1.12.2012

יש לי פנטזיה

רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד כותבים על עניינים שברוח בשעה שאנשים רבים כל כך חיים תחת מעטה של טילים ורבים אחרים תחת מעטה של דאגה? רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד אכתוב בשעה שלא מעט אנשים, גם מוכרים לי אישית, איבדו את הרסן, והם משתלחים באנשים כמוני שמחזיקים בדעת מיעוט? לראשונה בחיי הרגשתי נרדפת במדינתי. ונאלמתי. 
 
ההתבוננות פנימה וכתיבת הדברים שעולים ממעמקי הנשמה חיוניים לי בעת שגרה. המצפן הפנימי שמסמן בעבורי את הדרך ונוסך ביטחון, משמעות ושמחה בכל פסיעה, מאבד ברגע את הכיוון כשאני מתרחקת – לא מתבוננת ולא כותבת. כדי לשמור על עצמי אני חייבת להתבודד, מעט אך בהתמדה. כך בעת שגרה ובוודאי בעת של קושי ומצוקה. ולכן, אם אהיה כנה, אומר – יכולתי והייתי צריכה לכתוב גם בעת המלחמה, אך חששתי שיש מי שלא יראה בעין יפה את הכתיבה על עניינים לכאורה נשגבים, כשכל רגע ביום מחושב על פי מסלול הטילים, ולמי יש זמן וכיצד אני מרהיבה עוז לכתוב עכשיו, מהצפון השקט, על הלב?
אז שתקתי. ובכך חטאתי. 
 
אך יותר מכל נאלמתי מתדהמה, חשש, ובעיקר כאב, כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את דברי הנאצה שנכתבו ונאמרו כנגד אנשים כמוני, שחושבים ש"עמוד ענן" לא היה צריך לצאת לדרך – לא כך ולא עכשיו. את החשש אני מבינה. לצערי, גם היום אחשוש לצאת בגלוי לרחוב, לדוגמה, עם חולצה שעליה רשומות מילים נגד המבצע. אבל אני צריכה בעיקר לבחון את הכאב, שמרגיש בתוכי כמו פגיעה אישית חותכת: אגרוף לפנים – כן, היו מי שאמרו שזה מה שצריך לעשות אם פוגשים אנשים כמוני – שמרגיש כאגרוף ישיר לבטן הרכה. 
 
ובינתיים, במקום לבחון ולכתוב את הכאב, שתקתי. ושוב חטאתי.  
 
*****************************
 
שבע בבוקר. מד הטמפרטורה מצביע על עשר מעלות בחוץ. אני מתעטפת היטב, אוספת פנקס, עט וספל עם קפה חם, ויוצאת אל השקט שבגינה כדי לשוב ולכתוב לעולם את דרכי. 
 
יש לי פנטזיה – לנסוך טוב. אני מרגישה מחויבת לפנטזיה שלי במעגל האנשים שקרובים אליי, אך גם במעגל רחב יותר. במעגל הקרוב אני מנסה לתמוך בהקשבה, בדוגמה, בעזרה ובחיבוק. למעגל הרחב יותר אני מנסה להגיע באמצעות המילה הכתובה. וכשאני מניחה לפנטזיה; כשאני מתכופפת תחת משבי הרוח ונכנעת להם; כשאני מפסיקה לכתוב וכשאני נאלמת – אני בעצם מוותרת על עצמי, מכבה את האש שבקרבי וקמלה. 
 
אני מאמינה שכשאנחנו טובים לעצמנו אנחנו טובים לעולם. אני רוצה להיות טובה לעצמי. אני רוצה מאוד להיות טובה לעולם. לכן, אני מציתה היום שוב את האש, מעירה את הפנטזיה משנתה, וחוזרת לכאן. ומי שמוצא טוב בדבריי עוזר לי לממש את הפנטזיה שלי ולהפוך אותה לסיפור שאינו נגמר.
 

  נ.ב. 
ברשימה הקודמת הצגתי את השאלה: מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? האירועים האחרונים הוסיפו רבדים חדשים לדיון הפנימי שאני מנהלת בנושא. ברשימה הבאה אשוב לנקודה שבה עצרתי ואתעמק בשאלה הנ"ל, במהות הפנימית ובמנהיגות אמיתית. והפעם אנסה לא להיעלם וגם לא להיאלם.
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

10 תגובות:

  1. אנחנו בזמן של עמידה מול מכשולים, מוצפים בביקורת ומה שמהדהד לי עכשיו בראש זה: "לשחרר ולזרום קדימה. לשחרר ולזרום קדימה. לשחרר ולזרום קדימה..."

    השבמחק
    תשובות
    1. Carry on :-) כמו שאמרת.

      מחק
    2. היי שרית
      מבינה אותך לגמרי, גם אני נאלמתי דום ולא פרסמתי ניוזלטר, רק דיברתי עם אנשים באופן אישי ,אבל לשמחתי יש אנשים שביטאו את מחשבותי באומץ ובאותנטיות ...
      הנה המיכתב של מיכל וויסר תושבת כפר עזה:


      אל תגנו עלינו, לא ככה

      מיכל ווסר 15.11.2012, הארץ

      דבר ראשון שאני רוצה לומר - אל תגנו עלי בבקשה. לא ככה.

      אני יושבת בממ"ד שלי בקיבוץ כפר עזה ומקשיבה להפצצות מלחמת הכל-בכל שבחוץ. כבר אינני יודעת להפריד בין ההפצצות "שלנו" לבין "שלהם". האמת היא שילדי הקיבוץ עושים זאת טוב ממני, "שמיעתם המוסיקלית" פותחה מגיל צעיר והם יודעים להבדיל בין פגז של ארטילריה לטיל ממסוק ובין פצמ"ר לקסאם. אשריהם.

      כך נראית "הגנה על הבית"? אני לא מבינה, האם כל המנהיגים ישנו בשיעורי ההיסטוריה? או אולי למדו את תוכנית הלימודים מבית המדרש של מפא"י או של גדעון סער (ההבדל לא כל כך גדול לצערי) – ופירשו לא נכון את משמעות המלה "הגנה"? האם הגנה על שלומם של האזרחים משמעה מלחמת גוג ומגוג אחת לכמה שנים? אף פוליטיקאי לא שמע על הביטוי "תכנון ארוך טווח"? אם ברצונכם להגן עלי – אז אנא מכם: אל תשלחו אלינו את צה"ל כדי "לנצח". תתחילו לחשוב לטווח ארוך, ולא רק עד לבחירות הבאות. נסו לשאת ולתת עד שייצא עשן לבן. הושיטו יד למחמוד עבאס. תפסיקו עם "חיסולים ממוקדים", תביטו לעיני האזרחים גם בצד השני.

      אני יודעת שמרבית הציבור יאשים אותי ב"יפות נפש". אבל אני זו שיושבת כאן עכשיו כשפצמ"רים נופלים בחצרי, לא סער, לא בנימין נתניהו וגם לא שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. אני זו שבחרה לגדל כאן את ילדיה, אף על פי שהיו ויש לי אופציות אחרות.

      אפשר להאשים אותי בחוסר ציונות, אפשר להאשים אותי ברפיון ידיים ובחולשת דעת, אבל אי אפשר להאשים אותי בדו-פרצופיות. ילדי שירתו ביחידות קרביות בנוסף לתרומתם הנוספת על ידי "שנת שירות" למען המדינה, בהתנדבות. אנחנו חיים כאן ואוהבים את הארץ. מלחמתנו היא המלחמה על צביון המדינה, לא על גבולותיה. על אופיה הדמוקרטי ועל כבוד האדם שבה. על השפיות. אז אנא הפסיקו להרוג אזרחים מעבר לגדר בשביל להגן על חיי.

      אם אתם מעוניינים להפסיק את פעולות האיבה מן העבר השני – תפתחו את האוזניים ותתחילו להקשיב. אם אנחנו חשובים לכם – אנא הפסיקו להגן עלינו על ידי טילים, ו"סיכולים", ו"ריכוכים אוויריים". במקום מבצע "עמוד ענן" צאו למבצע "תקווה לעתיד". זה מסובך יותר, צריך אורך נשימה ארוך יותר, זה פופולרי פחות – אבל זה המוצא היחיד.

      מיכל ווסר היא מורה, תושבת קיבוץ כפר עזה

      אור ואהבה ♥
      אהובה קשת

      מחק
    3. אהובה, תודה. קראתי את מכתבה של מיכל ווסר במהלך ימי המבצע, והאמת היא שמצאתי חיזוק בדבריה. אבל, ברשימה הנוכחית שכתבתי חשוב לי להדגיש לאוו דווקא את דעותיי על המבצע, אלא יותר את הזכות שאמורה להיות לי - ולכל אחד - להשמיע את דעתו בלי לפחד.ויותר מזה, שחשוב שגם נדע להקשיב למי שאומר דעה שונה משלנו. שרית.

      מחק
    4. אנונימי3/12/12

      אהלן אהלן,

      כן, יש את את חופש הבעת הדעה, כבר יותר ממאה,
      יש את התוכן, אותו נשאיר לסלוגן,
      יש את שאלת העיתוי, עליו את מתוודה, ושם תמיד יש לנו את המחילה.
      נכון, כשאין רוחות מלחמה כאלה, יש אחרות, גדולות יותר, רחוקות יותר, ויש כאלה אישיות, קרובות, יומיומיות, קיומיות יותר ופחות, לאו דווקא פיסיות לעומת מנטאליות, מעורבבות, ואז תלוי בנמען, זה הנשען או זה שאינו מסוגל.
      בשבוע שעבר אנחנו נשענו עלייך, על רוחך, נוחמנו על קוואטרו שלנו, ורוחנו הולכת ומתפנה להעניק בית לכלב חדש, כי מי שאוהב, אוהב. מי שמעניק מרוחו מעניק, פעם בכתב פעם בחיבוק, פעם מעבר לקו פעם במבט. בנוכחות כזו או אחרת, קרובה יותר או פחות לקרובים יותר או לאלה שפחות.
      לכל זמן ועת לכל חפץ, וזו ההזדמנות להודות.

      מחק
    5. תודה, על כל מילה וכל חיבוק וכל חיזוק והבנה. תודה.

      מחק
  2. ובמייל קיבלתי, בין השאר, תגובה קצרה; אינני צריכה יותר:
    יופי של פנטזיה.
    היא מדבקת.
    תודה, מ.

    השבמחק
  3. גיל חורב5/12/12

    לשרית היקרה,

    אני שמח שחזרת לכתוב, והאמת היא שהתחלתי בימים האחרונים לתהות ביני לבין עצמי לאן זה נעלמת ומדוע זה נאלמת, ודברייך בבלוג אכן נתנו מענה לתהייתי.

    אני רוצה להגיד לך שאף אני, בזמן המבצע, התלבטתי לא פעם האם נכון שאמשיך לשלוח את האימרות שלי בשעה שאנו במצב מלחמה שכזה. אבל המסקנה שלי הייתה: חוסננו הוא בכך שנמשיך לחיות וליצור דווקא במצב הזה, ואם כן אין דבר שמשרת יותר את המטרה הזאת מאשר שליחת האימרות.

    אני רוצה להגיד לך שאני מעריך את האומץ שלך לכתוב את שכתבת ברשימה זו, וגם מבין היטב את תחושת החטא שאת חשה מכך שנאלמת. בדיוק מפחד החטא הזה המשכתי לשלוח את האימרות גם בזמן המבצע.

    ייתכן שאת מסוגלת לשער, ע"פ הגוון היהודי המובהק של האימרות שאני כותב, ושל דבריי על פרשת השבוע, שדעותיי לגבי המבצע שונות מאוד מהדעות שהובעו לגביו בבלוג ובתגובות אליו.

    אך מעבר לשונות בדעות, אני מבחין בבלוג, ובמיוחד בדבריה של מיכל ווסר שהובאו באחת התגובות, ב-2 דברים:
    1. יש רצון כן לפתרון של הבעיה מן השורש, פתרון שיהיה כל-כך שורשי, שהוא יביא לשינויים מן היסוד בתחומים רבים וחשובים.
    2. יש רצון כן שהפתרון יהיה קשור באופן שאינו ניתן לניתוק עם הטבת יחסנו האחד אל אנושיותו של השני.

    אבל את יודעת מה כואב לי? כואב לי שדווקא לאור זה שיש לכולנו כוונות טובות, אנחנו מתקשים להבחין באור הייחודי בו כל אחד מאיתנו מאיר את התמונה הכוללת. למשל, דבריה של מיכל ווסר, פקחו לפתע את עיניי לגבי המחיר הנפשי הנורא שאנו משלמים כתוצאה מהמאבק הזה, למרות, שלדעתי, הוא נכפה עלינו לגמרי.

