כולנו אלימים

האלימות נמצאת בתוך כל אחד מאתנו. ועד שלא נלמד לזהות אותה ולהיות מודעים לה בכל רגע ובכל מעשה שלנו, ועד שלא נלמד לאזן אותה – לא נוכל להתקדם, לא כיחידים ולא כחברה.

תכננתי לכתוב היום בבלוג על "הליכה" – הליכה פיזית, הליכה פנימית, בדרך האישית. אבל אני לא מצליחה. על פי תפיסת עולמי, המדינה הייתה צריכה היום לעצור! אחרי סוף שבוע רווי אלימות נוטלת חיים, אלימות סתמית שמחירה חיי אדם שאין יקר מהם, היינו כולנו, כחברה, צריכים לעצור. מישהו עצר? אני מסתכלת עכשיו על הכותרות הראשיות באתרי החדשות: שתי ידיעות מתייחסות לאירועי סוף השבוע, בדגש על מחדלי המשטרה, הידיעות האחרות עוסקות בבחירות שבפתח, במזג האוויר, בפרק האחרון של הישרדות, ובמסי ששבר שיא חדש. ומה עם מה שקרה רק אתמול? שעת מחנך בבאר שבע – זו התשובה. שעה אחת, בעיר אחת, שעת מחנך. וזה יספיק? כוסות רוח למת.

כשישבתי ותכננתי את "שער לאור" החלטתי שהרשימות שאעלה בבלוג לא יהיו מקריות, לא יהיו תלויות באירועים מזדמנים מחיי היום יום. החלטתי לכתוב בצורה עקבית ושיטתית על דרכי, כדי לסייע לאחרים לעלות על דרך משל עצמם, שתביא אותנו למקום טוב שיש בו אור, שלווה ואהבה. תכננתי ללכת לאט, עקב בצד אגודל, בסבלנות ובהתמדה, ולהגיע אל מי שאצליח להגיע. בלי להתייחס לאירועי השעה. וכך אני עושה. אבל יש זמנים שבהם חייבים לצאת מהמסלול. מישהו היום יצא ממסלולו? מישהו היום שינה משהו ממסלולו? חוץ משעת המחנך בבאר שבע?

ראש הממשלה. שר החינוך. שרת התרבות והספורט. שר התקשורת. חברי כנסת. יו"ר התאחדות הכדורגל. ראשי ערים. מנכ"לים. יו"ר הרשות השנייה. רשימה חלקית בלבד. כולם היו צריכים היום לעצור, קבל עם ועדה, להסתכל על עצמם ולהגיד בראש חוצות: "מהיום אני אתנהג אחרת, מהיום  אהיה מודע לכל ביטוי אלימות שלי ושל מי שסובב אותי. מהיום לא אתן יד להמשך ביטויים של אלימות". אלימות לא חייבת להיות פיזית. היא מתחילה במילים. היא מתחילה במבטים. היא מתחילה בביטול הזולת ובהתייחסות תוקפנית אליו, שאין בה הקשבה ואין בה ניסיון הבנה. היא מתחילה בשקרים. כולנו שותפים לאלימות הגואה. הגיע הזמן לשמש דוגמה ולעקור אותה מהשורש.

אני חושבת ומקווה שכל מי שמכיר אותי יוכל להעיד שאני אדם רגוע, סבלני, שקט ומחייך J . מקווה מאוד. אבל גם בי יש אלימות. המקרה הקיצוני ביותר בשנים האחרונות אירע כששכן זועף הרעיד את ביתנו בשעת ערב מאוחרת בדפיקות עזות על הדלת. הדפיקות העזות הבהילו אותי, פתחתי את הדלת בסערה, וכשהבנתי שמדובר בשכן שאינני מכירה שזועם על ענייני חנייה – איבדתי את עצמי ויצאתי אליו כאחרון הבריונים. הוא גבוה ממני פי שניים ורחב ממני פי שלושה, אבל אני אחזתי בידו וצעקתי עליו בקולי קולות ובעוד רגע אולי גם הייתי סוטרת לו. הוא השיב באותה מטבע. אני לא זוכרת בדיוק מה מנע מאתנו להמשיך במריבה העזה, אולי היו אלה השכנים שיצאו להתבונן במאורע, אבל אני זוכרת היטב שבמשך ימים רבים אחר כך הסתכלתי על עצמי כזרה. "מה זה היה? זו אני?" שאלתי את עצמי. "מהיכן זה הגיע? כיצד לא שלטתי על עצמי?" לא הצלחתי להירגע. "יש לך מושג איך זה היה יכול להיגמר?" כעסתי.

נכון, זהו אירוע קיצוני יחסית לחיי, אבל היום אני יודעת שהאלימות חבויה בנו, ואני משתדלת בעבודת מודעות עקשנית לזהות את ניצניה כל הזמן, גם במילים, גם בטון הדיבור, גם במחשבותיי. היא שם. ואני עובדת איתה. עד שתיעלם. גם בתוכי וגם בסביבתי.

הטיפול באלימות אמור לעמוד בראש סדר העדיפויות של המדינה. הטיפול אמור להתחיל מראשי המדינה והחברה – בדוגמה אישית ובמהלכים מקיפים ומתוכננים היטב. מנהיגים, אנשי עסקים, רבנים, מחנכים, אנשי תקשורת, ספורטאים. כולם צריכים להיות שותפים לדרך חדשה שאין בה אלימות. אבל גם אנחנו. גם אנחנו שותפים. גם אנחנו צריכים להתחיל להסתכל על עצמנו, לזהות את האלימות שבנו, לאזן אותה, ולתת דוגמה לכל מי שסביבנו. גם אנחנו. כל אחד ואחד מאתנו.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

להגיע למהות

לפחות שתי עקבות השאיר על אדמתי הסרט "הוגו" מעבר לתנועה המדהימה של המצלמה, שרצה במהירות, בגובה העיניים, לאורכה של תחנת רכבת צפופה, בין שלל דמויות ודוכנים ססגוניים, ולא נותנת לדבר לעצור את תנועתה. "הוגו" –סרט ילדים שמתאים יותר למבוגרים, בבימויו של מרטין סקורסזה, הוקרן עד לא מזמן בבתי הקולנוע. הסרט מציג את סיפורו של נער יתום בן 12 המתגורר בתחנת רכבת בפריז, ומביא דרכו את סיפורו של הקולנוע בראשית ימיו. אבל אני, כהרגלי, לקחתי מהסרט דברים אחרים: "הייתי מכונה מקולקלת ואתה תיקנת אותי", כך אומר אחד מגיבורי הסרט באחד מרגעי השיא שלו, ואני מיהרתי לרשום את המשפט בפנקס הקטן, שתמיד מלווה אותי. זו העקבה הראשונה.

גיבור הסרט מתייחס אמנם למשהו גדול יותר – "מי שאיבד את מטרתו (בחיים) הוא כמו מכונה שהתקלקלה" הוא מוסיף – אבל כולנו מכונות מקולקלות, בדרך זו או אחרת, ומי שמבין זאת דרכו קלה יותר. כבר שנים אני מתייחסת כך לכל מה שקורה לי, אבל המשפט הזה נתן לי מילים ברורות. כשמשהו בי או סביבי מתחיל לקרטע אני עוצרת מיד – או זמן מה אחרי – ומסתכלת פנימה, כמו מכניסה את עצמי לטיפול במוסך: מה נחלש בתוכי? מהיכן מגיע הכעס? מהו מקורו? האם אני באמת כועסת על מי שמולי או שמא אני כועסת על חולשה נסתרת שלי? למה החשש הזה? האם הוא אמיתי? האם הוא "שלי" או שירשתי אותו ממשפחתי? מה מקור העצבנות? אולי זה בכלל משהו גופני? וכך זה ממשיך. וכמו בקול שני שמלווה את הבדיקה העצמית, אני מסתכלת גם על מי שמולי כמכונה שאולי התקלקלה, ומזכירה לעצמי שכנראה זה לא ממש בכוונה ומקור התגובה הוא פשוט בחלק אחד מקולקל, שניתן לתיקון, אם רק נרצה, אם רק נשים לב.

לפני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ט' ואולי ח', נעלבתי עד עמקי נפשי מהמורה לספרות, שכל כך אהבתי. האירוע התרחש דווקא באחד הימים שבהם לא הגעתי לבית הספר, עוד יום מני רבים שבו הרגשתי לא טוב, כנראה בשל מחלת הברונכיטיס שממנה סבלתי בילדותי. המורה שאלה בכיתה "היכן שרית?". כששמעה שאני שוב חולה אמרה בפשטות, אל מול כולם, "היא כל כך חולנית", והמשיכה הלאה. חברה שהגיעה לבקר אותי בהמשך היום סיפרה לי על כך, ואני נעלבתי כל כך. "למה היא הייתה צריכה להגיד את זה?" שאלתי בכעס, "למה לפני כולם?" הוספתי בעלבון, "אני חולנית?". עברו ימים רבים, הכעס בער בי לצד הבושה, עד היום אני זוכרת את התחושה, עד שהבנתי שנעלבתי מהאמת. פשוט מהאמת! כן, הייתי חולנית. כן, הייתי חלשה. זה הדבר שכאב לי ולא דבריה של המורה. המורה בסך הכול רצתה להביע את דאגתה הכנה, אבל אני הגבתי כמו דיברה עליי רעה. אירוע זה פקח את עיניי לרווחה, ולמרות שהתרחש לפני שנים אני מביאה אותו כאן כדוגמה כי הוא פשוט, ברור ומדויק, ומדגים היטב שכדאי בכל עת לבדוק היטב את מקור הכעס, העלבון או הכאב, כשאלה מחליטים להרים את ראשם.

כשמודעים לתגובות שלנו ולמקורן או לתגובות של מי שמולנו ולמקור האפשרי שלהן – קל יותר להתמודד עם כל מה שעולה וצף אל פני השטח ועוצר ומעכב, מטריד ומכביד, מעיק ומדיר שינה. לפתע, רוב הדברים מקבלים משמעות אחרת ובעיקר משמעות שניתן להתמודד איתה. עוד תיקון ועוד תיקון, התיקונים נעשים קלים יותר, הבעיות מתרחקות זו מזו, ומתקבל מרווח בחיים, מרווח שמאפשר להגיע לעיקר, למהות – לבדוק מי אנחנו באמת ולהיות אנחנו, בכל רגע ובכל תנועה.

וכך אני מגיעה למשפט השני שרשמתי בפנקסי במהלך הסרט, לעקבה השנייה – "העולם הוא כמו מכונה שלמה, אין חלקים מיותרים, לכל אחד יש תפקיד" – אלה דברי הסרט לקראת סופו, זו גם אמונתי וכך גם מתחברים זה לזה חלקי הרשימה הנוכחית וכלל רשימות הבלוג: אם נתבונן בעצמנו ונכיר את עצמנו; אם נבין שהתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו נובעות בדרך כלל מחולשותינו; אם נגיב בהתאם ונחזק את עצמנו – נוכל להגיע לעיקר, להיות עצמנו, ובכך להגשים את ייעודנו ולמצוא את מקומנו הנכון בעולם.

     מילים נרדפות     

כאשר נפסיק להיכנע לצלמנו ולצלם דמותם של אחרים – נגלה את טבענו הייחודי,

נלמד להיות עצמנו,

ונפתח את ערוצינו הקיימים.

(שקטי גווין)

   שאלה להתבוננות   

מתי אני לבד?

מתי אני לבד, בשקט?

מתי אני לבד, בשקט, עם עצמי?

שער: מהות

המעגל הפנימי

דמיינו. אבן נזרקת חרש אל המים, מדלגת על פניהם בדילוגים קלילים, משאירה אחריה מעגלים בתוך מעגלים, ושקט. המעגלים מייצגים בעבורי את המעגלים שלנו, מהמעגל הפנימי אל החיצוני – משפחה, חברים, קהילה, חברה, והלאה. במעגל הפנימי ביותר, הקטן ביותר – אנחנו יושבים, כל אחד ואחד יושב בלב המעגלים שמקיפים אותו. והמעגל הפנימי הוא החשוב ביותר. ואנחנו – אנחנו המעגל הפנימי, אנחנו החשובים ביותר. זה קשה, נכון? לשים את עצמנו במרכז. זה נשמע לא טוב, נכון? להגיד שאנחנו הכי חשובים. אבל זה חשוב. אתם מסוגלים להגיד את זה?

המעגל הפנימי הוא כמו לב למעגלים שסביבו, וקצב פעימת המעגל הפנימי משפיע על כלל המעגלים. השפעתו חזקה על המעגל הקרוב אליו ביותר, ברורה ואף נראית לעין, אך היא מגיעה הרחק, גם אל שאר המעגלים, גם אל הרחוקים יותר. וגם אם ההשפעה אינה נראית לעין – היא קיימת. קצב הפעימה עובר כמקל שליחים נסתר מיד ליד, ממעגל למעגל, והלאה.

אנחנו חייבים להבין שעלינו להיות במרכז תשומת הלב שלנו, בראש היעדים שלנו. אנחנו צריכים לאזור אומץ ולשים את עצמנו במרכז. זה יהיה טוב לכולם. רק כך נוכל באמת לעזור ולתמוך בדרך הטובה והנכונה ביותר בכל מי שסביבנו, בקרוב וברחוק. אם הבאר הפנימית שלנו תהיה מלאה – נוכל להעביר ממנה הלאה בשמחה. אם נהיה שקטים בתוכנו – נוכל להרגיע את מי שלצדנו. אם נהיה בריאים וחזקים – נוכל לתמוך במי שצריך. אם מחשבותינו יהיו ברורות ורגועות – נוכל לייעץ לאחרים ממקום נקי ומקשיב. אם נהיה שמחים – נוכל לשמח גם אחרים. וכך הלאה. זה לא נגמר.

ברגעים אלו ממש גוזמים בחצר ביתי ענפים גבוהים וחלשים מעץ המכנף הנאה, שמצל על ביתנו בקיץ אך רועד ברוחות החזקות בחורף. רעש הגיזום מקיף אותי מכל עבר, אבל אני בשלי – יושבת מול המחשב וכותבת, כותבת על מעגלים, ומקרינה שקט על סביבותיי, ואולי גם על הגוזמים. למרבה הפלא הם הצליחו להוריד ענפים גדולים וכבדים ולכוון את נפילתם בדיוק אל חלקת האדמה הפנויה ולא אל הגגות או הפרחים שסביב. כשיש שקט בפנים – יש שקט בחוץ?

חשבו על עצמכם מתוסכלים, חשבו על עצמכם כועסים, חשבו על עצמכם עצובים – כיצד זה משפיע על סביבתכם? ועכשיו, חזרו רגע אל שדה הדמיון ודמיינו את עצמכם מסופקים, רגועים, שמחים – האם אתם רואים בדמיונכם את השינוי שחל סביבכם? אני יודעת. אני יודעת שכשאני דואגת לעצמי – לפנימיותי ולגופי – אני טובה לסביבתי. אני רואה – אני רואה את ההשפעה שיש להתנהגותי על משפחתי שבביתי, על משפחתי שבמרחק שיחת טלפון, ועל חברים ומקורבים נוספים, שאפילו אינם מודעים לעבודה הפנימית שאני עושה, ביני לבין עצמי. וכשמישהו לצדי נחלש, אני קודם כל הולכת לחזק את עצמי, ודרכי גם אותו.

מעגלים שנוגעים זה בזה – כך אנחנו. טפלו בעצמכם, טפלו היטב – ותוכלו לטפל עד אין קץ בסובבים אתכם. הרגיעו את המעגל הפנימי ואת המעגל המשפחתי – ותוכלו לצאת גם אל החברה ולסייע גם לה. כל פעולה בסדר הפוך, מהחוץ אל הפנים, לא תשיג את מטרתה ותאבד גם מדרכה ולרוב גם מערכיה. האמת הולכת מאתנו החוצה ומביאה איתה ביטחון, עצמה, אמונה ושלווה, לנו ולסובבים אותנו. עמדו במרכז המעגל ואמרו – קודם אני. נסו זאת.

שער: אמת

 

    מילים נרדפות    

אדם שמתחיל לחיות למען נשמתו הוא כאדם המכניס פנס אל חדר חשוך.

החשכה נעלמת מיד.

(בודהא)

  שאלה להתבוננות  

מה מעיק עליכם?

מה מכביד על מחשבותיכם?

האם זו אמת?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

הגיע הזמן לעשות מעשה

כדי לשנות חייבים לפעול. לא מספיק לקרוא, להקשיב למדריך כריזמטי, לשתף או להגיב. מדי יום אנחנו מקבלים – בדוא"ל, בפייסבוק, מכל כיוון כמעט – מצגות עם ציטוטים חכמים וציורים מופלאים, סרטונים מעוררי השראה או אמרות מרגשות. רוב האנשים מהנהנים בראשם ואומרים בשקט או בקול: "זה יפה, חכם, נכון כל כך". הם לוחצים על "אהבתי" או מעבירים הלאה, וחוזרים מיד אל אותה הנקודה שבה היו רק רגע לפני. אבל כדי לשנות צריך לעשות, משהו ממשי, משהו מוחשי. הפעולה לא צריכה להיות כרוכה בהכרח במעשה גדול ומשמעותי, היא גם לא צריכה להיות מלווה ברעש ובצלצולים. את השינוי אפשר להתחיל בפעולות קטנות, אפילו פנימיות, אך הן חייבות להיות אמיתיות, עקביות, מודעות. כדי לשנות חייבים לפעול – לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו, ואין סיבה עוד לחכות.

"גיליונות" הוא שמו של מפעל חייה של פרופ' נחמה ליבוביץ'. לא הכרתי את פועלה של נחמה ליבוביץ' ואני מתוודעת אליו רק בשבועות האחרונים בזכות הספר "נחמה" שמגולל את סיפור חייה, ספר שכתבה חיותה דויטש. "גיליונות" הוא מפעל נדיר ויוצא דופן שנחמה ליבוביץ' הגתה וביצעה: הפצת עלונים ובהם שאלות עיון ומחשבה בנושא פרשת השבוע. במשך שלושים שנים התמידה נחמה בכתיבת העלונים ובשליחתם – באמצעות דואר רגיל – לכל המעוניין בכך. במהלך קריאת הספר אני נתקלת שוב ושוב בדברים מעניינים רבים, שמושכים את תשומת לבי, מרגשים ומעוררים מחשבה, ובעיקר בדברים שמשמשים לי דוגמה. אחד המרכזיים שבהם, בעבורי, הוא שיטתה של נחמה: בגיליונות שכתבה לא היו דברי הסבר אלא רק שאלות, רק שאלות ללא תשובות – שאלות שמכוונות לחשיבה עצמאית וחוקרת. שאילת השאלות הייתה מהותית מאוד לדרכה של נחמה. הקוראים שלחו אליה את תשובותיהם והיא הגיבה בכתב לכל אחד ואחד. בהמשך, ורק בעקבות בקשות שקיבלה, החלה נחמה לצרף לגיליונות גם עלוני הדרכה שכללו רמזים וכיוונים לפתרון.

כמה יפה זה רק לשאול שאלות. כמה חכם לעורר כך לפעולה. זו דרך נהדרת ומופלאה שמחייבת לנוע, לחשוב, לחקור, לעשות. אם רק היה לי אומץ – הייתי פועלת כך גם אני. אבל כנראה שיש עוד דרך שאני צריכה לעבור עד שיהיה בי העוז להפיץ רשימות שיש בהן רק שאלות. ועד אז, אם לא רשימה שלמה, להלן פסקה אחת שיש בה שאלות.

מה אתם עושים?

מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם, בעקביות?

מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם בעקביות ולאתר את נקודות החולשה, את הדברים שכדאי לשפר, בעיקר פנימה – בתוך עצמכם?

מה אתם עושים כדי להתבונן, לאתר, ולשנות את מה שצריך, בהתמדה ובעקביות?

מה היא הדרך שלכם? כיצד אתם מתחילים את התנועה?

הרשימה הנוכחית יכולה להתאים לרוח המחאה החברתית שעוטפת אותנו בחודשים האחרונים. אפשר לקחת את הרשימה – כמו שהיא – ולכוון אותה להנעה במעגל החברתי. אבל, למרות שאולי עוד אעשה זאת, לא לכך אני מתכוונת כאן. אני כותבת ושואלת עלינו – על עצמנו, על המעגלים הראשונים שלנו – אני, משפחתי.

לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו – כדי לשפר את איכות חייו, כדי למצות אותם טוב ונכון יותר, כדי לממש את עצמו, כדי להיות מאושר. אבל כדי לשנות צריך לפעול, לעשות, ממש. בסוף השבוע האחרון כתב יאיר לפיד על החירות, ש"היא הדבר שקורה לך כשאתה מתייצב מול המציאות בלי למצמץ, ואומר לעצמך שהגיע הזמן לשנות אותה... בעצם היום הזה." ערב חג הפסח מתאים להגיד שגם צעד קטן יכול להתחיל את יציאת מצרים הפרטית שלנו, וש"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (פרקי אבות א', י"ז). כן. הגיע הזמן לעשות מעשה.

   מילים נרדפות   

כשאתה אוחז בידית הקטנה של מזוודה גדולה, אתה אוחז במזוודה כולה.

כשאתה עושה מעשה התחלתי קטן להגשמת רעיון גדול,

אתה כבר אוחז בהגשמת הרעיון כולו.

(גיל חורב)

     שיר לחג     

לכבוד החג ובמקום המדור "שאלה להתבוננות" (שאלתי מספיק לפעם אחת) –

בחרתי לצרף קישור לשירה היפה כל כך של שירה גולן "האדם והאור".

האדם והאור

(מילים: גלילה אוהבת ציון)

מומלץ.

את הרשימה הבאה אפרסם אחרי החג,

לחג שמח ומבורך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

שלא על מנת לקבל פרס

     יש דברים שאנחנו חייבים לעשות, פשוט חייבים, כי הם פועמים בלבנו, כי הם קולנו, כי אם נשאיר אותם חבויים בתוכנו – נרגיש חנוקים, נרגיש שוויתרנו, נרגיש מובסים, ונחלש. יש דברים שאנחנו חייבים לעשות גם אם למראית עין אין תמורה לצדם, ובכל מקרה איננו יודעים מראש מהי. יש דברים שיש לעשות בלי ציפייה לתמורה, אלא לשם העשייה עצמה.
 
היום, קל לי לכתוב את הדברים. היום אני יודעת כעובדה, וכבר לא צריכה להתבסס על אמונה בלבד, שכשאנחנו עושים את מה שבוער בתוכנו, כשאנחנו עושים את הדברים פשוט כדי לעשותם – התמורה תמיד תגיע. היא תגיע מכיוון שאולי לא ציפינו, בלבוש שלא ראינו, היא תגיע אחרת, אבל תבוא – מחייכת, גאה, אוהבת.
 
לפני כמעט 10 שנים, כשיצאתי לדרך עם "ברומו של איזון", יצאתי לדרך כקריאת "לך לך". הרגשתי שאין לי ברירה, שאני צריכה לעשות את זה. התבססתי על האמונה שעליי לעשות, שעליי לכתוב לרבים וללא בקשת תמורה ישירה. במשך 6 שנים התמדתי בדרך, לא מעט כסף הוצאתי על בניית האתר ועל תחזוקתו, מעט מאוד כסף קיבלתי בחזרה, גבות מורמות רבות פגשתי מימין ומשמאל, אך המשכתי בדרכי וקיבלתי הכול – את כל מה שיש לי היום, ועוד. ב"שער לאור" חזרתי ללכת בדרכי והתמורה מיד נגלית לעיניי, אחרים אולי לא רואים אותה, אך היא כאן, ישירה, והולכת וגדלה, גם כי אני ברורה יותר, גלויה יותר וממוקדת יותר.
 
לא אכחיש ולא אסתיר, הייתי שמחה להתפרנס באמצעות הבלוג, בעיקר כדי שאוכל להתמסר לו כל כולי, לעסוק בו במרב זמני. אבל פרנסה, גם לא צדדית, היא לא המניע ליצירתו, גם לא הסיבה לכתיבתו. המניע הוא פנימי – זו דרכי, כך אני משמיעה את קולי, למען אחרים ולמען עצמי.
 
המילים שבכותרת לקוחות ממסכת אבות, פרק א', משנה ג', בה נאמר: "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם". לא למדתי לימודי משנה בחיי, אבל במהלך הקורס בעריכה לשונית – דווקא שם – נפתחה בפניי הדלת לעולם המשנה, והנה עוד סוג של פרס לא צפוי. המרצה, ד"ר אשר שפריר, ביקש להדגים את המשמעות ואת השימוש הנכון ב"על מנת", ולשם כך הוא השתמש בציטוט שכאן. כך גם למדתי שפרס בלשון חז"ל משמעותו מחצית כיכר לחם.
 
לך לך. צאי לדרך. עשי. אלה המילים שנושפות בגבי. ואני עושה, שלא על מנת לקבל פרס, אבל – אם אני מתמידה וסבלנית – אני גם רואה את התמורה. אני יכולה לפרט כאן מה מביאה לי הדרך, אך אני מעדיפה שלא, כי יהיה זה לתאר עולם ומלואו, וכי אני מעדיפה לשמוע אתכם – שיצאתם לדרככם שלא על מנת לקבל פרס, והמשכתם בה גם אם העבודה רבה וגם אם הדרך ארוכה ומכשולים לאורכה. אני מעדיפה לשמוע אתכם, היום, מחר, בעוד שנה, מה קיבלתם בתמורה, כי התמורה – בצורה זו או אחרת – בוודאי תגיע.
 
 

   מילים נרדפות   

באמצע העולם עשי צעד חיובי אחד. בלב הכאוס בצעי פעולה החלטית אחת.

רק כתבי. אמרי כן, הישארי בחיים, היי ערה.

(נטלי גולדברג, עצם הכתיבה)

   בשידור!   

בשבוע החולף התארחתי בתוכנית הרדיו "קסם בבוקר" - תוכניתה של דינה לקס ברדיו קסם, המכון הטכנולוגי חולון. ניתן להקשיב לקטעים מהתוכנית דרך רשימת "הקישורים שלי" שכאן בבלוג משמאל.

   תגובה אחת    

אני מקבלת כאן ובדוא"ל תגובות רבות, מרגשות ומעניינות, על הרשימות שאני מפרסמת בבלוג. בעקבות הרשימה הקודמת – איך אומרים תודה להר? - קיבלתי תגובה אחת מעניינת במיוחד. להלן חלק מהתגובה, תגובתו של גיל חורב: "בדימוי שלי, לכל אחד מאיתנו יש הר בפנים, אליו אנו עולים כדי לקבל את תורת חיינו, ואלוקים יורד על ההר כדי לתת לנו אותה. שם אלוקים גם נותן לנו את לוחות הברית, הברית האישית שלו איתנו. כמו הר סיני בשעתו, כך גם ההר הזה אפוף תמיד ערפל אלוקי, אליו אנחנו נכנסים, נעלמים בו, אך דווקא בהיעלמותנו זו אנו קיימים יותר מאי פעם. וכמו משה שקרן עור פניו כשירד מהר סיני, כך אנו תמיד קורנות פנינו ברדתנו מההר שלנו. ואנו עולים אל ההר הזה שוב ושוב, ובכל פעם יורדים ממנו עם עוד חלקים של תורת חיים, מאירה, טהורה, מנחמת, מחממת לב. תודה לך, גיל."

  שאלה להתבוננות  

מה אתם עושים?

כולנו מקבלים מצגות יפות עם מילים חכמות, כולנו מקבלים ציטוטים מאירי עיניים.

אנחנו קוראים ומקשיבים – אבל מה אנחנו עושים?

מה אנחנו עושים בכל יום כדי ליישם את ההבנות?

שער: יהלום

איך אומרים תודה להר?

לחברה אומרים - "תודה", כלב אפשר לנשק - על האף, חתול אפשר ללטף, אפילו עץ אפשר לחבק. אבל, איך אומרים תודה להר, במיוחד כשרק אני רואה אותו מול עיניי?

יש לי הר. אנשים יגידו שהוא דמיוני, אך בעבורי הוא ממשי. כבר שנים אני מבלה מדי שבוע שעות על ההר, הולכת בשביליו, חוזרת שוב ושוב אל הגן העגול, יורדת דרך הוואדי הנסתר אל שדות הפרחים שלמרגלות ההר וממשיכה עם הפלג אל היער העבות. לעתים רחוקות הייתי יורדת אל הבריכה הקסומה שבלב היער, אך בעיקר עמדתי על פסגת ההר או ישבתי על ספסל העץ שעומד ליד, מביטה אל האופק או כותבת מילים שאינן נראות. אני מכירה את ההר טוב מכל מקום אחר, וההר תמיד גמל לי על ביקוריי: בשקט עד קצה האופק, ברוגע ובהבנות, בתשובות והארות, שהמשיכו ללוות אותי כצל אל "החיים בעיניים פקוחות".

בהמשך, כשהרגשתי בטוחה במקומי, התחלתי להתרחק מעט מהסביבה המוכרת וצעדתי בשבילים חדשים אל הרכס הגבוה שמימין, עוברת דרך בקעה ירוקה ומטפסת בשביל פתלתל אל על, סקרנית לקראת נופים אחרים ופסגות חדשות, ותמיד חזרתי אל המערה הגדולה שמתחת להר, ממנה הכול התחיל. לא מכבר אף הרחקתי לכת אל גן פתוח, שניצב ממש בקצה ההר, מפריד בין ההר למורדותיו – "גן היצירה" אני קוראת לו. שני עצים עבי גזע וחייכנים משמשים כשער הכניסה לגן, שולחן כתיבה, כמובן, ממתין לצדם, מול נוף עוצר נשימה ומדרגות, שיורדות מטה.

האם ההר הוא פרי דמיוני או שמא אני מכירה אותו מזמנים אחרים? האם תמשיכו לקרוא את מילותיי גם אחרי חשיפת ההר ושיטוטיי במחוזות אחרים? אני לא יודעת, אבל אני יודעת שהדמיון הוא כלי משמעותי בדרך, לפחות בדרך שלי, ואני יודעת שהחיים על ההר ממשיים בעבורי לא פחות מהחיים על האדמה, ושהחוטים שנקשרים על ההר, מלווים אותי לעולם הזה, מביאים איתם חכמה והבנות שהייתי מתקשה למצוא ביום יום השוצף. הדמיון משחרר אותנו, מאפשר לנו ליצור דברים שלא היינו יוצרים בלעדיו. יש בו אין סוף אפשרויות, ואם מתמסרים – אפשר למשוך קווים ישירים מ"שם" לכאן, מעולם הדמיון לעולם הממשות, שלעתים הופכים להיות אחד, ולפתע אנחנו הם היוצרים, משפיעים יותר ויותר על חיינו.

מה יש בו בהר ששומר עליי כל כך? יש בהר מרחב, מרחב פתוח ושקט, שאם נכנסים אליו עמוק מספיק, מפסיקים לשמוע את הקולות הרגילים שעוטפים אותנו, ומגלים, בהפתעה, קולות אחרים, פנימיים, חכמים כל כך, שנובעים עמוק מתוכנו. קולות שיכולים לכוון אותנו נכון יותר, קשוב יותר, בדרכנו. קולות אחרים, נקיים מהשפעות זרות, קולות שמכירים היטב את עצמנו וגם את הסביבה הקרובה והרחוקה שבה אנחנו חיים. ההר הוא אמנם "שלי". לא כולם צריכים לבוא דווקא אליו, אם כי אתם מוזמנים, אבל אני מאמינה שכל אחד כדאי שיבקר בעולם הדמיון, יתרגל וישכלל את יכולותיו ויעמיק בו, בעולם שלו, יציר דמיונו.

לא תמיד התמדתי בהליכותיי אלה. היו ימים ארוכים שבהם נטשתי אט אט את ההר שלי, משאירה עליו את השקט, השלווה, הביטחון, נקודת המבט ובעיקר את השמחה. לפני כמה חודשים חזרתי אל ההר בשירה ובריקודים, ומאז אני לא מפסידה כבר ביקורים. כל מחשבה טורדנית, כל תהייה וכל שיח פנימי – על מה היה, ומה יהיה אם, ומה אגיד כש..., ולאן כדאי להמשיך מכאן, ועל מה רצוי שאכתוב בפעם הבאה – מקבלים תשובה בביקוריי על ההר, שמקבל אותי תמיד בחיבוק ובאהבה ומשיב גם לשאלותיי. אז איך אומרים תודה להר?

 
שער: דרך

   מילים נרדפות   

הדמיון מכיר לאדם את מה שמחוץ לו

והשכל את מה שרכש בפנימיותו

(הרב קוק, אורות הקודש)

  שאלה להתבוננות  

מדוע אתם עושים את מה שאתם עושים?

האם יש תמורה שאתם מצפים לקבל על כל דבר?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג