לא יעשה אדם את נפשו שקר (מהות פנימית - חלק ב')

 

יש לי פנקסים בשלל צבעים, קטנים וגדולים, פשוטים ומעוצבים, ותמיד אחד מהם נמצא אתי, לצד עט פיילוט בעובי 0.4 בצבע כחול. בכל הזדמנות שיש לי אני רושמת בפנקס תובנות, ציטוטים מיוחדים, רעיונות, משפטי מפתח ושאלות שארצה להעמיק בהן בהמשך. גם בבולגריה היה אתי פנקס – פנקס בגודל כף יד, שאני אוהבת במיוחד. מגנט קטן מחבר את קצות הכריכה המעוצבת, שעוטפת את הפנקס ומעניקה לו מראה ואף תחושה של ספרון קסמים עתיק. קניתי את הפנקס בחנות שבמוזיאון תל אביב כשביקשתי לראות את האגף החדש והמדובר של המוזיאון, אך נשאבתי כבמטה קסמים דווקא לחנות המוכרת והמטריפה בכניסה הישנה. הפנקס ליווה אותי בטיול בבולגריה, מונח בתא נפרד בתרמיל הגב, ואסף אליו חוויות וזרעי מחשבות שהתחילו להירקם בדרכים. ועכשיו – למרות שעבר זמן וגם מלחמה אחת באמצע – אני יכולה לחזור אל המחשבות ולחבר אותן למילים ברורות.

הבנתי. מי שמתקיף מרגיש מאוים. מי שמתקיף אותי מרגיש – גם אם אינו מבין זאת – שאני או רעיון שאני מייצגת מאיימים עליו. מי שמתקיף נמצא במקום צר – צר פיזית, אבל בעיקר פנימי. לא נותר לו מרחב רב סביבו לנוע ולתמרן ולא נותרו לו נתיבים לבחור מהם. הוא חייב לשמור על שלו ולהתקיף כל מה שנראה מאיים, גם אם אין זה באמת כך. כשאני במיטבי הבנה זו עוזרת לי להגיב במתינות, לנסות להסתכל על המצב דרך עיניו של מי שמולי, אולי גם לגשר, ובכל מקרה לא להיחלש. זו עמדה של כוח שנובעת מעצמה פנימית, שיושבת על קרקע יציבה של מודעות עצמית בטוחה – שמכירה את עצמה ופועלת בהתאם. אבל אני לא תמיד במיטבי. 

הבנתי. יש עוד מי שמתקיף: מי שעוצר בתוכו את קולו הפנימי, את השיר שלו, ומשמיע שירים של אחרים. קולו נחנק בתוכו, הולך ונערם, עד שחייב משהו להתפרץ, להשתחרר ולהתקיף. וההתפרצות לא תועיל, היא תשוב, כי בפנים הקול עדיין נותר חנוק. אם לכל אחד היה את הפנקס הקטן שמלווה אותו, תוקפנות רבה הייתה נמנעת. פנקס קטן, צמוד, זה כל מה שצריך, או בלוק ציור, זוג אופניים, גיטרה, מצלמה, או מעדר וכו' – כל אחד והפנקס שלו.

רגע אחרי שסיימתי את הפצת הרשימה בולגריה – המהות הפנימית בה העליתי את השאלה – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? – קיבלתי, כמו בהזמנה, הודעת דוא"ל ובה הציטוט הבא:

לא יעשה אדם את נפשו שקר
אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה
של הסכמת הרבים
(הרב קוק קובץ ח כד) 

אכן, יש בציטוט זה תשובה לשאלה שלי, ויש בו גם קשר ישיר להבנות לעיל. כי כשהאדם עושה את נפשו שקר ממילא הוא מתרחק מקולו, ועולמו הולך ונעשה צר עד מחנק. מחנק שמאיים לתקוף.  

**************

שבע וחצי בבוקר. 12 מעלות. אני יושבת כדרכי, עטופה היטב, לצד השולחן העגול בחצר, שטובלת בימים אלו בירוק עז, ועדיין לא מרגישה שנתתי תשובה מספקת לשאלה שכאן, ובמיוחד לחלקה הראשון: את התוקפנות אני נוטה כבר להבין, אבל מהיכן מקור הטוב – הטוב הפשוט, הקטן, שאינו מחויב ואינו נראה, דוגמת העזרה שהעניק לנו יורי?  

אני רוצה לחשוב שהתשובה נמצאת על אותה סקלה. כלומר, מי שקרוב אל עצמו ולא עושה שקר בנפשו, כך לבו פתוח לעולם והוא קרוב יותר למעשים שיש בהם טוב. אבל אני עדיין לא שלמה עם ההבחנה הזאת, ולכן, לעת עתה, אני מסתפקת באמירה הבאה: מי שנוהג בטוב לעולם הוא מי שמאמין; מי שמאמין בטוב. 

לא מזמן העליתי לדף הפייסבוק של שער לאור סרטון מקסים על פעולות קטנטנות של טוב יום יומי, פעולות שמדבקות: אם מישהו נהג כך כלפייך היום – אולי תרצה גם אתה לנהוג כך בהמשך. מעט אחרי כן יצאתי להליכה נמרצת סביב השכונה. האוויר היה קריר אך צלול, שמש שטפה את השמיים ולבי חייך חיוך רחב כשראיתי טנדר חונה ופנסיו דולקים. הסתכלתי מסביב וראיתי הרחק בחור צעיר, עמל בגינה הציבורית. רציתי לסמן לו בידיי אך הוא לא הסתכל לעברי. רגע לפני שהמשכתי ללכת נזכרתי בסרטון, שיניתי את כיוון הליכתי ופסעתי לעברו. הוא הודה לי בחום ובחיוך ומיהר לרכבו. 

מי שנוהג בטוב הוא אדם מאמין, מאמין בטוב. הוא יודע שמי שעושה טוב מרוויח, כי מיד מתמלאת נפשו בשמחה. הוא מאמין שאם הוא עושה טוב – הטוב יחזור אליו, כך או אחרת. הוא מרגיש את הזולת, לבו מספיק פתוח לכך, ויודע שכך היה רוצה שינהגו אליו אם המצב היה הפוך. הוא מאמין שהטוב מדבק, ומי שזכה לטוב – יעביר אותו הלאה. אנשים "מתנדבים" לעזור כשהם פועלים מתוך אמונה. 

**************

היום הצלתי צב. הבחנתי בו עומד במרכזו של כביש צר, ראשו מוסתר בתוך שריונו. עקפתי אותו בזהירות ורציתי להמשיך בדרכי, אך אז נעצרתי. "ומה יקרה אם הנהג הבא שיעבור כאן לא יראה אותו?" חשבתי. עצרתי את המכונית, יצאתי ממנה במהירות ונגשתי לצב הקטן. הוא היה חי ושלם. הרמתי אותו בעדינות והנחתי אותו במרחק בטוח מהכביש. כשחזרתי למכונית גיליתי שאני מחייכת כאילו ... היום הצלתי צב. (קטע קצר שכתבתי במאי 2003)

 

   מילים נרדפות   

"מעשים גדולים עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי".

(מאיר שלו, בטור השבועי בידיעות אחרונות)

ואני אומרת שגם מעשים טובים, קטנים, עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי.

 

 

  הרשימה הבאה 

זרעי מחשבות רבים נטמנו בטיול לבולגריה, אולי כי אני מרגישה קשר מיוחד למדינה, אולי פשוט כי היה לי זמן. אמשיך להנביט אותם כאן ואעסוק בכימיה פנימית, במנהיגות נכונה, ועוד.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג 

לכל מילה יש עצמה

כולנו מכירים את כוחן של המילים, אפילו מילה אחת שנאמרה – או לא נאמרה – יכולה לשנות את יומנו, ברגע. כולנו מכירים את כוחן של המילים, אבל האם אנחנו מקשיבים לעצמנו? בדרך שלי, שאותה אני מציגה כאן בבלוג, אני מכוונת להקשבה עמוקה יותר – להקשבה פנימית לעצמנו, אבל קודם לכן כדאי אולי שנתחיל להקשיב לקולנו. זהו תרגיל מודעות נהדר, ולא קל, לשים לב למשפטים, למילים שנאמרות, לטון הדברים ולהשפעה שיש להם על אחרים. זהו תרגיל מודעות נהדר, ולא קל, להתחיל לשמור על דברינו, הם יקרים.

לפני כארבע שנים נרשמתי באוניברסיטת חיפה לקורס עריכה לשונית. דחף פנימי עמוק לכתיבה נכונה הוביל אותי לקורס הזה, שפתח בפניי את הדרך לכתיבה נכונה, מדויקת ובעיקר ברורה יותר, אך בעיקר פתח בפניי גם שערים אדירים לשפה העברית, לעצמתה ולחכמתה כי רבה.

בסיום אחד השיעורים שאלתי את המרצה: "אם באחד הימים אפגוש, במקרה, את משה רבנו – האם אוכל לדבר איתו? האם נבין אחד את השני?". חששתי שהמרצה יצחק משאלתי הדמיונית, אך הוא השיב לי בהתלהבות ובנחרצות: "בוודאי. אתם תדברו באותה שפה. אתם תדברו עברית. יכול להיות שלא תבינו אחד את השני כי תהגו את המילים אחרת, אבל אם תכתבו אותן – בכתב עברי קדום לדוגמה – תבינו זה את זה. זו אותה שפה". המרצה המשיך לדרכו ואני נשארתי לעמוד בחושך, מביטה ממרומי הכרמל אל האורות המרצדים מסביב, נפעמת. מאז, לא התמעטה התלהבותי ופליאתי מהעברית – מאורך ימיה של השפה, שרידותה, מקורותיה, עושרה ומשמעויותיה העמוקות, הנסתרות מעין ממהרת.

חוקרי השפה ואנשי חכמה רבים מציגים ומדגימים את המשמעויות הנסתרות של מילים רבות בעברית. להלן רק דוגמה קטנה אחת וחיננית, מתוך רבות, פגשתי אותה רק לאחרונה (ישי, תודה). אמרה ידועה אומרת "לשקר אין רגליים". אם נבחן היטב את מבנה האותיות של המילים "שקר" ו"אמת" נראה שלאמרה יש ביטוי ממשי גם בהן: האותיות של המילה "שקר" אינן יציבות וכמו עומדות כל אחת על רגל אחת. לעומתן, אותיות המילה "אמת" – יציבות וכל אחת מהן עומדת בנחת על שתי רגליים רחבות. היכן נשים את מבטחנו?

המילים מאפשרות לנו להתבטא כלפי חוץ וכלפי עצמנו, אך המילים עצמן הן גם מדריכים נפלאים לדרך: בתוך כל מילה יש חכמה, בתוך כל מילה גלום שיעור, אפילו בכל אות. אם רק נקשיב. אם רק נביט. יש אומרים שהעולם נברא במילים, בכוח הדיבור וצירוף האותיות. אני בכל אופן בטוחה: באמצעות המילים אנחנו יכולים להשפיע על המציאות שלנו, אולי אפילו לברוא בה חלקים, ולהגביר בחיינו את הטוב ואת השמחה. צריך רק לשים לב למילים – המילים שבתוכנו ואלו שאנחנו מבטאים כלפי חוץ – ולהשתמש בהן במידה, בתבונה.

בימים שקדמו ליצירת הבלוג עלה בי קול יציב שמשך אותי להקים בלוג תאום ל"שער לאור" באנגלית. רציתי להרחיב את גבולותיו, להגיע לקהלים אחרים - דוברי אנגלית ברחבי העולם. אבל רגע לפני ביאת הבלוג האנגלי הרגשתי את בטני מתהפכת כאומרת: "אני יוצרת – בעברית. זו שפתי, אלה הכלים שלי. אני לא שולטת ברזי האנגלית, וגם אם יסייעו לי בתרגום – לא אהיה בטוחה במילים – האם הן מדויקות? האם הן מעבירות את המסר הנכון?". העברית היא שפתי, וכך נשארתי, בשלב זה, בתחומה. כאן אני מרגישה מדויקת וברורה, ואם אפגוש באחד הימים את אחד מאבותינו, אוכל אף לבקש ממנו לעשות לבלוג "לייק".

   נ.ב.   

יסלחו לי עורכי הלשון ויודעי השפה מבין הקוראים, אני יודעת שאתם כאן, על שגיאותיי, שבוודאי נחבאות עדיין בין המילים – דרכי בעולם השפה עוד ארוכה. ואל יפסיקו את קריאתם דוברי הערבית מבין הקוראים, אני יודעת שאתם כאן – אני כותבת על העברית, אבל אני בטוחה שאת כל מה שכתבתי ניתן להמיר לערבית מבלי לאבד את המסר או את העצמה.

  המלים הנשמתיות  

יש האומרים שהעברית מיוחדת בכך,

שמילותיה הן ממש נשמותיהם של הדברים אותן הן מבטאות,

וכשהוגין אותן, מרקדות המלים-נשמות על השפתיים בריקוד של קדושה.

(גיל חורב)

  שאלה להתבוננות  

מי אני?

מה מגדיר אותי?

כיצד אנו מגדירים את עצמנו?

שער: מהות