    בכל אופן יש בינינו משותף אחד חשוב: ההכרה בכך שהקונפליקט בינינו לבין הצד השני נובע מליקויים רוחניים שורשיים שיש בשני הצדדים. ההכרה בכך שהכל נובע מתקינות או כשל רוחניים, היא אחת מהתובנות החשובות ביותר שאדם יכול להגיע אליהן בחייו, וכולנו הגענו אליה, כל אחד מהכיוון שלו.

    ועוד 2 דברים אוסיף:
    1. חשבתי שיש בדבריה של מיכל ווסר מן ההתנשאות, אבל אז חשבתי לעצמי, האם אני עצמי, מעבר להיותי חלוק על דעותיה, חף מכל התנשאות, בעצם השיפוטיות שלי כלפי דעות כמו שלה? לחלוק - כן. לחלוק אפילו מאוד - גם כן. אבל מניין הזכות לשפוט?
    2. קיבלתי פה עוד שיעור בהקשבה, מכיוון שכדי להקשיב לדברים שנכתבו, הייתי צריך לפנות הרבה מקום בתוכי, ולנסות לנהוג בענווה ככל יכולתי.

    אז ניתן חיבוק (רוחני כמובן, את יודעת, אני שומר מצוות :-) לנו ולכל עם-ישראל, ונצפה ונאמין שלבסוף, מכל מגוון הדעות הרחב שיש בעמנו, נצא מבורכים בשפע כל טוב ועושר גדול.

    לילה טוב,
    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. גיל, ההשקעה שלך בכתיבת התגובות לרשימות שלי מחזקת ומחממת את הלב. לפעמים אני חושבת שהכתיבה בבלוג שווה לי ולו בשביל התגובות שלך. תודה!
      מאוד חשוב לי ברשימה הזו להדגיש לא את הדעה הפרטית שלי בנוגע למבצע, אלא את הזכות של כל אחד מאתנו לחשוב אחרת ולהביע את דעתו ללא חשש. אבוי לנו אם כולנו נחשוב אותו דבר ואם נחשוש לומר את דברנו. אני מנסה תמיד להקשיב למי שחושב אחרת ממני, מנסה לבדוק האם הוא צודק, אולי אני טועה. יש לי לא מעט חברים שחושבים אחרת ממני, גם בנוגע למבצע וגם בנוגע לנושאים בוערים אחרים. זה בסדר. אנחנו לומדים אחד מהשני. אבל ברגע שהאווירה הכללית היא עליהום על המיעוט ... אוי, זה כואב.
      אני מסכימה עם כל מילה ומילה שכתבת, מעריכה מאוד, ובאמת מאמינה שבחיבור בין שונים כמונו - נמצא את הגאולה.
      תודה ענקית.

      מחק
  4. תגובה מעניינת, מעוררת מחשבה, שקיבלתי במייל מאור ספיר:
    מבטים רכים וארוכים בתור לסופרמרקט, התעניינות ואמפטיה כך סתם ברחובות, התלהבות וכוחות חיים על הבוקר –
    הדבר הזה שמכנים אותו מלחמה, שמעורר בי מבוכה ילדית לקרוא לו כך. מלחמה זה באגדות. זה ספינות וחרבות זה ארוך וזה רחוק, איך זה מתקרא מלחמה ובו זמנית משודר ללא הפסק על מסכים שטוחים? בלתי ממשיים בעליל, המרחק בינם לבין חיים, ומוות, הוא כמרחק שלנו מעצמנו בימים כאלה.
    איך שלא אקרא לה, הנה היא כאן. סוערת ודרמטית, מכניסה ללבבותינו רוחות מלחמה ואהבה, תמיד בו זמנית, תמיד ממכרות. מי אנחנו? מה פשר הפרויקט השאפתני הזה שנקרא "מדינת ישראל", ללא התזכורות הקבועות, שמגיעות אלינו בדמות טילים ואזעקות, גברים בצווי 8 וחיבוק דביק לתקשורת המנגישה לנו כל זאת, על מצע מוכן ומדושן, שבו הכל כבר עשוי בשבילך, ואין בו לא מקום ולא צורך בחשיבה אישית, דעה פרטית ולב, שאולי מרגיש קצת אחרת מהשדרן ברגע המסוים הזה.
    אני מתבוננת על העם הזה, ועלי בתוכו, ותמונה מסוימת, חלקית, וודאי, אישית, כמובן – עולה. כל מאבק כזה, כל עיסוק בגבולות של המדינה, כמוהו כעיסוק בגבולות האדם, וגם הלאום. מה קורה כשחוצים את גבולות הלאום הזה? הוא בועט. וכשבועטים, כואבת הרגל. וכשכואבת הרגל קודם כל נזכרים שיש רגל (כמה ברורה מאליה היא היתה עד עכשיו). ואז בוכים. ואז, להרף עין במונחים של זמן, עשויים להתמלא חמלה ואהבה ורוך פתאומיים. חולפים, אכן, אך אמיתיים.
    האחר, האויב, כל מי שמזכיר לנו את הנפרדות שלנו, את העצמאות שלנו- שהיא גם שמחה וגם כאב קדום וקמאי של כל יצור שאי פעם נפרד מהשלמות החובקת, תהיה זו האם, או עולמות הרוח- עושה לנו שירות, שאם היה מבין את עומקו, ספק אם היה טורח. הוא מקרב אותנו אל עצמנו. בזמנים כאלו, הרובד האנושי עומד בחזית, אינטרסים כלכליים נדמים ומונחים בצד לרגע קל, וכל התעסקות קטנונית ויומיומית נדחית לאחור בבוז שעיקרו : משהו גדול יותר קורה עכשיו. וקול עיקש צועק בשקט: "כולכם אחד." איך שלא נסובב את זה, כמה הפרדות, מסכים והגנות שנציב בדרך, האמת המוחלטת לא תרפה. היא תחזור ותאמר, שוב ושוב: כולכם אחד. והיא תעשה זאת דרך כאב עמוק עמוק, תצייר לנו עולם של מוות והרס וחורבן, כי גם האמת מכירה את דרך המלחמה, ולא, היא לא מהססת להשתמש בה, וכן, המטרה מקדשת. מקדשת אפילו את המוות. היא מביאה אותו לפתחנו והיא מבינה את ההשלכות, את מחיר מעגל הדמים שבו סיבה ותוצאה כבר נדמים אחד, שבו המלחמה העכשווית היא פרי של מלחמות קודמות. הפרי הזה צונח, בשל וכבד על קרקע תודעתנו ואנו מצדנו, מספקים לו כר נטול תודעה להיהפך לזרע לכל אותם רגשי שנאה, טינה, פחד וכאב עתידיים.
    תקופת מלחמה, של שבועות או חודשים, משהו בה תמיד מרגיש מחוץ לזמן, מחוץ לחיים ולממשות המוכרת. וברגע שאורות המלחמה כבים, כולנו חוזרים ליומיום השגרתי כלכך, האפרורי, המוכר עד טירוף, למירוץ העכברים שאין ממנו מנוס, לסטטוס החי-מת. אבל רגע! רק לפני רגע היינו כל כך חיים. כשהמוות היה אופציה ממשית, דווקא אז, כמה שחיינו, כמה שהיינו, בתוך עצמנו, לאן נעלמנו לנו? קיבלנו זריקת אדרנלין קלה. הליבידו במערכת היחסים שלנו עם עצמנו, הזכיר שהוא עוד יודע לתת בראש וכמו מנוע וותיק אך נאמן, שבק חיים, ברגע אחד, עד הסיבוב הבא. עד תזכורת כאובה נוספת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת ועוד – עד שלא נוכל כבר יותר, עד שנקפוץ מחוץ לעצמנו, ונעמוד, לחוצים לפינה: להיות או לחדול? ולהיות משמעו יהיה פיתרון החידה: "מה זה מלכד, מרגש ומקרב, שאין בו אש ושדות קרב?"
    יגיע הרגע שבו נדע להפריד בין הצורך המהותי שלנו- כאינדיבידואלים, כחברה- לבין אמצעים חלודים שגוזלים מאתנו אנרגיה שכבר אין מאיפה לתת. נלמד איך להתמלא בלי להתרוקן, נלמד לדייק עם קיומנו ולתת מענה אמיתי, נלמד לשאול את עצמנו: מה חסר לי באמת? ומאיפה אני מביא את זה? אבל השלמות והדיוק הן לא מן המוכן. זכינו להיות כאן ברגע של בלבול גדול, של כאוס נוראי של כל המערכות, גדולות ואימתניות על פניו, מנוהלות מתוך אינסטינקטים חייתיים ונפש ילדית, שרוצה טוב, ולא כל כך יודעת איך.

    השבמחק