זרי פרחים

אני עומדת בשער

מחלקת חינם

זרי פרחים צבעוניים

רעננים

שנקטפו זה עתה

אנשים רבים חולפים על פניי

מי שלוקח ממני זר – כנותן לי מתנה

מי שלא – זו זכותו כמובן

אבל כשחולף על פניי

גם אם מעיף מבט

מישהו אהוב

וממשיך לדרכו

ללא זר צבעוני בידו

אני מזכירה לעצמי

אפילו בקול

לא להתכנס

לא להתקפל

לא להיעצב

לא לכעוס

כל אחד הולך בדרכו

לא לרדוף אחריו

גם אם כואב

אלא להמשיך לעמוד

במקומי

להציע זרים

לאנשים החולפים

זהו ייעודי

מי שייקח - ישמח

מי שלא – זכותו

במקומי תמיד אעמוד

אם ירצה - יחזור

***********************

מי שהולך אתי לאורך הבלוג מתחילתו וקרא את כל הרשימות שהעליתי עד כה, גם אם לא ידע, עכשיו אומר: המילים שלמעלה מסיימות שלושה ביקורים בארבעת השערים דרכם אני עוברת שוב ושוב בדרכי אל האור, ואותם אני מבקשת להציג כאן בבלוג. להלן תזכורת:

·         אמת: הייעוד שלנו, לפי הבנתי, הוא פשוט להיות אנחנו (רשימות: הכול מתחיל כאן; תעודת
       זהות; המעגל הפנימי)

·         מהות: אחד השלבים הבסיסיים הוא ללמוד לעבוד עם עצמנו (רשימות: הגן הצבעוני והשקט שלי; לכל מילה יש עצמה; להגיע למהות);

·         יהלום: התוצאה בהכרח תהיה ביטוי כזה או אחר של היהלום הפנימי, של השיר שלנו (רשימות: השיר שלנו; שלא על מנת לקבל פרס; הרשימה הנוכחית)

·         דרך: לשם כך עלינו למצוא דרך – את הדרך שלנו (רשימות: הדרך תיקח אותי; איך אומרים תודה להר?; יש ללכת, ללכת);

והדרך ממשיכה, והיא תעבור שוב ושוב בתחנות הנ"ל, שכבה אחרי שכבה, בסבלנות ובהתמדה, בנחישות ובאמונה, עד שהדרך תהיה ברורה יותר, אולי אף קלה יותר ובוודאי שמחה יותר.

 

   שאלה להתבוננות   

מה הם זרי הפרחים שאתם מחלקים?

והאם אתם ממשיכים לחלק אותם?

     מילים נרדפות     

"כיצד אגמול לך, זמיר יקר שלי, הן הרחקת בשירך את המוות שתקע כבר את ציפורניו בחזי?"

שאל הקיסר את הזמיר.

"אתה כבר גמלת לי, הקיסר", אמר הזמיר, "כאשר שרתי לפניך בפעם הראשונה, ראיתי דמעות בעיניך והן היו שכרי האמיתי ואותן לא אשכח לעולם.

דמעה נאמנה היא שכרו האמיתי של האמן".

(הנס כריסטיאן אנדרסן - אגדות אנדרסן)

תודה לנועה פיין

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

יש ללכת, ללכת

   חזרתי ללכת.

   בסופו של דבר אני תמיד חוזרת ללכת.

חזרתי ללכת. אחרי הפסקה ברצף הרשימות בבלוג לטובת ענייני דיומא מהותיים, חזרתי ללכת בדרכי "שער לאור" – דרך שהתוויתי לפני שיצאנו למסע המשותף, המסע שלי ושל הבלוג. אני מאמינה גדולה בְּדרך – דרך שאנו מגדירים לעצמנו וצועדים בה בהתמדה, בנחישות ובסבלנות, שלוש מילות מפתח; דרך שאנחנו צועדים לאורכה תוך הקפדה על העקרונות שמנחים אותנו, עליהם אנו שומרים באדיקות, אך גם בהקשבה לסימנים שלא ציפינו להם, לרמזים מפתיעים שמכוונים אותנו מעט אחרת, למתנות שנראות קטנות אך אם נפתח אותן נגלה שהן עולם ומלואו. אני מאמינה שרק הליכה עקבית ומודעת בדרך שלנו תביא אותנו לשקט, שלווה, סיפוק ואהבה.

חזרתי ללכת. אחרי הפסקה של כשבוע, בשל מיחושים אלה ואחרים, חזרתי ללכת גם בפועל. אני גרה במרחק הליכה מיער ציפורי, יער קסום בחורף ומקום מפלט מוצל בימי הקיץ. לפני שעברתי לגור בסמוך אליו, בשבועות שקדמו לקבלת הבית, דמיינתי את הליכותיי בין עצי היער, לבד, בשקט, מתחברת לעצים ולציוץ הציפורים. רק המחשבה על כך זיכתה אותי בחיוכים מאוזן לאוזן. אבל הזמנים הנוכחיים אינם מתירים הליכה לבד בין עצי יער, קסום ככל שיהיה, והליכה בזוג או בשלשה כבר איננה אותה הליכה. וכך, הפניתי לצערי את הליכותיי לדרכים שבין בתי השכונה. ואני הולכת. השמיים אצלנו פתוחים, בשעות רבות של היום השקט עוטף סביב, הרי הגליל מקשטים את האופק, ואני מצליחה להתחבר לעצמי ולכל מה שסביבי גם בצעידה בדרכים רגילות, שנסללו ביד אדם. אני חייבת ללכת. בלי הליכה – אני לא אני. ההליכה מגדירה אותי, אפילו לפני הכתיבה, כי ההליכה מביאה אליי את הכתיבה.

חזרתי ללכת. בשנים האחרונות הייתי מוגבלת פיזית בשל בעיות מפרקים. הלכתי פחות ופחות, נכנעת לכאבים, ולאט לאט, כמעט בלי משים, עזבתי גם את דרכי והתרחקתי מעצמי. אבל הגעגועים לשקט, שכבר זכיתי לחוות, שמרו עליי. הם קראו לי מבלי להרפות ונלחמו בי שלא אלך רחוק מדי, שלא אעשה צעד נוסף שכבר לא תהיה ממנו חזרה. לבסוף, לפני כשנה, אספתי את עצמי והחלטתי לעבור ניתוח שאותו דחיתי שוב ושוב. הניתוח שחרר אותי מהמוגבלות ומהכאבים, ובנחישות והתמדה חזרתי שוב ללכת, חזרתי לדרכי ולעצמי. הבלוג מתעד את הדרך חזרה.

אני שולפת מהארון את תרמיל הגב האדום שמלווה אותי בנאמנות מעל עשרים שנים, ואולי הוא נושק כבר לשלושים. בתוך התרמיל אני מניחה בקבוק עם מים, כובע, חטיף אנרגיה, וחשוב מכל: עט, פנקס קטן ואת "טיול" – מסה שכתב הנרי דייויד תורו לפני כמאה וחמישים שנים, מסה שמדברת בשמי, מסה שמספרת את מי שאני, שהייתי שמחה לכתוב דומה לה בעצמי. מבט קצר במראה ואני יוצאת נרגשת מהבית, יוצאת ללכת, יוצאת לבוקר של עבודה. כן, כך אני מתייחסת להליכה, כי במהלך ההליכה, מעבר לעבודת הגוף, אני מבקרת גם בהר שלי (עליו כבר כתבתי בבלוג), אני מקשיבה לעצמי ולעולם, אני מבינה דברים ומחליטה החלטות, ואני כותבת. אי שם במהלך ההליכה אני עוצרת לשבת על ספסל מוצל בפינה שקטה באחד הגנים שבסביבה. אני שולפת את הפנקס, את הספר, לוגמת מים ומתחילה לזרום עם המילים שנשפכות ללא חשש אל השקט שעוטף. את רוב הכתיבה שלי אני "עושה" בחוץ.

וכך אני הולכת: לבד, בשקט – לא מחוברת לרדיו או לשירים, הרבה – אבל לא הכי מהר שאני יכולה, מקשיבה לציוץ הציפורים ומסתכלת ימינה ושמאלה, אבל בעיקר פנימה, מתחברת לשקט וחוזרת הביתה. חוזרת מלאה כרימון, עמוסה במילים ויודעת בדיוק כיצד להמשיך.

   חזרתי ללכת.

   בסופו של דבר אני תמיד חוזרת ללכת.
   ההליכה היא הצפון במצפן שלי.

   שאלה להתבוננות   

מה הוא הצפון שלכם?

מה הוא הדבר שכשאתם מפסיקים לעשות אותו אתם הולכים לאיבוד?

     מילים נרדפות     

ויש גם הליכה שאין לה מטרה זולתי היא עצמה. לעברית יש פעלים מיוחדים לתיאורה: "לשוח" ו"להתהלך". כמו יצחק, שיצא לשוח בשדה לעת ערב, אחרי העבודה, ודווקא הוא, בהתהלכו סתם כך, נשא את עיניו וראה את אורחת הגמלים שהביאה אליו את רבקה. יש מי שיגדירו את ההתהלכות הזאת כהליכה בטלה, אבל יש לה תפקיד נפשי חשוב, כמעט פבלובי. כמו ששמיעת צליל מסוים מעוררת הפרשת רוק, וכמו שזיכרון עשוי להגיר דמעה ומראה עשוי לעורר תשוקה – ההליכה מייצרת מחשבות דווקא. היא מפעילה את גלגלי המוח בקצב הנכון, מפיקה מהם רעיונות ותשובות. מי שמבקש פתרון לבעיה – ייצא לשוח. ולמי שמבקש מרגוע, ההתהלכות היא מנוחה טובה מן השכיבה.

(קטע מטור בשם "על ההליכה", שכתב מאיר שלו במוסף השבת של ידיעות אחרונות, 9.7.2010)

שער: דרך

כולנו אלימים

האלימות נמצאת בתוך כל אחד מאתנו. ועד שלא נלמד לזהות אותה ולהיות מודעים לה בכל רגע ובכל מעשה שלנו, ועד שלא נלמד לאזן אותה – לא נוכל להתקדם, לא כיחידים ולא כחברה.

תכננתי לכתוב היום בבלוג על "הליכה" – הליכה פיזית, הליכה פנימית, בדרך האישית. אבל אני לא מצליחה. על פי תפיסת עולמי, המדינה הייתה צריכה היום לעצור! אחרי סוף שבוע רווי אלימות נוטלת חיים, אלימות סתמית שמחירה חיי אדם שאין יקר מהם, היינו כולנו, כחברה, צריכים לעצור. מישהו עצר? אני מסתכלת עכשיו על הכותרות הראשיות באתרי החדשות: שתי ידיעות מתייחסות לאירועי סוף השבוע, בדגש על מחדלי המשטרה, הידיעות האחרות עוסקות בבחירות שבפתח, במזג האוויר, בפרק האחרון של הישרדות, ובמסי ששבר שיא חדש. ומה עם מה שקרה רק אתמול? שעת מחנך בבאר שבע – זו התשובה. שעה אחת, בעיר אחת, שעת מחנך. וזה יספיק? כוסות רוח למת.

כשישבתי ותכננתי את "שער לאור" החלטתי שהרשימות שאעלה בבלוג לא יהיו מקריות, לא יהיו תלויות באירועים מזדמנים מחיי היום יום. החלטתי לכתוב בצורה עקבית ושיטתית על דרכי, כדי לסייע לאחרים לעלות על דרך משל עצמם, שתביא אותנו למקום טוב שיש בו אור, שלווה ואהבה. תכננתי ללכת לאט, עקב בצד אגודל, בסבלנות ובהתמדה, ולהגיע אל מי שאצליח להגיע. בלי להתייחס לאירועי השעה. וכך אני עושה. אבל יש זמנים שבהם חייבים לצאת מהמסלול. מישהו היום יצא ממסלולו? מישהו היום שינה משהו ממסלולו? חוץ משעת המחנך בבאר שבע?

ראש הממשלה. שר החינוך. שרת התרבות והספורט. שר התקשורת. חברי כנסת. יו"ר התאחדות הכדורגל. ראשי ערים. מנכ"לים. יו"ר הרשות השנייה. רשימה חלקית בלבד. כולם היו צריכים היום לעצור, קבל עם ועדה, להסתכל על עצמם ולהגיד בראש חוצות: "מהיום אני אתנהג אחרת, מהיום  אהיה מודע לכל ביטוי אלימות שלי ושל מי שסובב אותי. מהיום לא אתן יד להמשך ביטויים של אלימות". אלימות לא חייבת להיות פיזית. היא מתחילה במילים. היא מתחילה במבטים. היא מתחילה בביטול הזולת ובהתייחסות תוקפנית אליו, שאין בה הקשבה ואין בה ניסיון הבנה. היא מתחילה בשקרים. כולנו שותפים לאלימות הגואה. הגיע הזמן לשמש דוגמה ולעקור אותה מהשורש.

אני חושבת ומקווה שכל מי שמכיר אותי יוכל להעיד שאני אדם רגוע, סבלני, שקט ומחייך J . מקווה מאוד. אבל גם בי יש אלימות. המקרה הקיצוני ביותר בשנים האחרונות אירע כששכן זועף הרעיד את ביתנו בשעת ערב מאוחרת בדפיקות עזות על הדלת. הדפיקות העזות הבהילו אותי, פתחתי את הדלת בסערה, וכשהבנתי שמדובר בשכן שאינני מכירה שזועם על ענייני חנייה – איבדתי את עצמי ויצאתי אליו כאחרון הבריונים. הוא גבוה ממני פי שניים ורחב ממני פי שלושה, אבל אני אחזתי בידו וצעקתי עליו בקולי קולות ובעוד רגע אולי גם הייתי סוטרת לו. הוא השיב באותה מטבע. אני לא זוכרת בדיוק מה מנע מאתנו להמשיך במריבה העזה, אולי היו אלה השכנים שיצאו להתבונן במאורע, אבל אני זוכרת היטב שבמשך ימים רבים אחר כך הסתכלתי על עצמי כזרה. "מה זה היה? זו אני?" שאלתי את עצמי. "מהיכן זה הגיע? כיצד לא שלטתי על עצמי?" לא הצלחתי להירגע. "יש לך מושג איך זה היה יכול להיגמר?" כעסתי.

נכון, זהו אירוע קיצוני יחסית לחיי, אבל היום אני יודעת שהאלימות חבויה בנו, ואני משתדלת בעבודת מודעות עקשנית לזהות את ניצניה כל הזמן, גם במילים, גם בטון הדיבור, גם במחשבותיי. היא שם. ואני עובדת איתה. עד שתיעלם. גם בתוכי וגם בסביבתי.

הטיפול באלימות אמור לעמוד בראש סדר העדיפויות של המדינה. הטיפול אמור להתחיל מראשי המדינה והחברה – בדוגמה אישית ובמהלכים מקיפים ומתוכננים היטב. מנהיגים, אנשי עסקים, רבנים, מחנכים, אנשי תקשורת, ספורטאים. כולם צריכים להיות שותפים לדרך חדשה שאין בה אלימות. אבל גם אנחנו. גם אנחנו שותפים. גם אנחנו צריכים להתחיל להסתכל על עצמנו, לזהות את האלימות שבנו, לאזן אותה, ולתת דוגמה לכל מי שסביבנו. גם אנחנו. כל אחד ואחד מאתנו.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג