לא יעשה אדם את נפשו שקר (מהות פנימית - חלק ב')

 

יש לי פנקסים בשלל צבעים, קטנים וגדולים, פשוטים ומעוצבים, ותמיד אחד מהם נמצא אתי, לצד עט פיילוט בעובי 0.4 בצבע כחול. בכל הזדמנות שיש לי אני רושמת בפנקס תובנות, ציטוטים מיוחדים, רעיונות, משפטי מפתח ושאלות שארצה להעמיק בהן בהמשך. גם בבולגריה היה אתי פנקס – פנקס בגודל כף יד, שאני אוהבת במיוחד. מגנט קטן מחבר את קצות הכריכה המעוצבת, שעוטפת את הפנקס ומעניקה לו מראה ואף תחושה של ספרון קסמים עתיק. קניתי את הפנקס בחנות שבמוזיאון תל אביב כשביקשתי לראות את האגף החדש והמדובר של המוזיאון, אך נשאבתי כבמטה קסמים דווקא לחנות המוכרת והמטריפה בכניסה הישנה. הפנקס ליווה אותי בטיול בבולגריה, מונח בתא נפרד בתרמיל הגב, ואסף אליו חוויות וזרעי מחשבות שהתחילו להירקם בדרכים. ועכשיו – למרות שעבר זמן וגם מלחמה אחת באמצע – אני יכולה לחזור אל המחשבות ולחבר אותן למילים ברורות.

הבנתי. מי שמתקיף מרגיש מאוים. מי שמתקיף אותי מרגיש – גם אם אינו מבין זאת – שאני או רעיון שאני מייצגת מאיימים עליו. מי שמתקיף נמצא במקום צר – צר פיזית, אבל בעיקר פנימי. לא נותר לו מרחב רב סביבו לנוע ולתמרן ולא נותרו לו נתיבים לבחור מהם. הוא חייב לשמור על שלו ולהתקיף כל מה שנראה מאיים, גם אם אין זה באמת כך. כשאני במיטבי הבנה זו עוזרת לי להגיב במתינות, לנסות להסתכל על המצב דרך עיניו של מי שמולי, אולי גם לגשר, ובכל מקרה לא להיחלש. זו עמדה של כוח שנובעת מעצמה פנימית, שיושבת על קרקע יציבה של מודעות עצמית בטוחה – שמכירה את עצמה ופועלת בהתאם. אבל אני לא תמיד במיטבי. 

הבנתי. יש עוד מי שמתקיף: מי שעוצר בתוכו את קולו הפנימי, את השיר שלו, ומשמיע שירים של אחרים. קולו נחנק בתוכו, הולך ונערם, עד שחייב משהו להתפרץ, להשתחרר ולהתקיף. וההתפרצות לא תועיל, היא תשוב, כי בפנים הקול עדיין נותר חנוק. אם לכל אחד היה את הפנקס הקטן שמלווה אותו, תוקפנות רבה הייתה נמנעת. פנקס קטן, צמוד, זה כל מה שצריך, או בלוק ציור, זוג אופניים, גיטרה, מצלמה, או מעדר וכו' – כל אחד והפנקס שלו.

רגע אחרי שסיימתי את הפצת הרשימה בולגריה – המהות הפנימית בה העליתי את השאלה – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? – קיבלתי, כמו בהזמנה, הודעת דוא"ל ובה הציטוט הבא:

לא יעשה אדם את נפשו שקר
אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה
של הסכמת הרבים
(הרב קוק קובץ ח כד) 

אכן, יש בציטוט זה תשובה לשאלה שלי, ויש בו גם קשר ישיר להבנות לעיל. כי כשהאדם עושה את נפשו שקר ממילא הוא מתרחק מקולו, ועולמו הולך ונעשה צר עד מחנק. מחנק שמאיים לתקוף.  

**************

שבע וחצי בבוקר. 12 מעלות. אני יושבת כדרכי, עטופה היטב, לצד השולחן העגול בחצר, שטובלת בימים אלו בירוק עז, ועדיין לא מרגישה שנתתי תשובה מספקת לשאלה שכאן, ובמיוחד לחלקה הראשון: את התוקפנות אני נוטה כבר להבין, אבל מהיכן מקור הטוב – הטוב הפשוט, הקטן, שאינו מחויב ואינו נראה, דוגמת העזרה שהעניק לנו יורי?  

אני רוצה לחשוב שהתשובה נמצאת על אותה סקלה. כלומר, מי שקרוב אל עצמו ולא עושה שקר בנפשו, כך לבו פתוח לעולם והוא קרוב יותר למעשים שיש בהם טוב. אבל אני עדיין לא שלמה עם ההבחנה הזאת, ולכן, לעת עתה, אני מסתפקת באמירה הבאה: מי שנוהג בטוב לעולם הוא מי שמאמין; מי שמאמין בטוב. 

לא מזמן העליתי לדף הפייסבוק של שער לאור סרטון מקסים על פעולות קטנטנות של טוב יום יומי, פעולות שמדבקות: אם מישהו נהג כך כלפייך היום – אולי תרצה גם אתה לנהוג כך בהמשך. מעט אחרי כן יצאתי להליכה נמרצת סביב השכונה. האוויר היה קריר אך צלול, שמש שטפה את השמיים ולבי חייך חיוך רחב כשראיתי טנדר חונה ופנסיו דולקים. הסתכלתי מסביב וראיתי הרחק בחור צעיר, עמל בגינה הציבורית. רציתי לסמן לו בידיי אך הוא לא הסתכל לעברי. רגע לפני שהמשכתי ללכת נזכרתי בסרטון, שיניתי את כיוון הליכתי ופסעתי לעברו. הוא הודה לי בחום ובחיוך ומיהר לרכבו. 

מי שנוהג בטוב הוא אדם מאמין, מאמין בטוב. הוא יודע שמי שעושה טוב מרוויח, כי מיד מתמלאת נפשו בשמחה. הוא מאמין שאם הוא עושה טוב – הטוב יחזור אליו, כך או אחרת. הוא מרגיש את הזולת, לבו מספיק פתוח לכך, ויודע שכך היה רוצה שינהגו אליו אם המצב היה הפוך. הוא מאמין שהטוב מדבק, ומי שזכה לטוב – יעביר אותו הלאה. אנשים "מתנדבים" לעזור כשהם פועלים מתוך אמונה. 

**************

היום הצלתי צב. הבחנתי בו עומד במרכזו של כביש צר, ראשו מוסתר בתוך שריונו. עקפתי אותו בזהירות ורציתי להמשיך בדרכי, אך אז נעצרתי. "ומה יקרה אם הנהג הבא שיעבור כאן לא יראה אותו?" חשבתי. עצרתי את המכונית, יצאתי ממנה במהירות ונגשתי לצב הקטן. הוא היה חי ושלם. הרמתי אותו בעדינות והנחתי אותו במרחק בטוח מהכביש. כשחזרתי למכונית גיליתי שאני מחייכת כאילו ... היום הצלתי צב. (קטע קצר שכתבתי במאי 2003)

 

   מילים נרדפות   

"מעשים גדולים עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי".

(מאיר שלו, בטור השבועי בידיעות אחרונות)

ואני אומרת שגם מעשים טובים, קטנים, עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי.

 

 

  הרשימה הבאה 

זרעי מחשבות רבים נטמנו בטיול לבולגריה, אולי כי אני מרגישה קשר מיוחד למדינה, אולי פשוט כי היה לי זמן. אמשיך להנביט אותם כאן ואעסוק בכימיה פנימית, במנהיגות נכונה, ועוד.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג 

יש לי פנטזיה

רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד כותבים על עניינים שברוח בשעה שאנשים רבים כל כך חיים תחת מעטה של טילים ורבים אחרים תחת מעטה של דאגה? רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד אכתוב בשעה שלא מעט אנשים, גם מוכרים לי אישית, איבדו את הרסן, והם משתלחים באנשים כמוני שמחזיקים בדעת מיעוט? לראשונה בחיי הרגשתי נרדפת במדינתי. ונאלמתי. 

 

ההתבוננות פנימה וכתיבת הדברים שעולים ממעמקי הנשמה חיוניים לי בעת שגרה. המצפן הפנימי שמסמן בעבורי את הדרך ונוסך ביטחון, משמעות ושמחה בכל פסיעה, מאבד ברגע את הכיוון כשאני מתרחקת – לא מתבוננת ולא כותבת. כדי לשמור על עצמי אני חייבת להתבודד, מעט אך בהתמדה. כך בעת שגרה ובוודאי בעת של קושי ומצוקה. ולכן, אם אהיה כנה, אומר – יכולתי והייתי צריכה לכתוב גם בעת המלחמה, אך חששתי שיש מי שלא יראה בעין יפה את הכתיבה על עניינים לכאורה נשגבים, כשכל רגע ביום מחושב על פי מסלול הטילים, ולמי יש זמן וכיצד אני מרהיבה עוז לכתוב עכשיו, מהצפון השקט, על הלב?

אז שתקתי. ובכך חטאתי. 

 

אך יותר מכל נאלמתי מתדהמה, חשש, ובעיקר כאב, כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את דברי הנאצה שנכתבו ונאמרו כנגד אנשים כמוני, שחושבים ש"עמוד ענן" לא היה צריך לצאת לדרך – לא כך ולא עכשיו. את החשש אני מבינה. לצערי, גם היום אחשוש לצאת בגלוי לרחוב, לדוגמה, עם חולצה שעליה רשומות מילים נגד המבצע. אבל אני צריכה בעיקר לבחון את הכאב, שמרגיש בתוכי כמו פגיעה אישית חותכת: אגרוף לפנים – כן, היו מי שאמרו שזה מה שצריך לעשות אם פוגשים אנשים כמוני – שמרגיש כאגרוף ישיר לבטן הרכה. 

 

ובינתיים, במקום לבחון ולכתוב את הכאב, שתקתי. ושוב חטאתי.  

 

*****************************

 

שבע בבוקר. מד הטמפרטורה מצביע על עשר מעלות בחוץ. אני מתעטפת היטב, אוספת פנקס, עט וספל עם קפה חם, ויוצאת אל השקט שבגינה כדי לשוב ולכתוב לעולם את דרכי. 

 

יש לי פנטזיה – לנסוך טוב. אני מרגישה מחויבת לפנטזיה שלי במעגל האנשים שקרובים אליי, אך גם במעגל רחב יותר. במעגל הקרוב אני מנסה לתמוך בהקשבה, בדוגמה, בעזרה ובחיבוק. למעגל הרחב יותר אני מנסה להגיע באמצעות המילה הכתובה. וכשאני מניחה לפנטזיה; כשאני מתכופפת תחת משבי הרוח ונכנעת להם; כשאני מפסיקה לכתוב וכשאני נאלמת – אני בעצם מוותרת על עצמי, מכבה את האש שבקרבי וקמלה. 

 

אני מאמינה שכשאנחנו טובים לעצמנו אנחנו טובים לעולם. אני רוצה להיות טובה לעצמי. אני רוצה מאוד להיות טובה לעולם. לכן, אני מציתה היום שוב את האש, מעירה את הפנטזיה משנתה, וחוזרת לכאן. ומי שמוצא טוב בדבריי עוזר לי לממש את הפנטזיה שלי ולהפוך אותה לסיפור שאינו נגמר.

 

  נ.ב. 

ברשימה הקודמת הצגתי את השאלה: מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? האירועים האחרונים הוסיפו רבדים חדשים לדיון הפנימי שאני מנהלת בנושא. ברשימה הבאה אשוב לנקודה שבה עצרתי ואתעמק בשאלה הנ"ל, במהות הפנימית ובמנהיגות אמיתית. והפעם אנסה לא להיעלם וגם לא להיאלם.

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג