23.2.2013

מנהיגות פנימית - האבן הראשונה


רק בסופו של יום שמתי לב. את הרשימה האחרונה בבלוג פרסמתי בתאריך 1.2.13, ורק בסופו של יום, בחמש דקות לחצות, שמתי לב שעברה בדיוק שנה מאז שפרסמתי את הרשימה הראשונה ב- 1.2.12. ואיזו שנה זו הייתה! כל כך הרבה דברים חדשים למדתי על עצמי במהלכה. האם לעד נמשיך לגלות את עצמנו?

28 רשימות פרסמתי בבלוג בשנה החולפת, ובאמצעותן חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם. ונרגעתי.

אני כותבת בקביעות כאן בבלוג; בניתי מחדש קהל קוראים נאמן.
אני פעילה מרכזית בתנועה חברתית חדשה - המשולש החברתי; למעשה, אני בין מייסדיה.
אני עובדת בתכנית ערכית שמגשרת בין דורות; ומתפרנסת גם מניהול ועריכת תוכן.
חזרתי לעבוד על הספר שהתחלתי לכתוב לפני כמה שנים.
אני נמצאת ונוכחת בעבור משפחתי ואף חבריי.
עברתי לתזונה טבעונית.
ואני הולכת.

כל רגע בחיי מתמזג עכשיו במלואו עם מי שאני, ואין בו זרות: עם כישוריי וערכיי; עם אמונתי ואהבותיי. בכל רגע יש אמת, והיא אחת – אני.

ומדוע אני כותבת שהבלוג הוא זה שבאמצעותו חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם? כי הוא האבן הראשונה שהרמתי והנחתי בדרך האמת; כי על גביו אני מניחה לאט ובזהירות רבה אבנים נוספות; וכי אליו אני חוזרת בכל פעם מחדש כדי לקיים את עצמי. 

* * * * * * * * * * * * * * * * *
בין התגובות שקיבלתי על הרשימה האחרונה – מהותה של מנהיגות - הייתה גם תגובתו של גיל חורב, שבלי משים קלע ללב לבה של הרשימה הזאת, שעדיין לא פורסמה, כשכתב: "אדם שיודע להנהיג את חייו, יודע גם להנהיג אחרים".

אם הייעוד שלנו הוא להיות עצמנו (ראו הטבלה המחזורית של הנפש)
ותפקידו של מנהיג הוא לאפשר לנו לעשות זאת (ראו מהותה של מנהיגות)
מדוע שלא ניקח אחריות וננהיג את עצמנו להיות עצמנו?

* * * * * * * * * * * * * * * * *
אני בוחנת את חיי ומנסה לזהות מתי למדתי לקחת אחריות על חיי. אני חושבת שהאחריות האישית הייתה בי מאז ומתמיד, אבל תקופות קשות שעברתי "הכריחו"  אותה לפרוץ החוצה ולהתייצב בגלוי, כשהחלטתי להיאבק ולא להיכנע. אבל, מדוע צריך לחכות לזמנים הקשים כשאפשר להקדים?

כן, עכשיו זה הזמן לקחת אחריות.
עכשיו זה הזמן לעבור "מגורל לייעוד. למשמעות. להיחלץ משרשראות הקרבן הפצוע, ממערתו של אפלטון - להנהגה פנימית חדשה ומפתיעה". *

ואם לא עשיתם זאת עדיין – אולי הגיע הזמן להרים את האבן הראשונה ולהניח אותה בעדינות בתחילת דרך האמת, ולא לשכוח לחזור אליה שוב ושוב כדי לבדוק אם אתם עדיין צועדים בדרככם.

 
* הציטוט לקוח מטקסט על פרשת שמות, מאת מרדכי בר אור, באתר קולות
 

   מילים נרדפות    
כשמגיעים לנקודה,
אי אפשר שוב להתרחק ממנה,
כי העולם כבר נאחז בך!
(הבחנה שכתבתי לאחרונה בפנקס, שמלווה אותי תמיד)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

6 תגובות:

  1. אני יכול לספר על אדם אחד, אני שעדיין לא מצא את הדרך בה היה מניח את "האבן הראשונה" אליה היה חוזר. הלכתי בהרבה דרכים, הנחתי המון אבנים שחזרתי אליהן אבל לא הצלחתי להניח מספיק אבנים אחת על השניה כדי שזאת תקרא "הדרך" שתבדל מדרכים אחרות שהלכתי בהן. האבן היחידה אליה אני חוזר בכל יום או לילה היא ילדיי, כשאני מנשק אותם, גורם להם לצחוק או פשוט שם בשבילם. נראה לי ש"האבן" שלי היא ביתי אליה נוספה האבן של בני. הם הדרך בה אני הולך.

    השבמחק
  2. הי שי,
    האבן שלך, הבית והמשפחה, היא אבן בסיסית ומהותית כל כך. על גביה אפשר להתנסות ולצמוח בבטחה, במיוחד כשתמיד יש לאן לחזור. ראיתי לצערי רבים שאיבדו אותה.
    אל תפסיק להניח אבנים ולחזור :-)
    כיף שכתבת!

    השבמחק
  3. גיל חורב28/2/13

    שרית היקרה,

    אני מברך אותך על מלאות שנה לבלוג שלך, ומקווה שרשימותייך בשנה החדשה תהיינה לא פחות פורות, מעניינות, ברוכות, מוארות, ומלאות אהבה לאדם, להוויה, ליוצר כל.

    תודה על כך שפירגנת לי בתוך דברייך, הדבר נעם לי.

    אני לצערי לא עושה סיכומים למה שאני כותב, לא שבועיים, לא חודשיים ולא שנתיים. אכן יש ערך בסקירה אחורה של הדרך שעברתי לאורך זמן מסויים. דומה שהחוויות שעברתי לאורך זמן מסויים, אינן מגיעות להשלמת כל הטמון בהן, עד שאני סוקר אותן אחורה. סקירתה אחורה של החווייה, היא לא משהו חיצוני לה, אלא היא חלק בלתי נפרד ממנה. החוויה לא מגיעה לשלמותה עד שאתה לא סוקר אותה אחורה.

    את שואלת לגבי לקיחת האחריות על החיים: "אבל, מדוע צריך לחכות לזמנים הקשים כשאפשר להקדים?"
    ובכן, לדעתי אלה הדרכים בהן בורא עולם גורם לנו לעשות את העבודה. אנחנו אנושיים, לא מושלמים, ולכן אנחנו צריכים את התזכורות האלה ממנו, וזה לגיטימי לגמרי.
    באופן זה אתה מביא את תזכורותיו של הבורא אל תיקונן: אתה הופך אותן מ"תאונות" מקריות שקורות בחיינו, לתזכורות מתוכננות ומכוונות מראש, שהן חלק אינטגרלי מהחיים – לכתחילה.

    לגבי ההבחנה מפנקסך שכתבת ב"מלים נרדפות", האם כוונתך שנקודה שאתה מגיע אליה הופכת למרכז מעגל עבורך, סביבו עליך להסתובב ולטפל בדבר אותו הוא תוחם?

    גיל.

    השבמחק
  4. גיל היקר,
    יש לי הרבה מה להגיב ולהשיב, אנסה לקצר:
    א. דע, שרק אחרי שאתה מגיב לרשימות שלי אני מרגישה שהן שלמות. התגובות שלך הפכו לחלק ממשי מהבלוג.
    ב. תיארת יפה את משמעות סיכומן של החוויות. אני יכולה להעיד שסיכומים אלה שאני עושה, והם רבים ממה שכתבתי, ויש בהם התבוננות גדולה - דורשים השקעה, מאמץ וזמן, שלא תמיד נמצא. אך השכר שבצד הסיכומים וההבנות הרבות שעולות - הוא עצום.
    ג. אני אכן לומדת להבין, גם בזכות ההתכתבות אתך, שהזמנים הקשים הם חלק אינטגרלי מהחיים.
    ד. בנוגע לציטוט שלי שרשמתי בסוף. ראשית, הוא "הגיע" אליי לפתע, כשעמדתי בחצר והתבוננתי על פרח צהוב שהרים את ראשו לשמיים. ובכל אופן, אסביר את כוונתי: אני מדמה את בני האדם כחלקים מפאזל שלם - שכשהוא יתחבר תגיע האנושות למקום שיועד לה. וכשאדם מוצא את מקומו בפאזל - זו הנקודה שאליה התכוונתי. וכשהוא מוצא את מקומו בפאזל - העולם מיד נאחז בו - החלקים שלצדו שמצאו את מקומם מתחברים, וגם אלה שעדיין לא - אבל "השרטוט" שלהם מתחבר. וכשמצאת את מקומך - אתה כבר לא יכול ממש לזוז ממנו. ואם אתה מתרחק מהנקודה שלך - אתה מרגיש כ"חוטא". התכתבנו בעבר על דברים דומים. אז זו לא נקודה ומעגל, אלא יותר נקודה ששולחת זרועותיה לכל עבר.
    תודה וברכות לך.

    השבמחק
  5. גיל חורב3/3/13

    שרית היקרה,

    מחמיאים לי ומשמחים אותי דברייך, על כך שתגובותיי הפכו לחלק בלתי נפרד מהבלוג שלך. אני חושב שמבחינות מרובות שנינו משדרים על תדר דומה, ומה שמופלא הוא שכל אחד מאיתנו מגיע אליו מהמקום השונה והמיוחד שלו.

    אני מתחבר מאוד אל דברייך על בני-האדם השונים המרכיבים פאזל שלם, שכל אדם הוא חלק מאותו פאזל. הדבר מקביל למדובר בפנימיות התורה, שם מדובר על "האדם הגדול", שהוא שירטוט מבנה כלל הנשמות לכל אורך ההיסטוריה. יש נשמות שהן בבחינת הראש של "האדם הגדול", יש נשמות שהן בבחינת הידיים שלו, יש נשמות שהן בבחינת הרגליים שלו, וכן הלאה.

    כמו כן נאמר, שכל הנשמות שלנו הן ניצוצות מנשמת אדם הראשון. נשמת אדם הראשון הייתה נשמה ענקית, שכביכול "התפוצצה" להמוני חלקים, ונשמתו של כל אחד מאיתנו היא חלק אחר ממנה.

    העבודה שכל אחד מאיתנו עושה בחייו, מתקנת חלק מיוחד מגופו של "האדם הגדול", וסיומן של כלל העבודות של כולנו, יביא להשלמת תיקון גופו של "האדם הגדול" ולגאולתו.

    הוקסמתי מהדיוק בו אמרת, שגם אם לא החלקים בצורתם המוגמרת מתחברים לחלק המיוחד שלך, בכל אופן "שרטוטיהם" מתחברים. יש פה תובנה רוחנית מאוד עמוקה. האם זו תובנה אישית שלך? ראית את זה באיזשהו מקום?

    שבוע טוב,
    גיל.

    השבמחק
  6. גיל,
    אנחנו אכן משלימים; דברינו מתחברים - בלי שנכיר - למשהו גדול יותר מחלקיו, לדעתי. אגיב עוד על דבריך בנפרד, אבל חשוב לי להשיב כאן על שאלתך בסוף: לא, לא ראיתי את התובנה הזו במקום אחר, היא "נולדה" בזכות ההבהרה שביקשת לקבל על האמרה שלי שרשמתי בבלוג: כשמגיעים לנקודה,
    אי אפשר שוב להתרחק ממנה,
    כי העולם כבר נאחז בך!
    לרוב אני מרגישה דברים לפני שאני מבינה אותם.
    את התחושה הנ"ל הרגשתי כשהתבוננתי בפרח צהוב חדש שהתעורר אצלנו בגינה. את התחושה הפכתי למילים, ובזכות שאלתך העמקתי בדברים פנימה לכדי הבנה. יש כאן בהחלט הבנה עמוקה, שאולי הייתה חומקת מעיניי, אם לא היית עוצר אותי :-)
    תודה.

    השבמחק