חזרתי ללכת.
בסופו של דבר אני תמיד
חוזרת ללכת.
חזרתי ללכת. אחרי הפסקה ברצף הרשימות בבלוג
לטובת ענייני דיומא מהותיים, חזרתי ללכת בדרכי "שער לאור" – דרך
שהתוויתי לפני שיצאנו למסע המשותף, המסע שלי ושל הבלוג. אני מאמינה גדולה בְּדרך – דרך שאנו מגדירים לעצמנו וצועדים בה בהתמדה,
בנחישות ובסבלנות, שלוש מילות מפתח; דרך שאנחנו צועדים לאורכה תוך הקפדה על
העקרונות שמנחים אותנו, עליהם אנו שומרים באדיקות, אך גם בהקשבה לסימנים שלא
ציפינו להם, לרמזים מפתיעים שמכוונים אותנו מעט אחרת, למתנות שנראות קטנות אך אם
נפתח אותן נגלה שהן עולם ומלואו. אני מאמינה שרק הליכה עקבית ומודעת בדרך שלנו
תביא אותנו לשקט, שלווה, סיפוק ואהבה.
חזרתי ללכת. אחרי הפסקה של כשבוע, בשל מיחושים
אלה ואחרים, חזרתי ללכת גם בפועל. אני גרה במרחק הליכה מיער ציפורי, יער קסום
בחורף ומקום מפלט מוצל בימי הקיץ. לפני שעברתי לגור בסמוך אליו, בשבועות שקדמו
לקבלת הבית, דמיינתי את הליכותיי בין עצי היער, לבד, בשקט, מתחברת לעצים ולציוץ
הציפורים. רק המחשבה על כך זיכתה אותי בחיוכים מאוזן לאוזן. אבל הזמנים הנוכחיים אינם
מתירים הליכה לבד בין עצי יער, קסום ככל שיהיה, והליכה בזוג או בשלשה כבר איננה
אותה הליכה. וכך, הפניתי לצערי את הליכותיי לדרכים שבין בתי השכונה. ואני הולכת.
השמיים אצלנו פתוחים, בשעות רבות של היום השקט עוטף סביב, הרי הגליל מקשטים את
האופק, ואני מצליחה להתחבר לעצמי ולכל מה שסביבי גם בצעידה בדרכים רגילות, שנסללו
ביד אדם. אני חייבת ללכת. בלי הליכה – אני לא אני. ההליכה מגדירה אותי, אפילו לפני
הכתיבה, כי ההליכה מביאה אליי את הכתיבה.
חזרתי ללכת. בשנים האחרונות הייתי מוגבלת
פיזית בשל בעיות מפרקים. הלכתי פחות ופחות, נכנעת לכאבים, ולאט לאט, כמעט בלי
משים, עזבתי גם את דרכי והתרחקתי מעצמי. אבל הגעגועים לשקט, שכבר זכיתי לחוות, שמרו
עליי. הם קראו לי מבלי להרפות ונלחמו בי שלא אלך רחוק מדי, שלא אעשה צעד נוסף שכבר לא תהיה ממנו חזרה. לבסוף, לפני כשנה, אספתי את עצמי והחלטתי לעבור ניתוח שאותו דחיתי שוב
ושוב. הניתוח שחרר אותי מהמוגבלות ומהכאבים, ובנחישות והתמדה חזרתי שוב ללכת,
חזרתי לדרכי ולעצמי. הבלוג מתעד את הדרך חזרה.
אני שולפת מהארון את תרמיל הגב האדום שמלווה אותי
בנאמנות מעל עשרים שנים, ואולי הוא נושק כבר לשלושים. בתוך התרמיל אני מניחה בקבוק
עם מים, כובע, חטיף אנרגיה, וחשוב מכל: עט, פנקס קטן ואת "טיול" – מסה
שכתב הנרי דייויד תורו לפני כמאה וחמישים שנים, מסה שמדברת בשמי, מסה שמספרת את מי
שאני, שהייתי שמחה לכתוב דומה לה בעצמי. מבט קצר במראה ואני יוצאת נרגשת מהבית,
יוצאת ללכת, יוצאת לבוקר של עבודה. כן, כך אני מתייחסת להליכה, כי במהלך ההליכה,
מעבר לעבודת הגוף, אני מבקרת גם בהר שלי (עליו כבר כתבתי בבלוג), אני מקשיבה לעצמי
ולעולם, אני מבינה דברים ומחליטה החלטות, ואני כותבת. אי שם במהלך ההליכה אני
עוצרת לשבת על ספסל מוצל בפינה שקטה באחד הגנים שבסביבה. אני שולפת את הפנקס, את
הספר, לוגמת מים ומתחילה לזרום עם המילים שנשפכות ללא חשש אל השקט שעוטף. את רוב
הכתיבה שלי אני "עושה" בחוץ.
וכך אני הולכת: לבד, בשקט – לא מחוברת לרדיו או לשירים,
הרבה – אבל לא הכי מהר שאני יכולה, מקשיבה לציוץ הציפורים ומסתכלת ימינה ושמאלה,
אבל בעיקר פנימה, מתחברת לשקט וחוזרת הביתה. חוזרת מלאה כרימון, עמוסה במילים
ויודעת בדיוק כיצד להמשיך.
חזרתי ללכת.
בסופו של דבר
אני תמיד חוזרת ללכת. ההליכה היא הצפון במצפן שלי.
שאלה להתבוננות
מה
הוא הצפון שלכם?
מה
הוא הדבר שכשאתם מפסיקים לעשות אותו אתם הולכים לאיבוד?
מילים נרדפות
ויש
גם הליכה שאין לה מטרה זולתי היא עצמה. לעברית יש פעלים מיוחדים לתיאורה:
"לשוח" ו"להתהלך". כמו יצחק, שיצא לשוח בשדה לעת ערב, אחרי
העבודה, ודווקא הוא, בהתהלכו סתם כך, נשא את עיניו וראה את אורחת הגמלים שהביאה
אליו את רבקה. יש מי שיגדירו את ההתהלכות הזאת כהליכה בטלה, אבל יש לה תפקיד נפשי
חשוב, כמעט פבלובי. כמו ששמיעת צליל מסוים מעוררת הפרשת רוק, וכמו שזיכרון עשוי
להגיר דמעה ומראה עשוי לעורר תשוקה – ההליכה מייצרת מחשבות דווקא. היא מפעילה את
גלגלי המוח בקצב הנכון, מפיקה מהם רעיונות ותשובות. מי שמבקש פתרון לבעיה – ייצא
לשוח. ולמי שמבקש מרגוע, ההתהלכות היא מנוחה טובה מן השכיבה.
(קטע
מטור בשם "על ההליכה", שכתב מאיר שלו במוסף השבת של ידיעות אחרונות,
9.7.2010)
שער: דרך
