5.6.2013

שקט ואטיות ביער











כיכר מעוטרת בפרחים צבעוניים מסיימת את הרחוב שבו נמצא ביתי. כשאני נוסעת ליובל – ואנחנו נפגשים הרבה בענייני המשולש החברתי – אני יכולה לבחור לפנות בכיכר ימינה, ולנסוע אליו בנסיעה אטית בדרך שחוצה את יער ציפורי, או לפנות שמאלה בכיכר, לעלות כעבור 2 ק"מ למחלף חדש ולהגיע לפגישה בדרך המהירה. אני גרה בקצה קריית אתא, יובל גר בקיבוץ הרדוף, בין הבתים שלנו מפרידים בקו אווירי כחמישה ק"מ, יער אחד ושתי דרכים, ולרוב אני בוחרת – אלא אם היום גשום במיוחד או השעה מאוחרת – בדרך האטית. כמו בחיים.

"נרניה" אני קוראת ליער – שמסתתר כמעט ואינו נראה מעבר לחצר האחורית שלנו – על שום העולם האחר שאליו אני נכנסת ברגע שאני עוברת בשעריו. מרחק הליכה מביתי, מרחק נטול מאמץ, כפתיחת דלת של ארון בגדים. תחושת קסם עוטפת אותי בין עציו – יער ארץ ישראלי טיפוסי, ובכל זאת, כמי שאינה רגילה ביערות – יער של קסם ומסתורין בעבורי, רעננות ושקט. וכמעט תמיד אעדיף לחצות את היער לאט ולא לעקוף אותו מהר.

דרך סלולה, צרה ופתלתלה חוצה את היער, מתעקלת מעל נחל ציפורי ומשקיפה אל העמק והיישובים שמעבר לו, אבל אם רוצים להביט אל הנוף ולהתעכב על פרטיו חייבים לעצור. אי אפשר לנהוג וגם להסתכל לצדדים, הדרך צרה מדי, פתלתלה מדי, והמדרון תלול. אכן, ביער – כמו בחיים – אם ממהרים אי אפשר לראות את היופי ואי אפשר לשמוע את השקט שבין צמרות העצים.

אני צריכה את השקט.
רק בשקט אני יכולה להקשיב
ממש רחוק
עד ללב הדברים.

אני צריכה את השקט.
רק בשקט אני יכולה ליצור.
גם את החיים.


 מה יש לכולם שהם כל הזמן רצים וכל הזמן מבקשים את קרבתה של ההמולה? זו שאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה מספקת. חשבתם מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מקיפים עצמנו ברעש תמידי – דיבורים, מוזיקה, טלוויזיה שפועלת תמיד ברקע גם כשלא צופים בה? הרי טווח תדרי הקול הוא קטן, ממש מצומצם, בין כלל התדרים בעולם, ויש דברים – המון דברים – שאפשר לשמוע רק בשקט. אני מפנה מקום בקביעות לשקט, ובתוכו אני מוצאת עולם ומלואו, שאין לו גבולות, גם של אושר.
 

* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
מאז ומתמיד אני כותבת, מחברות על גבי מחברות, קבצים על גבי קבצים. היום פתחתי ברעד מגירה שכמעט ואינה נפתחת, שבה שמורות חלק מהמחברות וגם פנקסים בשלל צורות וצבעים. נברתי בה מעט ושלפתי בהתרגשות את מחברת השירים הראשונה שלי. כתבתי אותם כשהייתי נערה, בימים שבין סוף התיכון ותחילת השירות הצבאי, ואני פותחת אותה עכשיו בזהירות, לא בטוחה שאצליח להכיל את החזרה הזאת במנהרת הזמן – כ-30 שנים לאחור. ובכל זאת, אני מדפדפת במחברת, זוכרת שכתבתי כבר אז על הדברים שכאן. הנה, 31.8.82, כך כתבתי כנערה:

אני ריאלית.
יש לי חברה
למדתי ממנה
שהשפן הפסיד לצב במרוץ,
אבל בדרך הוא נהנה.
והצב?


מצאתי את הזרעים – זרעי האטיות שלי; 30 שנה אחרי הם נובטים במלוא תפארתם.
 

  מילים נרדפות  
מתחת לפני השטח של חיינו,
עמוק מתחת לנהרות חיינו הגלויים לעין,
זורמים והומים נהרות אדירים של חיי מעמקים,
שהם נשמת נהרות חיינו הגלויים לעין.
(גיל חורב ע"פ הרב קוק זצ"ל)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

5 תגובות:

  1. גיל גוזני6/6/13

    שרית היקרה,

    קוסמים לי דברייך על השקט והאיטיות, והצורה העדינה והרגישה בה תיארת אותם,
    ולראייה – תראי איזו נביעה פנימית הם עוררו בתוכי!
    מה שכתבת למעשה מבטא מאבק פנימי שמתחולל אצלי כל הזמן, בו אני נוכח שוב ושוב עד כמה אני זקוק לשקט ולאיטיות, ועד כמה ברכה צפונה באמתחתם, ומצד שני מוצא את עצמי בתווך בין התנגחות בתובנה הזו, לבין נכונות להתמסר אליה, להיות נפעל על-ידה ולפעול בתוכה.

    מדובר כאן בעצם על מאבק בין האשלייה המפתה של מלאות הסיפוק המיידי אשר בקולניות ובמהירות, לבין מלאות השקט והאיטיות, אשר בתוכה צומחים התכנים העמוקים, ברי-הקיימא וארוכי החיים.

    הרבה פעמים אני שואל את עצמי: אם אתמסר לשקט ולאיטיות, איך אספיק את כל מה שאני אמור להספיק בחיים?
    ואז אני עונה לעצמי: אם לא תתמסר לשקט ולאיטיות, אז גם מה שכביכול הספקת, יתגלה לבסוף כחלול וחסר תוכן בר-קיימא.
    השקט והאיטיות הם הם הלוחשים לך בקולם העדין והרגוע, מה אתה באמת אמור להספיק בחיים.
    לעומת זאת הקולניות והמהירות, שותלים לך בראש השתלות מלאכותיות של מה אתה אמור להספיק בחיים.

    מדוע אנשים מקיפים עצמם ברעש את שואלת? אני חושב שזה כדי לא לחוות את השקט, שנחווה אצלם כריקנות, העדר, אין.
    הם פוחדים להישאב לתוכו כמו אל ריק, ולהתאיין.

    ומה התשובה לפחד הזה?
    ובכן דיברת על יער נרניה שלך, ורוחו האגדית העלתה מזיכרוני תמונה אגדית נוספת שראיתי באיזה סרט אגדי,
    בו קיים קיר מים שקוף, שכשצועדים לתוכו, עוברים למציאות אחרת.
    אם נקשר את זה לדברייך, אז קיר המים השקוף הזה הוא השקט.
    כשמסתכלים עליו מבחוץ הוא נראה כמו מים שעלולים לטבוע ולהיחנק בתוכם מחוסר חמצן, אך כשצועדים לתוכו, אחרי רגע קצר של אי נשימה, מגלים שאין זו אלא כניסה למציאות אחרת,
    המציאות שמעבר לקיר השקט, שיש בה סוג אחר לגמרי של צלילים, דיבורים, שירים.

    וביתר דיוק: זה מתחיל בהרגשה שאתה נמצא בוואקום, ומיד ברגע שאחרי זה אתה מגלה שהוואקום הזה, אינו אלא חמצן מן הסוג המעולה ביותר, החמצן שתמיד חיפשת.

    וכמו בהרבה מקרים גם כאן זה מתחבר לי אל דברים מופלאים של חז"ל:
    "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה".
    ונשאלת השאלה: אם אתה ממית עצמך עליה, הרי לא יישאר לה במי להתקיים?
    אלא מכאן שאותה "המתה" לא הייתה אלא אשלייה, שרק בהתחלה, כשעמדת מחוץ לשער, חווית את זה כהמתה, אך כאשר הרהבת עוז בנפשך וצעדת דרכו, גילית שנכנסת אל תוך איכות חיים חדשה לגמרי שלא חווית כמותה מעולם לפני כן.

    בתורת החסידות קוראים לזה "התבטלות". אתה מוכן להתבטל אל האמת, כביכול "להתאיין" אליה, רק כדי לגלות שהיא נתנה לך הוויה, ששום הוויה אחרת קודמת שחווית לא יכולה להשתוות אליה.

    וכן כתוב בספר איוב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא", ומסבירים, שהיש של החוכמה צומח מתוך האין.

    וכן חז"ל מכנים את העולם הבא, העולם המתוקן אליו האנושות צועדת, כ"עולם שכולו ארוך".

    יוצא שגם את וגם כל המקורות שהבאתי מדברים על אותו דבר:
    על הנכונות לעבור את קיר השקט, שמעבר לו מגלים עולם מופלא וחדש לגמרי של צלילי עומק ואמת,
    ושל התמשכות של זמן שאינו נמצא תחת ממשלתה של הסופיות שבטבע.

    ועכשיו אני גם מבין למה בחרת את האימרה הזאת שלי כעיטור לרשימתך:
    את מדברת על נהרות הצלילים המופלאים שנמצאים מתחת לפני הקרקע של השקט... לא ככה?

    יום טוב לך שרית יקרה, ותודה על הרשימה החדשה שלא איכזבה :-)

    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה. גדולה. גיל.
      אני יודעת שבדברים שאני כותבת יש אמת מהותית, ולמרות זאת, אחרי התגובות שלך, אני אומרת לעצמי: "וואלה, אני באמת צודקת" :-)
      אני מכירה מקרוב את המאבק הפנימי שאתה מתאר, ובעבר אפילו ניסחתי אותו לעצמי בקלילות מסוימת: "אני תמיד מתלבטת אם להתבלט או להתבטל" ...
      ועכשיו אני מבינה בזכות דבריך שבעצם כיוונתי לדעת גדולים.
      מחזקת כל מילה שכתבת, רוצה להעתיק כאן משפטים שלמים, אבל אין טעם, הרי הם ממש כאן.
      ולכן רק אוסיף:
      1. המציאות שמאחורי השקט – עליה, ורק עליה, אפשר לבנות מציאות משמעותית.
      2. אני כבר לא מתלבטת, בחרתי, בשקט
      3. אכן, הבנת ב-דיוק מדוע בחרתי את האמרה שלך
      4. ו... תקרא את הציטוט בתגובה שכאן למטה

      תודה!

      מחק
  2. "כולם מתנועעים מהר מדי.
    כל אחד מנסה להפגין את הביצועים שלו.
    שימרו את התנועה שלכם עקבית ורכה.
    לא מהירה מדי.
    תיזמון טבעי."
    מסאקי האטסומי, מאסטר נינג'ה יפני
    מתוך דואלון חודש יוני של פשוט תיאטרון יער

    השבמחק
  3. איזה קסם חודר עמוק מבין ענפי העצים עולם של שלווה שקט נפשי נתוק מוחלט מעייפות וכאבים
    ממ שאת מזכירה לי ביער שעל יד בתי שאני אוהבת פעם לפני כ15 שנה הוחלט לבנות דיור במקום הזה מאוד היה קשה שאני אפסיד את החברים הכי טובים בחיי העצים והטבע המקסימה ולאט לאט התרגלתי ויש לי אוצר בזכרות כמה שעות יפות הייתי עם העצים ובכל זאת עד היום הזה אני הולכת למקום שנשאר בו מעט מהעצים האהובים על לבי מקשיבה ומעבר לענפים כאילו אני נוסעת למקום אחר של שקט ושלבה ואור השמש חודר מבין הענפים ולפעמים נושבת רות כאילו לוחשת באוזני יהיה טוב אל תדאגי את הסמל הזה אני מבינה טוב כי הוא נקי בריא מה שמחזיר אותי למקום קול ילדים או אנשים שגרו בבלוק הכי קרוב על יד העצים שנשארו
    שרית תמיד מזכירה לנו באנרגיה חיובית שיכולים ליצור מהטבע והיורק המדהים האת תמונה שהרגשתי ממש כאילו אני במקום ... תודה מהלב

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה! למרות שלא כתבת את שמך - אני מזהה אותך :-)

      מחק