30.9.2017

האמת שלי

ואולי הגיע הזמן לחשוף את ראשי התיבות שנתתי לפני זמן למילה אמת – מילה שתלויה מול עיניי כמגדלור כל העת. אך לפני כן... 
אני קוראת לאט, כבר כתבתי על כך לא פעם אחת – לאט, עמוק ושוב, עד שנטמע בי מה שהיה מיועד לי. כך אני קוראת עכשיו גם את "הזיות של מטייל בודד" של ז'אן ז'אק רוסו, שנכתב לפני כמאתיים וחמישים שנה.

לא שמעתי על הספר הזה עד שנתקלתי לפני כמה חודשים בידיעה קצרה בעיתון שמשכה את עיניי. וכך היה כתוב בידיעה: "בסוף חייו יצא ז'אן ז'אק רוסו לשוטט במרחבים הכפריים שסביב פריז. מיין פרחים, חשב על אושר עמוק ועל קריאת ספרים, העלה זיכרונות וכתב עשר רשימות שהפכו לספרות על-זמנית. מהדורה חדשה לתרגום בן 25." מיהרתי לגזור את הידיעה מהעיתון, הצמדתי אותה ליומן שלי וחיכיתי בסבלנות ליום הולדתי. אז קניתי לעצמי את הספר כמתנת יום הולדת, יחד עם שני ספרי הגות נוספים, שהמתינו אף הם – בהתרגשות נראית לעין – ברשימה.


הספר מחולק לעשרה טיולים. לפני כמה ימים התחלתי לקרוא את הטיול השלישי, אלא שכבר המשפט הראשון בפרק הקפיץ אותי אל אגף ההערות בסוף הספר – ושם נעצרתי. בטעות, במקום לקרוא את ההערות לפרק השלישי, פניתי אל ההערה הראשונה לפרק הרביעי: "הקדש חייך לאמת – זו הייתה גם 'סיסמתו' של רוסו, והיא שאולה מהמשורר הרומי יובנאליס... לרוסו הייתה טבעת חותם שנשאה סיסמה זו."

הזדקפתי בהתרגשות בכיסאי שתחת הגפן: "הגם אתה רוסו?" ומיהרתי לרשום במחברת את הרעיון של טבעת החותם. אמנם איני עונדת טבעות – אבל חותם אחר, שילך אתי תמיד ולא רק מול עיניי – אני בהחלט יכולה להכין לעצמי.

(צילום: אסף הבר)

אחד הספרים שאני קוראת במשך שנים הוא "וולדן, חיים ביער" של הנרי דיוויד תורו. הדברים האחרונים מזכירים לי את דבריו הבאים של תורו: "מימיי לא הייתי נתון יותר מעכשיו להשפעתם של אותם הספרים, שיש להם מהלכים בעולם כולו, ושמשפטיהם נחרתו בראשונה על גזעי עצים, וכיום הם רק מועתקים מזמן לזמן על נייר בד."

אני תוהה על משיכתי זו לכתבים מהעבר. לא מכבר קראתי את "לטייל, לחשוב, להתבטל" שמביא ארבע מסות שנכתבו במאה ה-18 וה-19, ולפני כן את "חוג הקריאה" של לב טולסטוי, שלא לדבר על "ספר ההוראות" של פתאהוטפ, שנכתב לפני אלפי שנים ועותק אלקטרוני שלו מחכה לי במחשב. כיצד שרדו הטקסטים האלה את כל השנים? איך הם הגיעו עד אליי? מה ההבדל בין מי שכתב אותם אי אז לביני היום? שעות אני יכולה לשחות בין המחשבות הללו, נעה מגל לגל, מוקסמת מבני אדם, שמאות ואף אלפי שנים כמו מפרידות ביניהם, אך מחשבותיהם דומות. מרגישה שמחוברת לטבורו של עולם. ויודעת – זו האמת שבהם שמשמרת אותם. אמת שאינה משתנה עם הזמן. אמת שמחברת בין בני אדם באשר הם אדם.

ועכשיו אני יכולה גם לחשוף את ראשי התיבות שנתתי לפני זמן למילה אמת – מילה שתלויה מול עיניי כמגדלור כל העת: אני מי שאני תמיד. וכך אני צועדת בדרכי. 

מחברת שמצאתי במקרה

אפרופו קריאה אטית
"קריאה טובה – היינו, קריאת ספרים של אמת ברוח של אמת – הרי היא עיסוק נאצל, המחייב את הקורא יותר מכל עיסוק אחר, המקובל כחשוב על פי אופנת השעה. היא דורשת תרגול הדומה לזה של האתלטים, התכוונות תמידית של כל החיים כמעט לעניין הזה. ספרים יש לקרוא באותה מידה של מתינות ויישוב הדעת שבה נכתבו." הנרי דייויד תורו, וולדן. 

כתובת שנתקלתי בה במקרה ביום שבו סיימתי לכתוב את הרשימה שכאן

7 תגובות:

  1. תגובה שקיבלתי:
    קראתי ואהבתי מאוד מאמצת ברשותך בשמחה ובאהבה את האמת. לאה.

    השבמחק
  2. תגובה נוספת: איזו רשימה משובחת זו שרית. עונג גדול! יש בכוונתי לקרוא בה שוב. תודה. דפנה

    השבמחק
  3. וגם:
    מרגשת ומעמיקה כמו תמיד. מאמצת כל כתבה לליבי לרוחי ולתבונתי. מקסים.
    זיוה.

    השבמחק
  4. אני מי שאני תמיד, מקסים - כל מילה אמת!

    השבמחק
  5. מקסים. מעמיק. מרגש

    השבמחק
  6. גיל גוזנסקי16/11/17

    היי שרית יקרה,

    לקח קצת זמן עד שהתפניתי לקרוא רשימה זו ולהגיב לה, אך מוטב מאוחר. אני מנסה לארגן את חלוקת הזמן שלי מחדש בתקופת חיי חדשה זו של חיי הנישואים. ובחיי הנישואים הכל שונה – גם קריאת רשימותייך :-)

    בחושבי, בעקבות קריאת רשימתך, על הפירוש השורשי של המילה "אמת", נזכרתי במה ששמעתי עליו כבר מזמן, שהמילה "אמת" שורשה א.מ.ן.

    ואכן גיליתי שע"פ האקדמיה ללשון העברית, שורש המילה "אמת" הוא אכן "אמן", כלומר אמונה ונאמנות.
    אמונה – להאמין בעצמנו.
    נאמנות – להיות נאמנים למי שאנו.

    ע"פ תפיסתי, בכל אחד מאיתנו מוטבע היבט מסויים של חותם האמת האלוהית הגדולה והכוללת, ותפקידנו להלך בדרכי העולם כאשר אנחנו נאמנים להיבט זה.
    כל מבחני החיים שלנו, תפקידם לבחון האם במצב מסויים ובזמן מסויים, אנחנו נשארים נאמנים לחותם האמת הייחודי לנו.
    האם אנחנו מהלכים בתשומת לב ובחוש של אחריות בתוך גבולות אותיות החותם הייחודי לנו, ומעמיקים ומחדדים את ציבען, או שאנחנו סוטים מדי פעם ו"מזייפים", ואז צורת האותיות הופכת למטושטשת ולפעמים אף לא קריאה.

    גם ברשימותייך, שרית יקרה, את נאמנה לעצמך. לא מנסה להיות פופוליסטית, אלא לומר לאט ובשקט את האמת שלך.
    חלק מבני-האדם בעולם – תפקידם לעסוק בגמיעת מרחקיהן של דרכי החיים, וחלק מהם – כמוך וכמוני – לבדוק ולבחון כל אבן, פרח ושיח הנקרים על הדרך. ואלה גם אלה יש להם מקום ותפקיד בעולם. והם משלימים אלה את אלה.

    שיהיה המשך יום טוב,
    גילי.

    השבמחק
    תשובות
    1. וואוו גיל.
      התעלית על עצמך :-)

      הדברים שכתבת
      כל כך יפים
      כל כך מרגשים
      כל כך חשובים.

      וכמובן, אני כל כך מסכימה אתך :-)

      אין לי להוסיף עליהם מלבד "תודה!"
      מעומק הלב.

      שרית.

      מחק