14.12.2015

1 + 23


אני רואה סביב כיצד רבים, רבים מאוד, למעשה כמעט כולם, מעמיסים על סדר יומם עוד ועוד, בשעה שאני מנסה כל הזמן להפחית (ודווקא מספיקה לא מעט). אנשים רבים עובדים חמישה ימים בשבוע, ביום השישי הם מוסיפים לימודים, למשל, וביום השביעי משלימים משימות; יש גם מי שדוחק יום שמיני אל תוך הלילות.

ולמי שעומד מולי ואומר לי – אין לי ברירה, אני חייב את העבודה הזאת, אני חייבת לסיים את הלימודים – אין לי מה לומר מלבד "אני מבינה", ואני באמת רואה את המלכוד, אבל בלב פנימה אני גם יודעת שצריך לחיות אחרת. ואפשר.

איך? אין לי תשובה אחת, כל אחד צריך למצוא בעצמו את דרכו שלו, אבל ברור לי כל כך שחיים בלי זמן שקט לעצמנו לבד, ולא רק מעט בשבת, הם לא החיים שלנו, אלא חיים שזרמנו אליהם כמו מים שזורמים בנתיב קיים ולא חוצבים את נתיבם או מים שעומדים במקומם.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אני מסיימת את הליכתי בגן רחב הידיים שבקצה השכונה ומתיישבת כהרגלי על אחד הספסלים שפזורים סביב. מתיק הגב האדום שלי אני שולפת בקבוק מים, פנקס ועט, מתכוננת לכתיבה ומביטה אל האופק, כרואה מראות נסתרים. זוג הולכים קבועים בגן, אב ובנו, חולפים על פניי. "רק נהר חסר כאן," קורא לעברי הבן ומחייך. "למה חסר?" אני משיבה בחיוך כשמבטו עדיין מופנה אליי, נדהמת מהחיבור של דבריו אל המראות שאני רואה בעיני רוחי.

הם הולכים מדי יום, מקפידים עליה אף יותר ממני, אבל במשך כל הליכתם הם מדברים ביניהם בקולי קולות ולרוב מנהלים אף שיחות טלפון נמרצות. זו הליכה שיש בה גוף, אך אין בה נשמה בעיניי. אני הולכת גם למען הנשמה. ולכן, אני הולכת לבד, עם עצמי, ומקשיבה לכל מה שעולה בי ולכל מה שהעצים והשיחים, הציפורים והשמים, מגישים לי.

לא בכל יום אני הולכת, אבל בימים בהם אני לא הולכת אני משתדלת לשבת, בשקט, תחת השמים, לבד, בתחילתו של יום. אני יושבת שעה ביום אידאלי וכחצי שעה כשזמני קצר. תמיד חובקת אתי עט ופנקס ולרוב גם טקסט כלשהו, מאלה שמעוררים מחשבה או השראה. זמנים אלו, של עצמנו, לא יסולאו בפז וכמה שאכתוב על חשיבותם – זה לא יספיק. אלה הזמנים שנותנים לנו את האפשרות להתבונן על חיינו, את ההבנה כיצד עלינו לנהוג ואת הכוח והביטחון לנהוג בהתאם. אלה זמנים שמאפשרים לנו לחצוב את נתיבנו אנו, האחד, המיוחד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא מזמן פגשתי את שרה. היא חיבקה אותי בחוזקה, נרגשת מאוד. "החזרת לי את עצמי," היא אמרה והידקה את חיבוקה. "מזמן סיימתי לקרוא את הספר שלך, אבל לא עזבתי אותו, כל ערב אני הולכת לישון אתו ובכל פעם קוראת שוב חלקים מהספר, התחלתי גם לקום מוקדם יותר בבוקר, כדי להיות לבד, בשקט. החזרת לי את עצמי!" "תודה," אמרתי במבוכה אך בשמחה גלויה, ורגע לפני שנפרדנו היא הניחה בידיי שני דפים מקופלים היטב. "הבאתי לך משהו, תקראי, זה הזכיר לי אותך." לקחתי עמי בשמחה את הדפים – גיליון "אור האמונה" – וחיכיתי להזדמנות מתאימה, שלא איחרה לבוא, כדי לקרוא את הטקסט. הגיליון המסוים מדבר בשבחי ההתבודדות היומית בחוץ, תחת השמים. חלקים נרחבים מאוד בגיליון אכן חופפים לדרכי. הזדהיתי עם הטקסט ואף התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים על אף שלא היה בהם חידוש ממשי בעבורי, מלבד משפט אחד – פשוט, קצר וקולע כל כך, שאקח עמי מעכשיו כסמן מרכזי לדרך: "אין ביממה 24 שעות, רק 23. שעה אחת תתבודד"!


   נ.ב.   
ובשעה שאני מדברת בשבחי ההתבודדות אני רואה במבט עצוב כיצד אפילו ההפסקות בבתי הספר התקצרו, חלקן לדקות בודדות בלבד, יש הפסקות שאף בוטלו לחלוטין. אני רואה זאת ומדמיינת מנגד שעה יומית במערכת השעות שמוקדשת להתבודדות... זה יכול להיות מדהים.


14 תגובות:

  1. מקסים וכל כך נכון,זמן איכות עם עצמי הוא הכרחי עבורי,תודה על השיתוף והחיזוק.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה.
      ורק היום עלו בי המילים הבאות:
      בכל בוקר אני מוצאת אושר
      בשקט
      ואז הוא ממשיך ללוות אותי לאורך היום.
      :-)

      מחק
  2. נפלא שמצאת את המינון והנוסחה שמתאימה לך . זה סוד מציאת שלוות הנפש. גם אני זקוקה לשעות עם עצמי ויש לי את המינון שלי. יחד עם זאת אני תמיד מזכירה לעצמי שכל אדם בנוי אחרת. עם צרכים שונים ומה שטוב לי אינו בהכרח טוב או מתאים לאחרים...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, תמי.
      וברור לגמרי. כל אחד הוא עולם אחר. לכל אחד מתאים משהו אחר. אבל כולם לדעתי צריכים זמן לבד, בשקט, כדי ללכת בדרך שלהם.

      מחק
  3. קיבלתי במייל:
    אהבתי שרית
    זה בעקבות השיחה שלנו לגבי העומס שאני דוחפת לחיים????
    מציאותי מאד
    בכל מקרה התשובות יותר מורכבות מסתם אמירה למה כך הם פני הדברים אבל בטוח בטוח – שחייבים לעצור, לנשום ולקבל אנרגיות חדשות
    ממש קטע איכותי
    תמשיכי באהבתך

    השבמחק
  4. ועוד חלק מתגובה מהמייל:
    כתבת נוגע .
    בטח מכירה את העניין של רבי נחמן בהתבודדות ,
    אבל מעניין לדעת שדווקא הרבי מלובביץ -חב"ד, ראה בה גם קצת סכנה המרחיקה את האדם מהקיום שלו בעולם .
    העניין הוא כנראה האיזון.

    השבמחק
  5. ועוד תגובה מתיבת המייל:
    הי שרית,
    אני מאוד מתחברת למשפט שכתבת וגם לרשימה עצמה.
    קראתי בעבר את ברומו של איזון ומאוד נהנתי.
    יישר כח,

    השבמחק
  6. נזכרתי איך בספר "האיש הקטן והעלמה הקטנה" אריך קסטנר המציא מערכת שעות שבה יש שעה בכל יום ל"התבטלות" - אסור לעשות כלום, רק אולי להסתכל החוצה. כולנו זקוקים לזמן הזה של להיות לבד. אני הולכת ליער, לים אבל גם סתם לשבת בבית לבד טוב.

    השבמחק
    תשובות
    1. מקסים! לא הכרתי עד עכשיו את מה שאת מספרת עליו. הרעיון הזה של שעה בכל יום להתבטלות הוא כל כך הגיוני - כך שברור לי שעוד אנשים חשבו עליו מלבדי :-) וזה מזכיר לי את המשפט הבא "שלי", שדווקא לא שמעתי עד היום מאחרים: "אני מתלבטת אם להתבלט או להתבטל" :-) שזו הייתה שאלה קיומית שליוותה אותי במשך שנים רבות, עד שמצאתי את דרכי ;-)

      מחק
  7. גיל גוזני21/12/15

    שרית היקרה,

    נהניתי שוב לקרוא את דברייך, ואחרי ששטחת בסיפרך את משנתך הרוחנית, הם מובנים לי אף יותר.

    מהו השקט אצלי?

    ובכן אני דואג באופן קבוע שיהיו לי שני ערבים פנויים במהלך השבוע. כדי להיות עם עצמי, לחזור אל עצמי (הרב קוק אומר ב"אורות התשובה": "התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים"). לפעמים זה סתם לשבת ולעשות דברים ללא תכלית, לגלוש מדף אינטרנט לדף אינטרנט, מחוויה לחוויה. אני אפילו לא אוכף על עצמי לקרוא ספר כלשהו במנה יומית קבועה. אני קורא כשנכון לי. גם ספר שאני מאוד אוהב, לא תמיד נכון לי לקרוא אותו (לפי מה שסיפרת בסיפרך, כך זה גם אצלך, לא?)

    המוטו כאן הוא "עצמי נמצא באסוציאטיבי". איפה שאני גולש בצורה אסוציאטיבית באופן זורם וחופשי, שם הנביעה הפנימית שלי, הנביעה האמיתית הפנימית שלי. ככה אני מפרק את התבניות הקבועות והסדורות והקצובות שחיי היום יום, בעיקר בעבודה, מחייבים אותי אליהן.

    אם אשתף במשהו קצת אישי, אז לפני שנים רבות הייתי עם בחורה אחת במערכת יחסים צפופה, אינטנסיבית, מלחיצה ולא בריאה בעליל. אני זוכר את הערב בו הגעתי הבייתה אחרי שנפרדנו סופית, אני זוכר בדיוק איפה עמדתי בחדר ועל מה הסתכלתי, ופתאום הבחנתי – שקט. דממה. ואז הבנתי, שעד אותו רגע לא ידעתי כמה רעש היה במערכת היחסים הזו.

    עניין השקט בו את עוסקת, מזכיר לי את הפסוק: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ, אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם, וְדֹמּוּ סֶלָה" (תהילים ד ה).
    בתרגום חופשי ואישי שלי: שתהיה בכם תמיד היראה (לשון רוגז בתנ"ך היא לשון יראה, כמו בשירת הים "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת"), שמא אינכם מכוונים בחייכם אל רצון ה' יתברך, וע"י כך תינצלו מהפיתוי לחטוא. שיחו בעניין זה בלבבכם על משכבם, כלומר כשאתם בינכם לבין עצמכם. אם זה לא יעזור – ועכשיו אנחנו מגיעים לעיקר – אז "דֹמּוּ", שכן ע"י הדממה והשקט, האדם מתכוונן באופן עמוק אל רצון ה' יתברך.

    ליל מנוחה מרמת-גן.

    השבמחק
    תשובות
    1. מרתק.
      החיזוקים שאתה מביא תמיד מהמקורות - יפים כל כך ומעוררי מחשבה.
      ואני יכולה לספר לך שגם אני אוהבת מאוד מאוד את הזמנים שבהם אני נעה באופן אסוציאטיבי - אני קוראת לזה "חשיבה לרוחב" (ואני עושה את זה לרוב הרחק מהמחשב): קוראת משהו, שמזכיר לי לפתע משהו אחר, רושמת אותו או הולכת אל הספר ששם זה מוזכר, מסמנת לי משהו, שמביא אותי לרעיון נוסף - הולכת אחריו וכו'. ובסוף אני מגיעה לתחילת המעגל ;-)
      תודה!

      מחק
  8. ואריה כתב: כשאני חושב על הביטוי 23+1 מול הביטוי השגור יותר 24/7 יש פה גם הפרדה מהרצף המטורף , יש כאן הרעיון הנכון של לקחת כל יום בפני עצמו כשהוא בא לא לתכנן את כל החיים מראש כאילו אנחנו "שולטים בכל". הרי "ידוע" ש"בן אדם מתכנן ואלוהים (גם זה של החילונים ) צוחק "

    השבמחק
  9. תגובה מעניינת נוספת שקיבלתי במייל:
    אל תשכחי שהפנימיות של האדם בנויה מרגע היוולדו מהחיצוני לו. קחי תינוק ושימי אותו בחדר בודד כיוון שאין לו שום מגע חיצוני הוא גם לא יפתח שום פנימיות. הפנימיות של כל אחד ואחד ניזונה מדברים חיצוניים שונים. אצלך זה הטבע."

    השבמחק
  10. והתייחסות נוספת מגיל:
    "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" (בראשית מט טו)
    דברים אלה נאמרו ע"י יעקב אבינו בברכתו אל יששכר בנו.
    על דברים אלה אמר הרב הקדוש מהר"י מווארקא זצ"ל: "וירא מנוחה כי טוב" אימתי זוכה אדם למנוחה אמיתית? אם "ויט שכמו לסבול" – אם נוטל הוא על עצמו שיוכל לסבול את הכל, אם האדם סבלן הוא – הריהו זוכה למנוחה אמיתית."

    השבמחק