיך ולצמוח.....בברכת ימים מוארים.....אפרת

    השבמחק
    תשובות
    1. אפרת, תודה. ההתרגשות הדדית. אני מקשיבה לרוח - והיא מביאה אותי למקומות פנימיים וחיצוניים שמפתיעים גם אותי. ברכות לך.

      מחק
  7. אנונימי30/7/12

    הי שרית,
    בריאות טובה וברית איתנה עם עצמך, יקירייך, הסובבים אותך, היקום.
    מרגוע והרמוניה של גוף ונשמה. עדה

    השבמחק
    תשובות
    1. עדה, תודה ואמן לכל מילה :-)

      מחק
  8. רוחק'ה גיסין30/7/12

    שרית יקרה
    אני קוראת אותך ואת בלבי. תמיד זוכרת את האימרה : "אם אין אני לי מי לי" .עברנו כיברת דרך ביחד ואת נשארת בשבילי בעלת יכולויות מופלאות בהתמודדות גוף ונפש. החיים מזמנים לנו הזדמנויות לצמיחה וגדילה שעיקרה היא אהבה לעצמנו . אהבה מכילה נתינה לזולת כפי שאת יודעת לתת. מחבקת אותך רוחק'ה.

    השבמחק
    תשובות
    1. רוחק'ה! וואיי, כמה התרגשות הבאת לי :-) אכן עברנו דרך יחד, אכן היית עדה לכמה וכמה התמודדויות. חיבוק חוזר אליך. אחפש את הטלפון שלך :-) תודה!

      מחק
  9. גיל חורב1/8/12

    לשרית היקרה,

    את נפלאה. את רגישה. את כל-כך מצליחה לגעת ללב. אפשר ללמוד ממך רגישות מהי, ובעיקר, כיצד להשתמש בה בתבונה. נגע לליבי מאוד האופן בו ביטאת את כאבייך לפני הניתוח, ואני שמח על כך שתקופה כואבת זו הסתיימה.

    הרבה הסכמים "חתמתי" עם עצמי, אך מעולם לא כיניתי אותם ביני לבין עצמי בשם "ברית". זה נותן לי נקודת מבט חדשה על הדברים, ומעניין מה ייוולד אצלי מזה.

    תבורכי,
    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. גיל המדהים :-)
      האמת היא שאני לא בטוחה שהשימוש במילה ברית נכון כאן, אבל - המילה הייתה חזקה ממני. לא אני בחרתי אותה בפעם הזאת, אלא היא בחרה בי. ואני נשארת נאמנה לה. מקווה לעמוד בברית וסקרנית לראות מה ייוולד אצלך. תודה כתמיד. שרית.

      מחק
  10. תגובה שקיבלתי במייל. הכותבת מבקשת להישאר אנונימית:
    שלום וברכה שרית ורפואה שלימה!
    קראתי את סיפורך ועל התלאות הגופניות שעברת בשנים האחרונות. אינני זוכרת כשלמדתי אצלך שהראית לנו שאת סובלת מכאבים ברגל - זה כנראה חלק מ-את. העיקר שכל זה מאחוריך.
    מענין שאת מכנה את רצונך להיות את ככריתת ברית בין רוחך וגופך. זאת מילה הרת משמעות שמחייבת את שני הצדדים לשמור על הברית, אעפ"י שמצאנו דוגמאות רבות שצד אחד מפר את הברית. בימים אלה של תשעה באב לא צריכים ללכת רחוק כדי להיזכר שעם ישראל הפר את הברית עם הקב"ה - אם נלך בדרך התורה עם הדגש על הצדק החברתי (עייני ספר ישעיהו פרק א ירמיהו)דבר רע לא יאונה לנו. אבל לא השכלנו.
    השאלה היא כמה הגוף יכול לשמור את הברית. האם הוא באמת אוטונומי? הלוא מצד אחד בריאות, עד מידה מסויימת, תלויה ברוח האדם.
    כמה האדם מוכן לקבל את תכתיביו? ומצד שני יש דברים בעולם המשפיעים על תיפקוד גופנו שאין לנו שליטה עליהם. לדעתי צריכים למצוא את שביל הזהב בין שליטתו וכניעתנו.
    אספר לך סיפור אישי. החורף מצאו שיש לי התחלה של סרטן העור בפנים. הדרמטלוג המליץ שאני אמרח על פני פעמיים ביום במשך חודש ימים משחה שתעשה את פני, לצטט אותו "כישבן של שימפנזי!" וכך היה פני האדימו. היתה לי ברירה לא להראות בחוץ כמו שהרופא אמר או להמשיך בעיסוקי הרגילים. בחרתי בדרך השניה כי החלטתי שאני אהיה אני. זה מצד אחד. מצד שני היום אני אני חייבת להכנע לתכתיבים שלפעמים מעצבנים - למרוח היטב לפני שאני יוצאת החוצה, לחבוש כובע רחב שוליים על כיסוי ראש שלי וכו'.
    האם ברית היא פשרה בין שני הצדדים?
    שרית אני מאחלת לך מה שאת רוצה ובהצלחה רבה. כל טוב ולא אשכח מה שתרמת לי!

    השבמחק
  11. שרית ,
    בלעתי את הקטע שכתבת בנשימה אחת
    הכרתי אותך עם הכאב וזכרתי איך הוא העיק עלייך ואיך ידעת בגדולתך להכיל אותו.

    נותרה לי רק מילה אחת -

    וואו

    קרן

    השבמחק