הבנתי, עכשיו עליי ליישם

בבוקרו של יום פרסמתי בפייסבוק ארבע מילים שאוצרות בתוכן מסע שלם:

אחר כך התגלגלתי לסיור קסום בעכו בת אלפי השנים, שנפתח בביקור בביתו של אמן ערבי מקומי. הוא קיבל אותנו ברחוב, בשער לחצר ביתו, הצביע על יצירותיו – שגולשות מביתו אל חצר הבית ומעבר לה אל הרחוב, אל הציבורי – ואמר: "אני יוצר. זה מי שאני. אז אני יוצר. כל הזמן. בכל מקום."

חלק מהיצירות שגולשות אל הרחוב

חייכתי. בלי לבקש קיבלתי בדבריו חיזוק להבנה שפרסמתי רק לפני זמן קצר. הבנתי. אני יוצרת. אני יוצרת במילים. עליי ליצור.

מי שיביט מהצד, לעתים זו יכולה להיות אפילו אני – יתמה. אני הרי כותבת הרבה וכמעט מדי בוקר, כבר עשרות שנים. אני מיישמת. בהתמדה. בהתפעלות שאינה נחלשת. אלא שבהבנה הנוכחית יש מחויבות רחבה יותר, שכבר הייתה בידיי, אבל כנראה נשמטה ונדרשתי לשוב אליה.

כתיבת הבוקר שלי היא היסודות שעליהם מונחים ימיי. תובנות נפלאות מגיעות אליי תחת השמים – אוזניי קשובות אל אוויר הבוקר המתעורר – בשעה שהעט נע בחופשיות דרך אצבעותיי על פני הדף. בכתיבת הבוקר מתחברים עולמות: חלום וערות, פנים וחוץ, שמים וארץ, דמיון ומציאות – הכול אחד. ויש בה עוד, בכתיבת הבוקר: אני מתעדת במהלכה אירועים קטנים כגדולים, שמשמשים אותי אחר כך כחומר ביד היוצר; רעיונות נפלאים נולדים; פתיחות מסקרנות לרשימות עתידיות נרשמות; ואין סוף רבדים לחיי נחשפים. אך בעבורי אין בכך די.

בחודשים האחרונים כתבתי ופרסמתי ברצף קטעים קצרים, מסודרים כשירים, של הבנות ממוקדות – "קצרצרי רוח". התמוגגתי מהם ואלה ימשיכו ללוות אותי. לכתיבתם נדרשת הבנה עמוקה שאפשר לנסחה במילים ספורות. מילים ספורות מחייבות דיוק. זה נפלא, אבל בעבורי אין בכך די.

וזאת הבנתי: אני צריכה להיות עסוקה בכתיבה שמחייבת אותי למשפטים ברורים, שמתחברים לפסקאות, שמתאחדות לכדי רעיון מאיר עיניים, לטקסט שיש בו יופי, עברית מוקפדת ובתקווה – גם השראה. כאן כוחי וזו גם הדרך שבה אני מבקשת לפנות אל הקוראים "שלי": שילכו אתי דרך שנמשכת יותר מכמה מילים.

* * * * * * * * *

את הדברים החשובים יש להבין שוב ושוב. דווקא הם נוטים להישמט מידינו. אלא שבכל פעם שנבין אותם – נבין אותם עמוק יותר, עד שיאחזו בנו לעד. אני צריכה לעסוק בכתיבה שגולשת מביתי ומחצר ביתי אל הרחוב. ואתם?

  קריאה נוספת  

מקיצה אל החיים

  ולכן...  

אני חוזרת לכתיבות ארוכות, כאן בבלוג ובספר חדש שאת דרכו אני כבר יודעת. אשמח מאוד אם תצטרפו אליי לדרך. אתם מוזמנים להירשם לקבלת עדכונים אוטומטיים על רשימות חדשות שמתפרסמות כאן (לשם כך יש לרשום את המייל שלכם בתיבה שבראש העמוד מצד שמאל וללחוץ על Submit). 

האצבע שסותמת את החור בסכר

כל רשימה חדשה שאני מעלה לבלוג היא ניצחון.

תמיד כתבתי. הכתיבה הייתה חלק ממהותי עוד לפני שידעתי מי אני: בכל מקום חדש שאליו הגעתי – חיפשתי את האפשרות לכתוב; כל חוויה שעברתי – רציתי לבטא בכתב; כל תחושה שהרגשתי – ניסיתי לתאר במילים. אני כותבת כל הזמן, גם אם מעט, כשאני הולכת או ממתינה, בדרכים או בישיבה. אני פוסעת ביקום בו אותיות מרחפות באוויר. מילים - הן תמיד מתחברות מסביבי למשפטים. אני מביטה בהן, מלקטת אותן, מחברת ביניהן, יוצרת עולם, ויש זרימה בתוכי וסביבי. אלא אם אני עוצרת.

היו תקופות שבהן נדמתי. המילים השתוללו ובעטו בתוכי, אך לא מצאתי זמן או כוח כדי לחבר אותן זו לזו ולהוציא אותן אל העולם. היו תקופות קשות יותר שבהן נדמתי לא רק בכתב אלא אף בקולי. הסביבה התייחסה אל דבריי כיחסו של מבוגר עסוק למשחקיו של ילד: אין לו זמן לזה, יש דברים חשובים יותר. וגם אם המילים שלי נגעו לרגע, הן לא נשארו בלבבות. וכך הלכתי והחרשתי, עד שהפכתי כאילמת, עצובה, עייפה ומנותקת מגרעין מהותי.

ימים אלו תמו. אני כבר לא מחרישה. אני כותבת ומפרסמת את דבריי בבלוג, בפייסבוק, במיילים, ואני לא מסתירה את עצמי, לא בעבודה, לא במפגשים עסקיים או חברתיים, וגם לא מסביב לשולחן האוכל או הקפה. אני עדינה בדרכי ועדינה במילותיי, אך אני מחוברת. הרסן הותר, אני זורמת החוצה ומגשימה את תכלית חיי.

**************************

הנה משפט נפלא שהצלחתי ללקט בין גלי הפייסבוק, שנהדפים ללא הרף אל מסך המחשב, ואני מביאה אותו במקורו:

"The meaning of life is to find your gift.

  The purpose of life is to give it away"!

כן, זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בפועל ובמסר. וכשאני כותבת – אני מנצחת. זוקפת בגאון את גבי. בכל פעם מחדש.

**************************

"כשחיינו מנותקים מהדחפים היצירתיים שלנו – אנו מנותקים מהכוח ומהלהט שמהווים את גרעין מהותנו ומעניקים לחיינו המשכיות, עניין ומשמעות. כשאנו מאבדים את המגע עם החיים הפנימיים שלנו, אנו מאבדים גם את המגע עם תכלית חיינו". כך כותבת ג'וליה קמרון הנפלאה בספרה "דרך האמן בעבודה". הכתיבה – וההליכה – מחברות אותי לחיים הפנימיים שלי; הרשימות הן ביטוי ממשי לדחפים היצירתיים שבי; וכשאני מבטאת את עצמי אני מחוברת לעולם. רשת מדהימה נפרשת לרגליי, תרתי משמע, חובקת עולם ומלואו. וכל רשימה היא ניצחון וחיבור נוסף ברשת.

 

**************************

כל רשימה היא הישג בעיניי בדרך המתמשכת להגשמה עצמית, אבל לתהליך הכתיבה והפרסום יש מבחינתי משמעות רחבה בהרבה, משמעות גלויה ועיקשת. הכתיבה בעבורי היא האצבע של הילד ההולנדי, האצבע שסותמת את החור בסכר – היא שומרת עליי מפני השיטפון שמבקש לבלוע את כולם. הכתיבה היא "נקיטת עמדה נגד פצצות המחסלות המונים, נגד עודף מהירות ויעילות יתר". כך כותבת נטלי גולדברג בדרכה האופיינית בספרה "עצם הכתיבה", ומוסיפה: "ההתעקשות להמשיך ולכתוב היא הפוערת את לבי לרווחה ברוך ובעדינות כלפי עצמי ומכאן נובעת חמלה קורנת לכל הסובב אותי". ומה פוער את לבכם לרווחה?

 
 

   מילים חמות   

כוחו של האחד, לכל אחד יש את הכוח הזה.
שינוי מגיע ממיליוני מעשים קטנטנים,
הים הוא טיפות של מים שהתחברו יחד.

פנו ביומן שעה ורבע וצפו בסרט הזה -
זה יהיה אולי המעשה החשוב ביותר שתעשו לקראת השנה החדשה שבפתח:

http://vimeo.com/47159481

לשנה טובה ומבורכת.

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג