* * * * * * * * * *
לפני כשמונה שנים, בעקבות מחושים אקראיים שהפכו לכאבים קבועים ואחרי עשרות בדיקות מעיקות, קיבלתי אבחנה: אני סובלת מפגיעה בסחוס של מפרקי הירכיים. הפתרון: החלפת מפרקים. הגיל: צעיר מדי לניתוח. ההמלצה: "לחכות. ללמוד לחיות עם הכאב", דברי הרופא. אז למדתי. התאמתי בהדרגה את חיי לכאב, למדתי לדבר עם הכאב ולהקל עליו, ולא הסכמתי ללכת בדרכו – שמקשיחה את הלב ומזעיפה את הפנים. שמרתי על עצמי. על האופטימיות והשקט הפנימי, על הכתיבה ואפילו על ההליכה, על האהבה והשמחה. השיעור היה מדהים. הייתי מחויבת למודעות קפדנית לכל פעולותיי, למחשבותיי, לתחושותיי. למדתי לעבוד עם עצמי, נפש וגוף. והצלחתי! הכאב נחלש, התרחק ממני מעט ואפשר לי את חיי, גם אם בקצב אטי קצת יותר. עד שהתחלתי לפספס. עד שהחיים לקחו אותי למקום מהיר מדי, רועש מדי, שאינו מתאים לי. מקום שבו לא הצלחתי לשמור על עצמי. קליפה אחרי קליפה נשרו ממני, כמעט בלי משים, הקווים שמגדירים אותי ואת דרכי, המודעות נחלשה, המועקה הצטברה, והכאב חזר, ועטף את כולי, יום ולילה, פנים וחוץ, ללא רחם. הבנתי: מאוחר מדי לתקן לבד; אני חייבת לעשות מעשה. הרופא אישר: הזמן מתאים; הניתוח עכשיו אפשרי.
* * * * * * * * * *
בדרך מבית החולים בכיתי. הרגשות התערבבו בי בסערה, ורגע לפני שהאמבולנס עצר מול ביתי כרתי ברית עם עצמי, עם היקום, עם אלוהים – להיות תמיד אני: לא אעזוב שוב את דרכי, איזון עדין בין ארץ ושמיים, שורשים וצמרות; לא אתרחק שוב ממי שאני; שער האור יישאר פתוח תמיד.
אם היה זה חורף אני בטוחה שקשת מרהיבה הייתה מעטרת את השמיים.
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג
