1 + 23

אני רואה סביב כיצד רבים, רבים מאוד, למעשה כמעט כולם, מעמיסים על סדר יומם עוד ועוד, בשעה שאני מנסה כל הזמן להפחית (ודווקא מספיקה לא מעט). אנשים רבים עובדים חמישה ימים בשבוע, ביום השישי הם מוסיפים לימודים, למשל, וביום השביעי משלימים משימות; יש גם מי שדוחק יום שמיני אל תוך הלילות.

ולמי שעומד מולי ואומר לי – אין לי ברירה, אני חייב את העבודה הזאת, אני חייבת לסיים את הלימודים – אין לי מה לומר מלבד "אני מבינה", ואני באמת רואה את המלכוד, אבל בלב פנימה אני גם יודעת שצריך לחיות אחרת. ואפשר.

איך? אין לי תשובה אחת, כל אחד צריך למצוא בעצמו את דרכו שלו, אבל ברור לי כל כך שחיים בלי זמן שקט לעצמנו לבד, ולא רק מעט בשבת, הם לא החיים שלנו, אלא חיים שזרמנו אליהם כמו מים שזורמים בנתיב קיים ולא חוצבים את נתיבם או מים שעומדים במקומם.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אני מסיימת את הליכתי בגן רחב הידיים שבקצה השכונה ומתיישבת כהרגלי על אחד הספסלים שפזורים סביב. מתיק הגב האדום שלי אני שולפת בקבוק מים, פנקס ועט, מתכוננת לכתיבה ומביטה אל האופק, כרואה מראות נסתרים. זוג הולכים קבועים בגן, אב ובנו, חולפים על פניי. "רק נהר חסר כאן," קורא לעברי הבן ומחייך. "למה חסר?" אני משיבה בחיוך כשמבטו עדיין מופנה אליי, נדהמת מהחיבור של דבריו אל המראות שאני רואה בעיני רוחי.

הם הולכים מדי יום, מקפידים עליה אף יותר ממני, אבל במשך כל הליכתם הם מדברים ביניהם בקולי קולות ולרוב מנהלים אף שיחות טלפון נמרצות. זו הליכה שיש בה גוף, אך אין בה נשמה בעיניי. אני הולכת גם למען הנשמה. ולכן, אני הולכת לבד, עם עצמי, ומקשיבה לכל מה שעולה בי ולכל מה שהעצים והשיחים, הציפורים והשמים, מגישים לי.

לא בכל יום אני הולכת, אבל בימים בהם אני לא הולכת אני משתדלת לשבת, בשקט, תחת השמים, לבד, בתחילתו של יום. אני יושבת שעה ביום אידאלי וכחצי שעה כשזמני קצר. תמיד חובקת אתי עט ופנקס ולרוב גם טקסט כלשהו, מאלה שמעוררים מחשבה או השראה. זמנים אלו, של עצמנו, לא יסולאו בפז וכמה שאכתוב על חשיבותם – זה לא יספיק. אלה הזמנים שנותנים לנו את האפשרות להתבונן על חיינו, את ההבנה כיצד עלינו לנהוג ואת הכוח והביטחון לנהוג בהתאם. אלה זמנים שמאפשרים לנו לחצוב את נתיבנו אנו, האחד, המיוחד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא מזמן פגשתי את שרה. היא חיבקה אותי בחוזקה, נרגשת מאוד. "החזרת לי את עצמי," היא אמרה והידקה את חיבוקה. "מזמן סיימתי לקרוא את הספר שלך, אבל לא עזבתי אותו, כל ערב אני הולכת לישון אתו ובכל פעם קוראת שוב חלקים מהספר, התחלתי גם לקום מוקדם יותר בבוקר, כדי להיות לבד, בשקט. החזרת לי את עצמי!" "תודה," אמרתי במבוכה אך בשמחה גלויה, ורגע לפני שנפרדנו היא הניחה בידיי שני דפים מקופלים היטב. "הבאתי לך משהו, תקראי, זה הזכיר לי אותך." לקחתי עמי בשמחה את הדפים – גיליון "אור האמונה" – וחיכיתי להזדמנות מתאימה, שלא איחרה לבוא, כדי לקרוא את הטקסט. הגיליון המסוים מדבר בשבחי ההתבודדות היומית בחוץ, תחת השמים. חלקים נרחבים מאוד בגיליון אכן חופפים לדרכי. הזדהיתי עם הטקסט ואף התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים על אף שלא היה בהם חידוש ממשי בעבורי, מלבד משפט אחד – פשוט, קצר וקולע כל כך, שאקח עמי מעכשיו כסמן מרכזי לדרך: "אין ביממה 24 שעות, רק 23. שעה אחת תתבודד"!

   נ.ב.   

ובשעה שאני מדברת בשבחי ההתבודדות אני רואה במבט עצוב כיצד אפילו ההפסקות בבתי הספר התקצרו, חלקן לדקות בודדות בלבד, יש הפסקות שאף בוטלו לחלוטין. אני רואה זאת ומדמיינת מנגד שעה יומית במערכת השעות שמוקדשת להתבודדות... זה יכול להיות מדהים.

יש ללכת, ללכת

   חזרתי ללכת.

   בסופו של דבר אני תמיד חוזרת ללכת.

חזרתי ללכת. אחרי הפסקה ברצף הרשימות בבלוג לטובת ענייני דיומא מהותיים, חזרתי ללכת בדרכי "שער לאור" – דרך שהתוויתי לפני שיצאנו למסע המשותף, המסע שלי ושל הבלוג. אני מאמינה גדולה בְּדרך – דרך שאנו מגדירים לעצמנו וצועדים בה בהתמדה, בנחישות ובסבלנות, שלוש מילות מפתח; דרך שאנחנו צועדים לאורכה תוך הקפדה על העקרונות שמנחים אותנו, עליהם אנו שומרים באדיקות, אך גם בהקשבה לסימנים שלא ציפינו להם, לרמזים מפתיעים שמכוונים אותנו מעט אחרת, למתנות שנראות קטנות אך אם נפתח אותן נגלה שהן עולם ומלואו. אני מאמינה שרק הליכה עקבית ומודעת בדרך שלנו תביא אותנו לשקט, שלווה, סיפוק ואהבה.

חזרתי ללכת. אחרי הפסקה של כשבוע, בשל מיחושים אלה ואחרים, חזרתי ללכת גם בפועל. אני גרה במרחק הליכה מיער ציפורי, יער קסום בחורף ומקום מפלט מוצל בימי הקיץ. לפני שעברתי לגור בסמוך אליו, בשבועות שקדמו לקבלת הבית, דמיינתי את הליכותיי בין עצי היער, לבד, בשקט, מתחברת לעצים ולציוץ הציפורים. רק המחשבה על כך זיכתה אותי בחיוכים מאוזן לאוזן. אבל הזמנים הנוכחיים אינם מתירים הליכה לבד בין עצי יער, קסום ככל שיהיה, והליכה בזוג או בשלשה כבר איננה אותה הליכה. וכך, הפניתי לצערי את הליכותיי לדרכים שבין בתי השכונה. ואני הולכת. השמיים אצלנו פתוחים, בשעות רבות של היום השקט עוטף סביב, הרי הגליל מקשטים את האופק, ואני מצליחה להתחבר לעצמי ולכל מה שסביבי גם בצעידה בדרכים רגילות, שנסללו ביד אדם. אני חייבת ללכת. בלי הליכה – אני לא אני. ההליכה מגדירה אותי, אפילו לפני הכתיבה, כי ההליכה מביאה אליי את הכתיבה.

חזרתי ללכת. בשנים האחרונות הייתי מוגבלת פיזית בשל בעיות מפרקים. הלכתי פחות ופחות, נכנעת לכאבים, ולאט לאט, כמעט בלי משים, עזבתי גם את דרכי והתרחקתי מעצמי. אבל הגעגועים לשקט, שכבר זכיתי לחוות, שמרו עליי. הם קראו לי מבלי להרפות ונלחמו בי שלא אלך רחוק מדי, שלא אעשה צעד נוסף שכבר לא תהיה ממנו חזרה. לבסוף, לפני כשנה, אספתי את עצמי והחלטתי לעבור ניתוח שאותו דחיתי שוב ושוב. הניתוח שחרר אותי מהמוגבלות ומהכאבים, ובנחישות והתמדה חזרתי שוב ללכת, חזרתי לדרכי ולעצמי. הבלוג מתעד את הדרך חזרה.

אני שולפת מהארון את תרמיל הגב האדום שמלווה אותי בנאמנות מעל עשרים שנים, ואולי הוא נושק כבר לשלושים. בתוך התרמיל אני מניחה בקבוק עם מים, כובע, חטיף אנרגיה, וחשוב מכל: עט, פנקס קטן ואת "טיול" – מסה שכתב הנרי דייויד תורו לפני כמאה וחמישים שנים, מסה שמדברת בשמי, מסה שמספרת את מי שאני, שהייתי שמחה לכתוב דומה לה בעצמי. מבט קצר במראה ואני יוצאת נרגשת מהבית, יוצאת ללכת, יוצאת לבוקר של עבודה. כן, כך אני מתייחסת להליכה, כי במהלך ההליכה, מעבר לעבודת הגוף, אני מבקרת גם בהר שלי (עליו כבר כתבתי בבלוג), אני מקשיבה לעצמי ולעולם, אני מבינה דברים ומחליטה החלטות, ואני כותבת. אי שם במהלך ההליכה אני עוצרת לשבת על ספסל מוצל בפינה שקטה באחד הגנים שבסביבה. אני שולפת את הפנקס, את הספר, לוגמת מים ומתחילה לזרום עם המילים שנשפכות ללא חשש אל השקט שעוטף. את רוב הכתיבה שלי אני "עושה" בחוץ.

וכך אני הולכת: לבד, בשקט – לא מחוברת לרדיו או לשירים, הרבה – אבל לא הכי מהר שאני יכולה, מקשיבה לציוץ הציפורים ומסתכלת ימינה ושמאלה, אבל בעיקר פנימה, מתחברת לשקט וחוזרת הביתה. חוזרת מלאה כרימון, עמוסה במילים ויודעת בדיוק כיצד להמשיך.

   חזרתי ללכת.

   בסופו של דבר אני תמיד חוזרת ללכת.
   ההליכה היא הצפון במצפן שלי.

   שאלה להתבוננות   

מה הוא הצפון שלכם?

מה הוא הדבר שכשאתם מפסיקים לעשות אותו אתם הולכים לאיבוד?

     מילים נרדפות     

ויש גם הליכה שאין לה מטרה זולתי היא עצמה. לעברית יש פעלים מיוחדים לתיאורה: "לשוח" ו"להתהלך". כמו יצחק, שיצא לשוח בשדה לעת ערב, אחרי העבודה, ודווקא הוא, בהתהלכו סתם כך, נשא את עיניו וראה את אורחת הגמלים שהביאה אליו את רבקה. יש מי שיגדירו את ההתהלכות הזאת כהליכה בטלה, אבל יש לה תפקיד נפשי חשוב, כמעט פבלובי. כמו ששמיעת צליל מסוים מעוררת הפרשת רוק, וכמו שזיכרון עשוי להגיר דמעה ומראה עשוי לעורר תשוקה – ההליכה מייצרת מחשבות דווקא. היא מפעילה את גלגלי המוח בקצב הנכון, מפיקה מהם רעיונות ותשובות. מי שמבקש פתרון לבעיה – ייצא לשוח. ולמי שמבקש מרגוע, ההתהלכות היא מנוחה טובה מן השכיבה.

(קטע מטור בשם "על ההליכה", שכתב מאיר שלו במוסף השבת של ידיעות אחרונות, 9.7.2010)

שער: דרך