מי האיש?

בערב שבת, שלא כהרגלנו, שרנו סביב שולחן האוכל. השיר שבו הארכנו במיוחד וגם העמקנו במילותיו היה "מי האיש?" ואני אמרתי בלבי תודה, אולי ראו אותה אף בעיניי, על החסד הזה.

מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

(תהילים, לד, יג)

נדמה שכל מה שחשוב גלום במילים אלה, ואם ננהג על פי הכתוב, ואם נחנך כך, ואם ננהיג כך – נראה טוב.

אבל המילים כמו נמחקו ברוח הימים.

* * * * * * * * *

יש דברים שחשוב להקפיד עליהם; יש דברים שחשוב למקם אותם ראשונים בתחילת היום, בתחילת השבוע, לפני שתדרי היום-יום, הכאן והעכשיו, משתלטים על הלך הרוח: בעבורי זו הכתיבה, תחת השמים, לשם העמקה בדרכי החיים ותזכורת לעצמי על הדברים החשובים באמת.

יום ראשון, 8:30 בבוקר. קר בחוץ, השמים מעוננים והגשם קרוב. עטפתי את עצמי היטב, כולל כפפות שמותירות את האצבעות חשופות, ויצאתי אל החצר – למרות שזו תחילתו של היום, למרות שזו תחילתו של השבוע, למרות מזג האוויר – אוחזת בכף ידי ספל קפה וחופנת ביד השנייה פנקס כתיבה, את הספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" ואת "ספר קטן על משמעות החיים", שכתב אסא כשר. בכיסי הסוודר תחבתי עטים ויצאתי.

את "ספר קטן על משמעות החיים" קראתי לפני שנים רבות, אך הדיו נותרו בי עד היום. עכשיו, כשפתחתי את הספר הקטן נפל ממנו דף ועליו מילים בכתב ידי, מי יודע מתי כתבתי אותן. בצדו האחד רשמתי משפטים קצרים ששימשו לי כתזכורות לדרך הנכונה בעבורי. בצדו השני – מילים בודדות שמשרטטות את מה שאני מבקשת שיתקיים בחיי. שנים אחרי – הכול כאן. אחד לאחד.

ה"ספר הקטן" נפתח במדרש שעוסק בציטוט שבראש הרשימה. "אם נבין את המדרש על בוריו", כותב אסא כשר, "נכיר היטב את שאלת משמעות החיים", ומכאן הוא ממשיך ומבהיר את המדרש בדרך מרתקת, כמעט מפרק אותו, מילה אחרי מילה. הפרק הראשון – ויסלח לי הכותב על כך שאני מביאה מיד את סיכומו, בשעה שהדרך אל הסיכום חשובה יותר, ולכן אני מוסיפה כאן המלצה חמה לספר – מסתיים במסקנה, שאותה ממשיך אסא כשר לפתח במהלך הספר, ש"שאלת משמעות החיים של אדם היא שאלת העקרונות המעשיים שהאדם יכול לפעול על פיהם, כדי לקיים חיים שהם טובים בעיניו".

* * * * * * * * *

שנים רבות אני צועדת בדרך הרוחנית, קרוב לשלושה עשורים ואולי אף יותר. ב"דרך הרוחנית" אני מתכוונת לדרך שבה אני מתבוננת, ללא הפוגה, פנימה והחוצה, לעומקם של החיים, בניסיון להבין את עצמי, את דרכי, את הקשרים בין מה שבפנים למה שבחוץ, את משמעות החיים.

לפני כשנתיים הגעתי לשלב שבו הבנתי שחיים שהם טובים בעיניי אינם יכולים להתנהל רק ביני לבין עצמי או ביני לסביבתי הקרובה. הכתיבה לרבים, שבה התחלתי לפני יותר מעשור, היא דרך נהדרת לצאת מעצמי, אבל היום היא כבר לא מספיקה לי. עכשיו אני יודעת שדווקא הרוח מחייבת אותי למעגל רחב יותר שבו יתקיימו המילים:

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

כך הרחבתי את דרכי והתמסרתי לפעילות חברתית משמעותית, עליה כבר כתבתי כאן בבלוג.

אני חושבת שאנשי רוח רבים צריכים לנהוג כך.

נ.ב.

גם ברשימה הקודמת צעיף הוסר מעל עיניי (אותה לא הפצתי ברבים) חיברתי בין העולמות – האישי והחברתי. אשמח אם תקראו גם אותה.

ולסיום

כדאי להקשיב: "מי האיש?" – בביצוע חוה אלברשטיין

מנהיגות פנימית - האבן הראשונה

רק בסופו של יום שמתי לב. את הרשימה האחרונה בבלוג פרסמתי בתאריך 1.2.13, ורק בסופו של יום, בחמש דקות לחצות, שמתי לב שעברה בדיוק שנה מאז שפרסמתי את הרשימה הראשונה ב- 1.2.12. ואיזו שנה זו הייתה! כל כך הרבה דברים חדשים למדתי על עצמי במהלכה. האם לעד נמשיך לגלות את עצמנו?

28 רשימות פרסמתי בבלוג בשנה החולפת, ובאמצעותן חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם. ונרגעתי.

אני כותבת בקביעות כאן בבלוג; בניתי מחדש קהל קוראים נאמן.

אני פעילה מרכזית בתנועה חברתית חדשה - המשולש החברתי; למעשה, אני בין מייסדיה.
אני עובדת בתכנית ערכית שמגשרת בין דורות; ומתפרנסת גם מניהול ועריכת תוכן.
חזרתי לעבוד על הספר שהתחלתי לכתוב לפני כמה שנים.
אני נמצאת ונוכחת בעבור משפחתי ואף חבריי.
עברתי לתזונה טבעונית.
ואני הולכת.

כל רגע בחיי מתמזג עכשיו במלואו עם מי שאני, ואין בו זרות: עם כישוריי וערכיי; עם אמונתי ואהבותיי. בכל רגע יש אמת, והיא אחת – אני.

ומדוע אני כותבת שהבלוג הוא זה שבאמצעותו חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם? כי הוא האבן הראשונה שהרמתי והנחתי בדרך האמת; כי על גביו אני מניחה לאט ובזהירות רבה אבנים נוספות; וכי אליו אני חוזרת בכל פעם מחדש כדי לקיים את עצמי. 

* * * * * * * * * * * * * * * * *

בין התגובות שקיבלתי על הרשימה האחרונה – מהותה של מנהיגות - הייתה גם תגובתו של גיל חורב, שבלי משים קלע ללב לבה של הרשימה הזאת, שעדיין לא פורסמה, כשכתב: "אדם שיודע להנהיג את חייו, יודע גם להנהיג אחרים".

אם הייעוד שלנו הוא להיות עצמנו (ראו הטבלה המחזורית של הנפש)
ותפקידו של מנהיג הוא לאפשר לנו לעשות זאת (ראו מהותה של מנהיגות)
מדוע שלא ניקח אחריות וננהיג את עצמנו להיות עצמנו?

* * * * * * * * * * * * * * * * *

אני בוחנת את חיי ומנסה לזהות מתי למדתי לקחת אחריות על חיי. אני חושבת שהאחריות האישית הייתה בי מאז ומתמיד, אבל תקופות קשות שעברתי "הכריחו"  אותה לפרוץ החוצה ולהתייצב בגלוי, כשהחלטתי להיאבק ולא להיכנע. אבל, מדוע צריך לחכות לזמנים הקשים כשאפשר להקדים?

כן, עכשיו זה הזמן לקחת אחריות.

עכשיו זה הזמן לעבור "מגורל לייעוד. למשמעות. להיחלץ משרשראות הקרבן הפצוע, ממערתו של אפלטון - להנהגה פנימית חדשה ומפתיעה". *

ואם לא עשיתם זאת עדיין – אולי הגיע הזמן להרים את האבן הראשונה ולהניח אותה בעדינות בתחילת דרך האמת, ולא לשכוח לחזור אליה שוב ושוב כדי לבדוק אם אתם עדיין צועדים בדרככם.

 

* הציטוט לקוח מטקסט על פרשת שמות, מאת מרדכי בר אור, באתר קולות
 

   מילים נרדפות    

כשמגיעים לנקודה,

אי אפשר שוב להתרחק ממנה,

כי העולם כבר נאחז בך!

(הבחנה שכתבתי לאחרונה בפנקס, שמלווה אותי תמיד)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג