הבנתי, עכשיו עליי ליישם

בבוקרו של יום פרסמתי בפייסבוק ארבע מילים שאוצרות בתוכן מסע שלם:

אחר כך התגלגלתי לסיור קסום בעכו בת אלפי השנים, שנפתח בביקור בביתו של אמן ערבי מקומי. הוא קיבל אותנו ברחוב, בשער לחצר ביתו, הצביע על יצירותיו – שגולשות מביתו אל חצר הבית ומעבר לה אל הרחוב, אל הציבורי – ואמר: "אני יוצר. זה מי שאני. אז אני יוצר. כל הזמן. בכל מקום."

חלק מהיצירות שגולשות אל הרחוב

חייכתי. בלי לבקש קיבלתי בדבריו חיזוק להבנה שפרסמתי רק לפני זמן קצר. הבנתי. אני יוצרת. אני יוצרת במילים. עליי ליצור.

מי שיביט מהצד, לעתים זו יכולה להיות אפילו אני – יתמה. אני הרי כותבת הרבה וכמעט מדי בוקר, כבר עשרות שנים. אני מיישמת. בהתמדה. בהתפעלות שאינה נחלשת. אלא שבהבנה הנוכחית יש מחויבות רחבה יותר, שכבר הייתה בידיי, אבל כנראה נשמטה ונדרשתי לשוב אליה.

כתיבת הבוקר שלי היא היסודות שעליהם מונחים ימיי. תובנות נפלאות מגיעות אליי תחת השמים – אוזניי קשובות אל אוויר הבוקר המתעורר – בשעה שהעט נע בחופשיות דרך אצבעותיי על פני הדף. בכתיבת הבוקר מתחברים עולמות: חלום וערות, פנים וחוץ, שמים וארץ, דמיון ומציאות – הכול אחד. ויש בה עוד, בכתיבת הבוקר: אני מתעדת במהלכה אירועים קטנים כגדולים, שמשמשים אותי אחר כך כחומר ביד היוצר; רעיונות נפלאים נולדים; פתיחות מסקרנות לרשימות עתידיות נרשמות; ואין סוף רבדים לחיי נחשפים. אך בעבורי אין בכך די.

בחודשים האחרונים כתבתי ופרסמתי ברצף קטעים קצרים, מסודרים כשירים, של הבנות ממוקדות – "קצרצרי רוח". התמוגגתי מהם ואלה ימשיכו ללוות אותי. לכתיבתם נדרשת הבנה עמוקה שאפשר לנסחה במילים ספורות. מילים ספורות מחייבות דיוק. זה נפלא, אבל בעבורי אין בכך די.

וזאת הבנתי: אני צריכה להיות עסוקה בכתיבה שמחייבת אותי למשפטים ברורים, שמתחברים לפסקאות, שמתאחדות לכדי רעיון מאיר עיניים, לטקסט שיש בו יופי, עברית מוקפדת ובתקווה – גם השראה. כאן כוחי וזו גם הדרך שבה אני מבקשת לפנות אל הקוראים "שלי": שילכו אתי דרך שנמשכת יותר מכמה מילים.

* * * * * * * * *

את הדברים החשובים יש להבין שוב ושוב. דווקא הם נוטים להישמט מידינו. אלא שבכל פעם שנבין אותם – נבין אותם עמוק יותר, עד שיאחזו בנו לעד. אני צריכה לעסוק בכתיבה שגולשת מביתי ומחצר ביתי אל הרחוב. ואתם?

  קריאה נוספת  

מקיצה אל החיים

  ולכן...  

אני חוזרת לכתיבות ארוכות, כאן בבלוג ובספר חדש שאת דרכו אני כבר יודעת. אשמח מאוד אם תצטרפו אליי לדרך. אתם מוזמנים להירשם לקבלת עדכונים אוטומטיים על רשימות חדשות שמתפרסמות כאן (לשם כך יש לרשום את המייל שלכם בתיבה שבראש העמוד מצד שמאל וללחוץ על Submit). 

התרחבות הלב

   הערה מקדימה: השימוש במילה "דיברות" ברבים וביחיד, האם זכר או נקבה, אינו ברור מאליו, והרשיתי     לעצמי כאן בחופשיות מסוימת להתייחס לדיברות בלשון נקבה (ראו גם כאן).

צילום: אסף הבר

יש לי 10 דיברות שמתוות את דרכי. אלה לא הדיברות הידועות, אלא דיברות שקבעתי לעצמי. זה לא שיש לי משהו נגד הדיברות הידועות – הן פשוט כל כך ברורות לי, מי בכלל חושב לגנוב, שלא לדבר על מעבר לכך – אבל הרגשתי שבכל זאת אני זקוקה לדיברות, לדיברות שלי, שאני הגדרתי לעצמי, שהבנתי שהן חיוניות לדרכי.

וכך, בשלבים, חצבתי לעצמי דיברות במו ידיי ואף כתבתי אותן אל מול עיניי. הן שומרות עליי. לא יום וגם לא יומיים, אלא שנים עברו עד שהבנתי אותן והצלחתי לזקק אותן משלל האפשרויות שהרוח והאדמה מאפשרים. וגם היום, אם יש צורך, אמשיך לתקן ולדייק אותן, אבל הן כבר די קבועות – נחות במקומן, מכוונות אותי. ואני חוזרת ומשננת אותן כמעט מדי יום ובודקת את עצמי, את התנהגותי ואת דרכי על פיהן.

לא תמיד אני מצליחה לקיים ביום אחד את כל הדיברות, לא בכל יום אני מסמנת לעצמי 100%, אבל אני שואפת לכך. והיכן שלא הצלחתי לקיים, לרוב מחוסר זמן, כי תשומת הלב כבר נמצאת כמעט תדיר, אני מסמנת לעצמי נקודה קטנה ובוחנת כיצד מחר, כבר מחר, אוכל לתקן.

אחת הדיברות, מהראשונות שהבנתי שאם לא אקיים אותן אהיה כרוח רפאים בעולם הזה, היא "התרחבות הלב": לשים לב ללב, לשים לב לתחושותיו ולוודא שמדי יום הוא פושט זרועותיו, לוקח נשימה עמוקה, מתרחב ומחייך.

ההבנה הזאת נולדה בזכות ציטוט שמלווה אותי כבר שנים:

לדידי יש רק הליכה בנתיבים שיש להם לב, בכל נתיב שעשוי להיות לו לב. בנתיב כזה אני הולך, והאתגר היחיד שאני מחשיב הוא לעברו לכל אורכו. ושם מהלך אני – מסתכל, מסתכל, בנשימה עצורה.

(משנתו של דון חואן)

ומאז שנתקלתי במילים הנ"ל ולבי נפתח בו ברגע לרווחה, אני מודעת היטב לתחושותיו של הלב ובנתיב שאין לו לב – אני לא הולכת.

והעניין כל כך מהותי בעיניי עד שרשמתי אותו אל מול עיניי.

וחשוב לי עוד להרחיב כאן. כי הדבר אינו מטפורי בלבד – הוא ממשי. כל דבר שנרצה להיות טובים בו – נצטרך לתרגל אותו שוב ושוב, יש מי שאף חקר וקבע ש 10,000 שעות דרושות לשם כך (להיות מומחה בתחומו). וכך גם כאן: התרחבות הלב אינה רק פעולה פסיבית, שתלויה בהכרח בנסיבות חיצוניות או באחרים. התרחבות הלב היא פעולה שאפשר לתרגל גם ברמה הפיזית ובוודאי הרוחנית:

לנשום עמוק

להרגיש את הלב מתרחב

כפושט ידיים לצדדים, רחב ככל האפשר

"להכניס" אליו פרח

ציוץ ציפורים

אוושת רוח

להיזכר באנשים אהובים

לחבק אותם מרחוק

להביט אל השמים

לראות את עיניהם המחייכות

לשלוח אהבה ליחידים

לשלוח אהבה לרבים

לשים לב לדמעה של אושר

שזולגת

לומר תודה

וכשמתרגלים את התרחבות הלב היכולת הזו ממשיכה ללוות אותנו גם במהלך היום ואנחנו מודעים יותר ללבבות שאנחנו פוגשים, פתוחים יותר ומעזים יותר, לחבק, לתת, לאהוב. 

שורות קצרות

השורות הארוכות שכתבתי התחלפו בחודשים האחרונים בשורות קצרות. קטעים, קטעים, חלקם יחשבו כשירים ממלאים את מחברותיי; רבים מהם אני מפרסמת בפייסבוק, אך לא את כולם.

לא הייתה זו החלטה מודעת, אני הולכת כדרכי אחרי המילים, מאפשרת לעט למשוך אותן כבחבל מעמקי נשמתי. אינני עומדת בדרכן ותמיד רואה פלא. הייתכן שאני ילדתי אותן?

והבלוג, שהתרגל לרשימות, גם אם לא ארוכות, נשאר בודד, עד ששמעתיו קורא לי: "לא נולדתי רק לארוכות, אני יודע להכיל גם שורות קצרות".

אז עד שאביא לכאן את "הכתיבה החדשה" – אתם מוזמנים להצטרף לשער לאור בפייסבוק ולעקוב אחרי הפרסומים שם.

שני נחשים

גרעיני ענבים מכסים את הרצפה של סוכת הגפן, מביאים אחריהם בהמונים חרק בלתי מזוהה, כחיפושית עמלנית ונמרצת, לצד אלפי נמלים נמרצות עוד יותר, שהשתלטו על הסוכה, שלא לדבר על השולחן האהוב שלי שחוסה בצלה.

נסוגתי לשולחן אחר בחצר, זה שתחת הפרגולה הסמוכה לבית. השמש מסתירה את פניה לעת עתה ואני זוכה לזמן של חסד לצד השולחן הרחב, פרוש הכנפיים, בשקט ובלבדות של שבת בבוקר. הלבדות הקסומה והנערגת. לו היא, לא הייתי זוכה לפגוש בבוקר את עיתון השבת, שאסף השאיר לי, מקופל כמידת גודלו של הטור השבועי של מאיר שלו. טור שכותרתו "אמנות הטיול הרגלי". אסף יודע מה להשאיר לי.

אבל אין כמובן דבר בין לבד ולבדות, וזו האחרונה יכולה לדור יחד עם זוגיות ומשפחה וגם צריכה.

מאיר שלו מתייחס במאמרו לספר "וולדן", שכתב דיוויד הנרי ת'ורו – כבר שנים אני קוראת אותו, כל פעם קצת, שוב ושוב – בו הוא מספר על שנתיים שבהן גר לבדו ביער על גדות אגם וולדן. מאיר שלו כותב גם על ספר נוסף של ת'ורו – "טיול" – שיצא בתרגום מחודש, ונדמה לי שהתרגום הראשון, זה שבידיי, טוב יותר; ומי שקרא את באדיבודהא שלי כבר יודע שאני פותחת את הספר עם ציטוט מ"טיול", וזו לא השפעתו היחידה עליי.

~ ~ ~ ~ ~

באחד הימים בתחילת הקיץ פגשתי בהפתעה שני נחשים ביום אחד. את הראשון פגשתי לצד סוכת הגפן שבקצה החצר, בזמן כתיבת הבוקר שלי. הוא חלף לידי, קפא במקומו כשג'וני החתול ניגש אליו, וכשקראתי לו – לג'וני – שיעזוב, הוא החליק במהירות ונעלם. חום כהה היה צבעו והוא נראה היה גדול למדי. בערב, כשניגשתי אל דלת הסלון כדי לפתוח אותה ולסגור את הרשת – חמק נחש קטן יותר מבין המסילות. מיד זיהיתי שזהו צפע. המולה קמה סביבו. אסף הצליח לתפוס אותו ולהעבירו לדלי ויחד עם עידו הם נסעו אל הדרך שמובילה אל היער ושחררו אותו לדרכו.

שני נחשים ביום אחד? החוויה הייתה גדולה עליי והשארתי אותה בצד. בינתיים כתבתי שיר קצר:

העולם זקוק ממך
לתדר שלך
ולא של אחר;
לכי אחרי לבך
גם אם הוא מוביל אותך
אל הפחד הכי גדול שלך
אל כאב
אל מעבר לכמיהה;
זה טוב
כי שם את נמצאת
שלמה

~ ~ ~ ~ ~

"אמנות ההתבודדות" – ספרון קטן שחיבר ארז משה דורון – חיכה על שולחן העבודה שלי מאז ששרה נתנה לי אותו באחת מפגישות העבודה שלנו. כמה ימים אחרי המפגש עם הנחשים, כשסידרתי את השולחן, לקחתי את הספרון לידיי, מתלבטת אם להתחיל לקרוא בו. פתחתי את הספרון בצורה אקראית ועיניי נחו מיד על המשפט הבא: "משנלחם יעקב, אבי אומתנו, במלאך האש מן השמים... פגע המלאך בירכו ...". נאלמתי דום. מי שמכיר את הסיפור על שמי יבין מדוע נאלמתי. סגרתי את הספרון והעברתי אותו לצד המחברות ועפרונות הכתיבה, אך לא התחלתי לקרוא בו, למרות התדהמה ואולי בגללה.

~ ~ ~ ~ ~

עברו ימים ואני הרפיתי מהדרך שלי, שיש בה חיבור פנימי, אישי, משולב בכתיבה, הגות והליכה בשבילי העולם הזה בדרך אל ההר, זה שאני מספרת עליו בבאדיבודהא. הרפיתי ולא ידעתי אם אני נחלשת או קשובה לאנרגיית הקיץ, למחזוריות שאינה נראית. ומבין התהיות אף כתבתי: "לעתים את העבודה הפנימית יש להאט; כמעט עד כדי מוות; כדי מחדש להיוולד".

עברו שבועות. הנחשים חזרו מדי פעם אל מחשבותיי, עד שאחת מהן נעמדה מולי ואמרה: "שני נחשים פגשת ביום אחד, זו עובדה ולא מטאפורה, ומקרה נדיר שכזה מזמין אותך למבט." הבטתי במחשבה והנהנתי בהסכמה.

היה זה כמובן בשעת בוקר, עת ישבתי בסוכת הגפן יחד עם "ערכת הכתיבה" שלי. "אמנות ההתבודדות" היה מונח אף הוא על השולחן. פתחתי אותו ודפדפתי אל העמוד שמספר על מפגשו של יעקב עם המלאך. הפעם המשכתי לקרוא פסקה נוספת, שמביאה פירוש למפגש, ובין השאר כתוב בה: "לרע אין שם אחד בלבד, אלא רבות הן צורותיו, גווניו משתנים וגו' ..."  החרשתי שוב. הבנתי.

לעתים אפשר מהדרך להתרחק

אך מומלץ לא לאבד עמה קשר עין

ויש להקשיב כל העת

עד שהקריאה תהיה אחת:

הגיעה השעה לחזור.

~ ~ ~ ~ ~

עולמות שלמים

נרקמים

בלבדות

בהתבודדות

בבוקר

עוטפים את השגרה

בהתרגשות ומשמעות

שאין להן

סוף

מותרות? לא ולא

"זה מותרות. לעסוק במודעות עצמית – זה מותרות," אומרים לי לא אחת. "לא כולם יכולים להרשות לעצמם, את יודעת, להתבונן על חייהם, והיו גם זמנים שבהם הדבר כלל לא היה אפשרי," הם מסבירים, מבט של תוכחה – כך נדמה לי – מלווה את דבריהם, ויש אף מי שמוסיף: "את מפונקת."

אבל אני בטוחה שלא מדובר במותרות, אלא דווקא במחויבות בסיסית שלנו לעצמנו ולחברה, ואני כלל לא מרגישה מפונקת כי העבודה, לפחות זו שאני עושה, רבה.

הדרך שלי מתבססת על הליכה, כתיבה ויישום:

הליכה, שבמהלכה אני מביאה אל העולם הזה – תוך ביקור במחוזות שבעיני רוחי – תובנות שהן בעצם חומרי גלם לעיצוב החיים שכאן; 

כתיבה, שהיא המלט שמחבר את חומרי הגלם לממשות; 

ויישום של מה שאספתי בדרך והבנתי באמצעות הכתיבה, כי אחרת – לשם מה?

בנוגע לכתיבה ארחיב: אני כותבת, אבל תוך כדי הכתיבה אני גם מעמיקה פנימה, מנקה משקעים מיותרים, בודקת האם מעשיי ולבי שווים, רושמת לעצמי נקודות לתשומת לב ומסדרת אף סדרי עדיפויות לימים הקרובים. ולא רק זאת: מדי פעם אני גם עוצרת ו"אוספת" את הכתיבות, כך אני קוראת לתהליך – אוספת, מסכמת ומחברת – ומוצאת בטקסטים שמלווים את חיי הקשרים חבויים וסימנים שנעלמו מעיניי, ומזהה דפוסים. חלק מהדפוסים מיטיבים עמי וכל שנותר לי הוא רק להיות מודעת אליהם ולשכלל אותם, אם ניתן. אבל יש גם דפוסים שאינם טובים לי, ואת הדפוסים האלה אני מנסה לפרק, כי אחרת – זהו טיבם – הם סותמים את העורקים או מכבידים על הנשימה ובוודאי על החיים.

מדובר בעבודה רבה, אני יודעת, שדורשת חריצות והתמדה ואין בה כלל פינוק, אבל זו הדרך היחידה שמתאימה לי, למי שאני, וזו גם הדרך היחידה שעושה עמי חסד. ברור לי שדרך זו אינה מתאימה לרבים, אבל היא גם לא אמורה, שהרי לכל אחד מתאימה הדרך הייחודית לו.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

חזרתי היום ללכת בגן שבקצה השכונה אחרי כמה שבועות שלא ביקרתי בו. אני הולכת בין שביליו, נושמת עמוק את הפריחה, ולפתע מבחינה בעורב שמנתר מעץ לעץ כשאני חולפת על פניהם. האם הוא עוקב אחריי? אני פונה אל השביל המרכזי בגן, שאינו תחום בעצים, ותוהה על התנהגותו של העורב בדיוק כשהוא חולף קרוב אליי, במעוף נמוך, ונעמד על הדשא הרענן מולי. האם הוא מזהה אותי? אני מוציאה מתיק הגב פתיתי קורנפלקס וזורקת לעברו. הוא נסוג שתי פסיעות לאחור, אך מיד חוזר וקופץ אל הפתיתים. אני מתרחקת. "לא הייתי כאן חודשיים, איך הוא מזהה אותי?" אני ממלמלת ומחייכת, "כשנמצאים בדרך – נמצאים בדרך, ואולי גם העורבים מזהים זאת?" ;-)

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא כולם צריכים לעשות את הדרך שאני עושה, אבל, כל אחד צריך – בדרכו – להיות מודע לעצמו ולחייו. זו מחויבות בסיסית של כל אחד: 

מחויבות לעצמו – רק כך יהיה שלם עם חייו; 

למי שקרוב ללבו – רק כך אפשר לתמוך בהם בדרכם הנכונה; 

ולחברה בכלל, כי כשאנשיה שלמים – גם היא תהיה.

אז לא, אין זה מותרות לעסוק במודעות עצמית, אלא מחויבות בסיסית. בעיניי.

במילים אחרות

"מי שמביט החוצה – חולם;

 מי שמביט פנימה – מתעורר"

~ קארל יונג

   (ותודה ליפית)

תובנות לאושר מתוך סיפורי חיים

מאמר ביקורת על הספר שלי "באדיבודהא, עולמות פנימיים" מאת אריק בלום – 

קישור למאמר.

פרטים נוספים על הספר – בקישור זה.

למדתי

למדתי לחכות.

לחכות בסבלנות, באמונה ותוך כדי עשייה עקבית.

זה משתלם.

למדתי לזרוע ולאפשר – 

אין לדעת מה ינבוט, מתי או היכן.

למדתי לתת חשיבות גדולה לדברים הקטנים,

שיוצרים בסופו של דבר את התמונה.

למדתי, שככל שאני עושה פחות – אני מצליחה לעשות דווקא יותר.

אבל, על כך אולי כדאי שארחיב ברשימה נפרדת.

- - - - - - - - - - - - -

מדי יום מתרחשים בחיי כל אדם לא מעט אירועים, חלקם בולטים לעין, חלקם נחבאים, ובכל אחד טמון דבר מה, אם רק נביט. אצל רוב האנשים הדברים שקורים עוברים ומיד נפלטים (כמו שלשול...), אבל לא רק הגוף זקוק לעיבוד – אלא גם הנשמה, אחרת עיקרי הדברים פשוט הולכים לאיבוד.

אני מעבדת. במהלך הימים, בהתמדה, אני נוהגת לרשום לעצמי נקודות ציון, ואני לא מסתפקת בכך – אני גם חוזרת אליהן: בוחנת אותן, מנסה להבין, מוצאת פעמים רבות דפוסים חוזרים, מבינה תהליכים, מחליטה החלטות, משנה – משפיעה.  

נכון. זו עבודה. לעתים סיזיפית. אבל אני, באופן אישי, אינני יודעת לחיות אחרת.

- - - - - - - - - - - - -

למדתי, שכשיש מהמורות בדרך – אני צריכה קודם כול להתבונן פנימה, אל נקודות החולשה שלי, אל דפוסי החשיבה, אל הפחדים. עד כה ­זה הוכיח את עצמו, גם כשהמהמורות לא היו קשורות – לכאורה – אליי, וגם כשהן היו פיזיות.

- - - - - - - - - - - - -

באחד הימים, אחרי סוף שבוע אצל אמי, יצאתי למרפסת דירתה אוחזת בידיי את ספל הקפה השחור של הבוקר. מחשבותיי היו עסוקות, וכך לגמתי מהקפה ורשמתי לעצמי משימות לשבוע הקרוב, אולי אף נדדתי למקומות אחרים. רגע לפני הלגימה האחרונה הבטתי פנימה אל שארית הקפה, שלא היה לי הפעם טעים במיוחד, ורק אז הבנתי ששתיתי אותו בלי סוכר. הופתעתי, לרגע קצרצר התרגזתי, אבל מיד חייכתי, כי ידעתי שעכשיו אני אוחזת בידיי לא רק ספל קפה, אלא גם דימוי נפלא לחיים:

לא כדאי

רק לקראת סופם

להבין ששכחנו להמתיק אותם J

- - - - - - - - - - - - -

למדתי שיש לי כוח גדול להשפיע על חיי

וגם על חיי הסובבים אותי.

לא תמיד הם מודעים לכך, אבל אני יודעת.

רשימות קשורות בבלוג

• רגעים
• מנהיגות פנימית
• על סוד תבונה ורגישות

וכמובן, איך לא – באדיבודהא, עולמות פנימיים

1 + 23

אני רואה סביב כיצד רבים, רבים מאוד, למעשה כמעט כולם, מעמיסים על סדר יומם עוד ועוד, בשעה שאני מנסה כל הזמן להפחית (ודווקא מספיקה לא מעט). אנשים רבים עובדים חמישה ימים בשבוע, ביום השישי הם מוסיפים לימודים, למשל, וביום השביעי משלימים משימות; יש גם מי שדוחק יום שמיני אל תוך הלילות.

ולמי שעומד מולי ואומר לי – אין לי ברירה, אני חייב את העבודה הזאת, אני חייבת לסיים את הלימודים – אין לי מה לומר מלבד "אני מבינה", ואני באמת רואה את המלכוד, אבל בלב פנימה אני גם יודעת שצריך לחיות אחרת. ואפשר.

איך? אין לי תשובה אחת, כל אחד צריך למצוא בעצמו את דרכו שלו, אבל ברור לי כל כך שחיים בלי זמן שקט לעצמנו לבד, ולא רק מעט בשבת, הם לא החיים שלנו, אלא חיים שזרמנו אליהם כמו מים שזורמים בנתיב קיים ולא חוצבים את נתיבם או מים שעומדים במקומם.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אני מסיימת את הליכתי בגן רחב הידיים שבקצה השכונה ומתיישבת כהרגלי על אחד הספסלים שפזורים סביב. מתיק הגב האדום שלי אני שולפת בקבוק מים, פנקס ועט, מתכוננת לכתיבה ומביטה אל האופק, כרואה מראות נסתרים. זוג הולכים קבועים בגן, אב ובנו, חולפים על פניי. "רק נהר חסר כאן," קורא לעברי הבן ומחייך. "למה חסר?" אני משיבה בחיוך כשמבטו עדיין מופנה אליי, נדהמת מהחיבור של דבריו אל המראות שאני רואה בעיני רוחי.

הם הולכים מדי יום, מקפידים עליה אף יותר ממני, אבל במשך כל הליכתם הם מדברים ביניהם בקולי קולות ולרוב מנהלים אף שיחות טלפון נמרצות. זו הליכה שיש בה גוף, אך אין בה נשמה בעיניי. אני הולכת גם למען הנשמה. ולכן, אני הולכת לבד, עם עצמי, ומקשיבה לכל מה שעולה בי ולכל מה שהעצים והשיחים, הציפורים והשמים, מגישים לי.

לא בכל יום אני הולכת, אבל בימים בהם אני לא הולכת אני משתדלת לשבת, בשקט, תחת השמים, לבד, בתחילתו של יום. אני יושבת שעה ביום אידאלי וכחצי שעה כשזמני קצר. תמיד חובקת אתי עט ופנקס ולרוב גם טקסט כלשהו, מאלה שמעוררים מחשבה או השראה. זמנים אלו, של עצמנו, לא יסולאו בפז וכמה שאכתוב על חשיבותם – זה לא יספיק. אלה הזמנים שנותנים לנו את האפשרות להתבונן על חיינו, את ההבנה כיצד עלינו לנהוג ואת הכוח והביטחון לנהוג בהתאם. אלה זמנים שמאפשרים לנו לחצוב את נתיבנו אנו, האחד, המיוחד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא מזמן פגשתי את שרה. היא חיבקה אותי בחוזקה, נרגשת מאוד. "החזרת לי את עצמי," היא אמרה והידקה את חיבוקה. "מזמן סיימתי לקרוא את הספר שלך, אבל לא עזבתי אותו, כל ערב אני הולכת לישון אתו ובכל פעם קוראת שוב חלקים מהספר, התחלתי גם לקום מוקדם יותר בבוקר, כדי להיות לבד, בשקט. החזרת לי את עצמי!" "תודה," אמרתי במבוכה אך בשמחה גלויה, ורגע לפני שנפרדנו היא הניחה בידיי שני דפים מקופלים היטב. "הבאתי לך משהו, תקראי, זה הזכיר לי אותך." לקחתי עמי בשמחה את הדפים – גיליון "אור האמונה" – וחיכיתי להזדמנות מתאימה, שלא איחרה לבוא, כדי לקרוא את הטקסט. הגיליון המסוים מדבר בשבחי ההתבודדות היומית בחוץ, תחת השמים. חלקים נרחבים מאוד בגיליון אכן חופפים לדרכי. הזדהיתי עם הטקסט ואף התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים על אף שלא היה בהם חידוש ממשי בעבורי, מלבד משפט אחד – פשוט, קצר וקולע כל כך, שאקח עמי מעכשיו כסמן מרכזי לדרך: "אין ביממה 24 שעות, רק 23. שעה אחת תתבודד"!

   נ.ב.   

ובשעה שאני מדברת בשבחי ההתבודדות אני רואה במבט עצוב כיצד אפילו ההפסקות בבתי הספר התקצרו, חלקן לדקות בודדות בלבד, יש הפסקות שאף בוטלו לחלוטין. אני רואה זאת ומדמיינת מנגד שעה יומית במערכת השעות שמוקדשת להתבודדות... זה יכול להיות מדהים.