‏הצגת רשומות עם תוויות שמות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שמות. הצג את כל הרשומות

25.9.2014

סיפור על שמי


בכיתה יו"ד למדתי את משמעות שמי הפרטי ומאז ועד היום אני לומדת את משמעות שמי המלא, את משמעות חיי. וכך זה היה.

באחד הימים נכנסה לכיתה, בשיעור לא לה, ציפי יוטשנקה – המורה ללשון. היא נכנסה כמורה מחליפה ובשעה שעיקמנו את חוטמנו היא כבר שאלה: "לשמו של מי מכם יש משמעות?" רבים מתלמידי הכיתה מיהרו להרים בגאווה את ידם, אבל אני השארתי את שלי מבוישת במקומה והקשבתי לחבריי, שאחד אחרי השני הציגו את שמם, הסבירו את מקורו והקשיבו קשב רב למורה, שהרחיבה על משמעות שמם. לקראת סוף השיעור, כשכל מי שרצה כבר הציג את שמו, היא אמרה: "יש בכיתה שני תלמידים לפחות שיש משמעות לשמם אך הם עדיין לא הרימו את ידם". דממה נפלה בכיתה. הסתכלנו זה על זה, מנסים לזהות במי מדובר. אהבתי את המורה, גם היא אהבה אותי, אהבתי גם לשון והייתי תלמידה טובה, ולכן לא פלא שלפתע היא הכריזה בקול: "שרית, אני מתפלאת עליך! האם לשמך אין משמעות?" הסתכלתי עליה בתדהמה, נבוכה, ולחשתי: "אני נקראת על שם סבתי, שרה, אבל משמעות לשם שרית ... אין". "באמת?!" רעם קולה ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי בשעה שהיא המשיכה ושאלה: "ומה פירוש המילה שרה?". שתקתי, והיא כלאחר יד ציטטה פסוק מספר בראשית, שמאז מלווה אותי בכל רגע כמו היה מקועקע על זרועי. שנים רבות חלפו, אבל הפסוק ממשיך לגלות את פניו, עמוק יותר ויותר, והיום אני יודעת שאולי גירדתי רק את קצהו.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.
(בראשית, לב, כט)

זו הייתה תחילת היכרותי עם שמי, תחילת היכרותי עם עצמי. ראשית התמקדתי בצירוף "כי שרית עם ... ותוכל", וברגעים קשים ידעתי שאצליח במאבקיי ואוכל להם ולא התייאשתי. בהמשך התחברתי לצירוף "עם אנשים ואלוהים" כי זיהיתי בי שני צדדים חזקים: החיבור לקרקע, ללוגיקה, למציאות הגלויה; לצד חיבור מרקיע שחקים לרוח, למציאות נסתרת מעין. את צדדים אלו, שהיו חזקים באותה מידה, כיניתי ביני לבין עצמי "אנשים ואלוהים", ושוב הפסוק עמד לצדי כמו אמר לי: "זו את, גם וגם". והתחזקתי. אך כאן רק התחיל המסע.

בשלב כלשהו, אינני זוכרת מתי, כנראה לא היה זה ברגע, התחלתי להתפעל מהעובדה ששמי הפרטי וגם שם משפחתי מופיעים יחד, זה לצד זה, בפסוק אחד משותף בתנ"ך. אינני יכולה להסביר מדוע, אבל עובדה זו מרגשת אותי עד היום ומחזקת אצלי את "הבעלות" שאני מרגישה על פסוק זה. אך הסיבות לתחושות אלה אינן מסתיימות כאן.

בגיל 30 התחילו לפקוד אותי כאבים עזים באזור מפרקי הירכיים. הכאבים הגיעו מדי פעם, אך בהתמדה הגבירו את עצמתם וגם את תדירותם עד שהשתלטו על חיי. לאחר אין ספור בדיקות התבררה סיבת הכאבים – שחיקת סחוס במפרקי הירכיים, בעיקר בשמאלי. אבחנה זו, שגם הסבירה את צליעתי בעיקר ברגל שמאל, הפכה משמעותית ובולטת לעין ככל שנקפו הימים, וכבר סיפרתי על כך ברשימה "ברית". בחיפושיי אחר ארוכה עברתי בין רופאים קונבנציונאליים רבים ובין מטפלים אלטרנטיביים רבים, כל אחד מהם כיוון אותי – בטוב או ברע – לדרכי. ביקור אחד, לא צפוי, היה משמעותי במיוחד בעבורי. הגעתי אליה, אינני זוכרת אף את שמה, לטיפול הומאופטי קצר. אני לא זוכרת מה הייתה מטרת הביקורים, אבל הם לא היו קשורים לכאבים, משהו פשוט, שניים-שלושה מפגשים בסך הכול, אבל דווקא שם – בעת התשאול שערכה לי כדי לאפיין את הרכב הטיפול ההומאופטי שמתאים לי – "נפל לי האסימון", ממש ראיתי אותו צונח אל מול עיניי: מפרקי הירכיים מחברים בגוף בין חלקו התחתון לחלקו העליון, מבטאים בגוף את החיבור הפנימי בין שמים לארץ – שני הפנים שחזקים אצלי, שני הפנים שאני אמורה לבטא בחיי, אך גם להצליח לאזן ביניהם. הפגיעה במפרקי הירכיים הצביעה באופן כואב על הקושי שלי לאזן בין העולמות. לא ידעתי לחיות גם וגם, אלא כאן או שם: לרחף מאושרת בעולמות נסתרים, מנותקת מהמציאות התובענית, או להתחבר בעצמה לחיי היום-יום, תוך ניתוק מהרוח, עד כדי דעיכה, סוג של קמילה שיש בה עצבות. יצאתי מהפגישה נסערת ומבינה את דרכי בחיים: עליי לא רק לקיים את שני העולמות, אלא גם לחבר ביניהם שיהיו אחד.

באחד הימים פתחתי שוב את פרק לב בספר בראשית. כנראה חיפשתי חיזוק להבנה האחרונה, המשמעותית כל כך, אלא שהפעם – משום מה – המשכתי לקרוא מעבר לפסוק. וכך כתוב רק שלושה פסוקים אחרי:

 וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ.

קראתי את הדברים, לבי המה ולסתי נשמטה, אני מודה, ועד היום לא נגעתי שוב בהקשרים אלה, השארתי אותם בדממה במקומם, עוצמתיים בעיניי, בלתי נתפסים, בלתי מפוענחים.

הפרק האחרון בסיפורי זה התרחש לא מזמן, אני בטוחה שגם לו עוד יהיה המשך. רגע אחרי שסיימתי פגישת עבודה בבית קפה הצמוד לחנות ספרים, קמתי ממקום מושבי ופסעתי בין שולחנות הקפה מצד אחד, לדוכני הספרים מצד שני. לא עצרתי להתבונן בספרים, לא התכוונתי לרכוש ספר, רבים כל כך הרי מחכים לי בביתי, אבל על ערימות הספרים המסודרים באחד הדוכנים, מונח כלאחר יד מחוץ לסדר הקיים, ממש כמו מישהו הניח אותו שם במיוחד בעבורי – קרץ אליי הספר "ברכות סבי", עליו המליצו לי כבר לפני שנים, ולא רק אדם אחד. לא חשבתי פעמיים ולקחתי אותו, ברור לי שמשהו מחכה לי בין דפיו, משהו במיוחד בשבילי.

ואכן, כבר בפרק השני בספר נתקלתי בסיפור שכותרתו – להיאבק עם המלאך. "ירכו של יעקב נפגעה במאבק ולפני שהמלאך עזב הוא נגע בו במקום הכואב... הוא נגע שם כדי שיעקב יזכור. יעקב נשא את הפצע כל חייו. זה היה מקום הזיכרון שלו". כך כתוב בין השאר בפרק, ואני הבנתי שאם עד עכשיו זה לא היה מספיק ברור לי, כך אתייחס מעכשיו לצלקת האישית שלי – כמקום הזיכרון שלי לייעודי: לחבר בין העולמות, רוח וחומר, לחיות אותם יחד, כאחד, להביא אותם שלובים זה בזה לעולם.

ומדוע סיפרתי את סיפור שמי? האם כולם צריכים לדעתי לחקור את שמם? זאת אינני יודעת, ייתכן, אבל ברור לי שאם לא את שמנו – כדאי שנחקור את דרכנו, את משמעות חיינו. אני מנסה לעשות זאת מדי יום.


   נ.ב.   

גם ספרי הראשון, שכבר כמה שנים מחכה שאוציא אותו לאור, מביא בעצם את החיבור הזה, מבקש להציג את אחדות העולמות. לא מזמן סיימתי את עבודתי האישית עליו ועכשיו אני יוצאת למסע חדש – המסע להפקת הספר כפי שאני רואה אותו בעיני רוחי.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג