‏הצגת רשומות עם תוויות דמיון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דמיון. הצג את כל הרשומות

22.3.2012

איך אומרים תודה להר?







לחברה אומרים - "תודה", כלב אפשר לנשק - על האף, חתול אפשר ללטף, אפילו עץ אפשר לחבק. אבל, איך אומרים תודה להר, במיוחד כשרק אני רואה אותו מול עיניי?

יש לי הר. אנשים יגידו שהוא דמיוני, אך בעבורי הוא ממשי. כבר שנים אני מבלה מדי שבוע שעות על ההר, הולכת בשביליו, חוזרת שוב ושוב אל הגן העגול, יורדת דרך הוואדי הנסתר אל שדות הפרחים שלמרגלות ההר וממשיכה עם הפלג אל היער העבות. לעתים רחוקות הייתי יורדת אל הבריכה הקסומה שבלב היער, אך בעיקר עמדתי על פסגת ההר או ישבתי על ספסל העץ שעומד ליד, מביטה אל האופק או כותבת מילים שאינן נראות. אני מכירה את ההר טוב מכל מקום אחר, וההר תמיד גמל לי על ביקוריי: בשקט עד קצה האופק, ברוגע ובהבנות, בתשובות והארות, שהמשיכו ללוות אותי כצל אל "החיים בעיניים פקוחות".

בהמשך, כשהרגשתי בטוחה במקומי, התחלתי להתרחק מעט מהסביבה המוכרת וצעדתי בשבילים חדשים אל הרכס הגבוה שמימין, עוברת דרך בקעה ירוקה ומטפסת בשביל פתלתל אל על, סקרנית לקראת נופים אחרים ופסגות חדשות, ותמיד חזרתי אל המערה הגדולה שמתחת להר, ממנה הכול התחיל. לא מכבר אף הרחקתי לכת אל גן פתוח, שניצב ממש בקצה ההר, מפריד בין ההר למורדותיו – "גן היצירה" אני קוראת לו. שני עצים עבי גזע וחייכנים משמשים כשער הכניסה לגן, שולחן כתיבה, כמובן, ממתין לצדם, מול נוף עוצר נשימה ומדרגות, שיורדות מטה.

האם ההר הוא פרי דמיוני או שמא אני מכירה אותו מזמנים אחרים? האם תמשיכו לקרוא את מילותיי גם אחרי חשיפת ההר ושיטוטיי במחוזות אחרים? אני לא יודעת, אבל אני יודעת שהדמיון הוא כלי משמעותי בדרך, לפחות בדרך שלי, ואני יודעת שהחיים על ההר ממשיים בעבורי לא פחות מהחיים על האדמה, ושהחוטים שנקשרים על ההר, מלווים אותי לעולם הזה, מביאים איתם חכמה והבנות שהייתי מתקשה למצוא ביום יום השוצף. הדמיון משחרר אותנו, מאפשר לנו ליצור דברים שלא היינו יוצרים בלעדיו. יש בו אין סוף אפשרויות, ואם מתמסרים – אפשר למשוך קווים ישירים מ"שם" לכאן, מעולם הדמיון לעולם הממשות, שלעתים הופכים להיות אחד, ולפתע אנחנו הם היוצרים, משפיעים יותר ויותר על חיינו.

מה יש בו בהר ששומר עליי כל כך? יש בהר מרחב, מרחב פתוח ושקט, שאם נכנסים אליו עמוק מספיק, מפסיקים לשמוע את הקולות הרגילים שעוטפים אותנו, ומגלים, בהפתעה, קולות אחרים, פנימיים, חכמים כל כך, שנובעים עמוק מתוכנו. קולות שיכולים לכוון אותנו נכון יותר, קשוב יותר, בדרכנו. קולות אחרים, נקיים מהשפעות זרות, קולות שמכירים היטב את עצמנו וגם את הסביבה הקרובה והרחוקה שבה אנחנו חיים. ההר הוא אמנם "שלי". לא כולם צריכים לבוא דווקא אליו, אם כי אתם מוזמנים, אבל אני מאמינה שכל אחד כדאי שיבקר בעולם הדמיון, יתרגל וישכלל את יכולותיו ויעמיק בו, בעולם שלו, יציר דמיונו.

לא תמיד התמדתי בהליכותיי אלה. היו ימים ארוכים שבהם נטשתי אט אט את ההר שלי, משאירה עליו את השקט, השלווה, הביטחון, נקודת המבט ובעיקר את השמחה. לפני כמה חודשים חזרתי אל ההר בשירה ובריקודים, ומאז אני לא מפסידה כבר ביקורים. כל מחשבה טורדנית, כל תהייה וכל שיח פנימי – על מה היה, ומה יהיה אם, ומה אגיד כש..., ולאן כדאי להמשיך מכאן, ועל מה רצוי שאכתוב בפעם הבאה – מקבלים תשובה בביקוריי על ההר, שמקבל אותי תמיד בחיבוק ובאהבה ומשיב גם לשאלותיי. אז איך אומרים תודה להר?
 
שער: דרך


   מילים נרדפות   
הדמיון מכיר לאדם את מה שמחוץ לו
והשכל את מה שרכש בפנימיותו
(הרב קוק, אורות הקודש)


  שאלה להתבוננות  
מדוע אתם עושים את מה שאתם עושים?
האם יש תמורה שאתם מצפים לקבל על כל דבר?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג