‏הצגת רשומות עם תוויות מודעות עצמית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מודעות עצמית. הצג את כל הרשומות

12.4.2020

מתעוררים לחיים

(צילום: אסף הבר)

שער לאור, הבלוג, אמנם "נכנס לתרדמת" לפני כשנתיים וחצי, אבל אני ממשיכה לכתוב מדי יום ביומו וממשיכה גם לפרסם  חלק קטן מהדברים, אך באופן שוטף  בקיר הפייסבוק האישי שלי. חלק מהדברים אני מעבירה גם לדף הפייסבוק של שער לאור

עכשיו, לאור התקופה הכה מיוחדת שעוברת על כווולם, החלטתי להחיות את הבלוג  לטובת אלו שלא נמצאים בפייסבוק וגם לטובת התיעוד  ולהעתיק מהפייסבוק לבלוג דברים שפרסמתי לאחרונה, שרלוונטיים לתקופה.

הרשימה שפרסמתי כאן לפני יומיים זמן היי-הו היא הדוגמה הראשונה למהלך הנ"ל.
פתאום שקט
ב 17/3/20 פרסמתי את הפוסט הבא:

"אני עדיין נפעמת, אבל כבר מזמן לא מופתעת, מצירופי מקרים 😇
הבוקר רציתי לפרסם פוסט שמתקשר למצב הנוכחי וחיפשתי לשם כך טקסט מסוים בבלוג הרדום שלי, אבל כבר בתחילת החיפוש "נפלתי" על טקסט אחר לגמרי - מדהים כמה הוא מתאים לעכשיו, למרות שהוא נכתב כבר לפני כ-7 שנים, ולמרות שהוא נכתב בנסיבות אחרות לגמרי. מדהים.
מוזמנים לקרוא: פתאום שקט

מוזמנים אחר כך גם להמשיך לשוטט בבלוג. הוא מרגיע ומחזק.
אני חושבת שגם אני אקרא. את הרוב אני לא זוכרת בעצמי... זה יהיה כגילוי מחודש."
לרוקן את הספל
כאמור, לתקופה הנוכחית אני קוראת "זמן היי-הו" - זמן שבו עלינו להיעזר בחכמת החיים שלנו ובעוצמתנו הפנימית, זמן שבו עליי ליישם את כל מה שתרגלתי במשך עשרות שנים 🙏
מדוע "זמן היי-הו" ומה השיעור הראשון שכדאי להיזכר בו? על כך כתבתי בפוסט הקודם שכאן.

שיעור בסיסי נוסף, שכדאי ליישם ולדעתי יכול להיות משמעותי מאוד (גם אם נראה קשה בהתחלה) הוא  Empty your cup, וזאת בניגוד למה שרבים עכשיו מנסים - להעסיק את עצמם, להעסיק את סביבתם...


   זהו זמן טוב עכשיו
   דווקא לא למהר
   את הזמן למלא
   זהו זמן טוב
   להקשיב
   בשקט להיות
   ולגלות

להלן קישור לסרטון מקרי ונחמד שמצאתי ובו הסיפור המקורי.

המשך יבוא...

10.4.2020

זמן היי-הו

לפני שנים רבות למדתי טאי צ'י במסירות והנאה גדולה. הייתי תלמידתו של היי-הו, מורה סיני נערץ, שהפך גם לחבר קרוב. למדתי אצלו טאי צ'י במשך תקופה לא קצרה ואף הגעתי לקאטות מתקדמות יחסית, בשילוב חרבות, שעדיין שמורות אצלי. קאטות יפות להפליא, הנראות כריקוד, ועבורי, שאיני יודעת לרקוד – היה הדבר כקסם.

טאי צ'י מוגדרת כאמנות לחימה רכה, וככזאת ציפינו בתחילת הדרך, אני וחבריי לקבוצה המתרגלת, שהיי-הו ישלב בשיעוריו גם הדרכה על לחימה – איך מתקיפים ובעיקר איך מגנים. אך הוא לא עשה זאתשיעור ועוד שיעור, חודש אחרי חודש. לבסוף, לא התאפקנו ושאלנו אותו: "האם לא נתרגל גם לחימה?" היי-הו חייך וענה בפשטות: "כשתזדקקו לתנועה הנכונה – היא תגיע."

הבטנו בו בתמיהה. לא הבנו את דבריו, והיי-הו הסכים להרחיב מעט: "אנחנו מתרגלים כל הזמן. אלה הן הקאטות. ככל שתתמידו בתרגול, ככל שתמשיכו לתרגל במשך שנים, התנועות השונות יהפכו לחלק מכם, וכשיגיע הרגע שבו תזדקקו לתנועה מסוימת – לשם הגנה, לשם התקפה – התנועה הנכונה 'תצא' מכם באופן אוטומטי, היא כבר תהיה חלק מכם. עכשיו, בואו נתחיל לעבוד." היי-הו סיים את השיחה ואנחנו פנינו אחריו, אך אני נותרתי נרגשת מההסבר, מבינה שקיבלתי באותם רגעים גם הסבר לחיים באשר הם.

🌾

אני מתקשה לשים את האצבע על נקודת ההתחלה, יום אחד אולי עוד אנסה לאתר אותה, אך אני יודעת שכבר כשלושים שנים – אולי יותר, אולי מעט פחות – אני צועדת בדרך רוחנית. דרך שמהותה הגות ולימוד, התבוננות עמוקה פנימה, חיבור ליקום, ובעיקר עבודה עצמית בלתי מתפשרת: תשומת לב לתגובות שלי בכל אירוע, קטן כגדול, ולהשפעה של התגובות עליי ועל סובביי; מודעות ערה למחשבות שלי בכל רגע ולהשפעה שלהן עליי ועל סובביי; ו"תיקון": השקטת המחשבות, שליטה על התגובות, התגברות מודעת על חולשות, הבנת הדברים שחשובים באמת, ועוד, ועוד, הדרך הרי לעולם אינה נגמרת.

לפני כמה ימים, מנסה להבין את עצמי לאור דרמת הקורונה, התחלתי לפתע למלמל: "זהו זמן היי-הו, זהו זמן היי-הו." לרגע הופתעתי מהמלמול, אבל מיד נזכרתי באמירה של היי-הו "כשתזדקקו לתנועה הנכונה – היא תגיע", והבנתי: עכשיו יבואו לידי ביטוי גם 30 שנות התרגול הרוחני שלי, והתנועות הנכונות – התגובות הנכונות – ידעו לתמוך בי ולכוון אותי בימים שלפנינו. חייכתי והודיתי בלבי להיי-הו, שכבר שנים אינו מהלך על האדמה, אבל הוא מלווה אותי בעצם כל הזמן.

🌾

אחד השיעורים הבסיסיים בדרך הרוחנית הוא השיעור על טוב ורע. שיעור שמוכיח לנו שבזמן אמת אנחנו בעצם לא יודעים אם משהו הוא טוב או רע. אנחנו יודעים אם נעים לנו או לא, אבל אנחנו לא יודעים אם הוא טוב לנו או לא – ובימים טרופים אלו חשוב מאוד לזכור את השיעור הזה. בספר שלי ”באדיבודהא" התייחסתי גם לנושא של טוב ורע, כמו לשיעורים רבים אחרים. אני מצרפת כאן את הפרק הרלוונטי. אולי יעזור? 
 






12.8.2013

מי אמר?










רשימה פרי עטי,
שהתפרסמה בגיליון "התפתחות", קיץ 2013,
של "אדם עולם" - מגזין לאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף.

מקווה שתקראו ותאהבו גם כשהרשימה מגיעה בפורמט pdf, היישר מדפי המגזין: קישור לרשימה "מי אמר?"

ובכל מקרה אפשר להגיב כאן בבלוג.

19.4.2012

המעגל הפנימי








דמיינו. אבן נזרקת חרש אל המים, מדלגת על פניהם בדילוגים קלילים, משאירה אחריה מעגלים בתוך מעגלים, ושקט. המעגלים מייצגים בעבורי את המעגלים שלנו, מהמעגל הפנימי אל החיצוני – משפחה, חברים, קהילה, חברה, והלאה. במעגל הפנימי ביותר, הקטן ביותר – אנחנו יושבים, כל אחד ואחד יושב בלב המעגלים שמקיפים אותו. והמעגל הפנימי הוא החשוב ביותר. ואנחנו – אנחנו המעגל הפנימי, אנחנו החשובים ביותר. זה קשה, נכון? לשים את עצמנו במרכז. זה נשמע לא טוב, נכון? להגיד שאנחנו הכי חשובים. אבל זה חשוב. אתם מסוגלים להגיד את זה?

המעגל הפנימי הוא כמו לב למעגלים שסביבו, וקצב פעימת המעגל הפנימי משפיע על כלל המעגלים. השפעתו חזקה על המעגל הקרוב אליו ביותר, ברורה ואף נראית לעין, אך היא מגיעה הרחק, גם אל שאר המעגלים, גם אל הרחוקים יותר. וגם אם ההשפעה אינה נראית לעין – היא קיימת. קצב הפעימה עובר כמקל שליחים נסתר מיד ליד, ממעגל למעגל, והלאה.

אנחנו חייבים להבין שעלינו להיות במרכז תשומת הלב שלנו, בראש היעדים שלנו. אנחנו צריכים לאזור אומץ ולשים את עצמנו במרכז. זה יהיה טוב לכולם. רק כך נוכל באמת לעזור ולתמוך בדרך הטובה והנכונה ביותר בכל מי שסביבנו, בקרוב וברחוק. אם הבאר הפנימית שלנו תהיה מלאה – נוכל להעביר ממנה הלאה בשמחה. אם נהיה שקטים בתוכנו – נוכל להרגיע את מי שלצדנו. אם נהיה בריאים וחזקים – נוכל לתמוך במי שצריך. אם מחשבותינו יהיו ברורות ורגועות – נוכל לייעץ לאחרים ממקום נקי ומקשיב. אם נהיה שמחים – נוכל לשמח גם אחרים. וכך הלאה. זה לא נגמר.

ברגעים אלו ממש גוזמים בחצר ביתי ענפים גבוהים וחלשים מעץ המכנף הנאה, שמצל על ביתנו בקיץ אך רועד ברוחות החזקות בחורף. רעש הגיזום מקיף אותי מכל עבר, אבל אני בשלי – יושבת מול המחשב וכותבת, כותבת על מעגלים, ומקרינה שקט על סביבותיי, ואולי גם על הגוזמים. למרבה הפלא הם הצליחו להוריד ענפים גדולים וכבדים ולכוון את נפילתם בדיוק אל חלקת האדמה הפנויה ולא אל הגגות או הפרחים שסביב. כשיש שקט בפנים – יש שקט בחוץ?

חשבו על עצמכם מתוסכלים, חשבו על עצמכם כועסים, חשבו על עצמכם עצובים – כיצד זה משפיע על סביבתכם? ועכשיו, חזרו רגע אל שדה הדמיון ודמיינו את עצמכם מסופקים, רגועים, שמחים – האם אתם רואים בדמיונכם את השינוי שחל סביבכם? אני יודעת. אני יודעת שכשאני דואגת לעצמי – לפנימיותי ולגופי – אני טובה לסביבתי. אני רואה – אני רואה את ההשפעה שיש להתנהגותי על משפחתי שבביתי, על משפחתי שבמרחק שיחת טלפון, ועל חברים ומקורבים נוספים, שאפילו אינם מודעים לעבודה הפנימית שאני עושה, ביני לבין עצמי. וכשמישהו לצדי נחלש, אני קודם כל הולכת לחזק את עצמי, ודרכי גם אותו.

מעגלים שנוגעים זה בזה – כך אנחנו. טפלו בעצמכם, טפלו היטב – ותוכלו לטפל עד אין קץ בסובבים אתכם. הרגיעו את המעגל הפנימי ואת המעגל המשפחתי – ותוכלו לצאת גם אל החברה ולסייע גם לה. כל פעולה בסדר הפוך, מהחוץ אל הפנים, לא תשיג את מטרתה ותאבד גם מדרכה ולרוב גם מערכיה. האמת הולכת מאתנו החוצה ומביאה איתה ביטחון, עצמה, אמונה ושלווה, לנו ולסובבים אותנו. עמדו במרכז המעגל ואמרו – קודם אני. נסו זאת.

שער: אמת
 

    מילים נרדפות    
אדם שמתחיל לחיות למען נשמתו הוא כאדם המכניס פנס אל חדר חשוך.
החשכה נעלמת מיד.
(בודהא)


  שאלה להתבוננות  
מה מעיק עליכם?
מה מכביד על מחשבותיכם?
האם זו אמת?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

5.4.2012

הגיע הזמן לעשות מעשה








כדי לשנות חייבים לפעול. לא מספיק לקרוא, להקשיב למדריך כריזמטי, לשתף או להגיב. מדי יום אנחנו מקבלים – בדוא"ל, בפייסבוק, מכל כיוון כמעט – מצגות עם ציטוטים חכמים וציורים מופלאים, סרטונים מעוררי השראה או אמרות מרגשות. רוב האנשים מהנהנים בראשם ואומרים בשקט או בקול: "זה יפה, חכם, נכון כל כך". הם לוחצים על "אהבתי" או מעבירים הלאה, וחוזרים מיד אל אותה הנקודה שבה היו רק רגע לפני. אבל כדי לשנות צריך לעשות, משהו ממשי, משהו מוחשי. הפעולה לא צריכה להיות כרוכה בהכרח במעשה גדול ומשמעותי, היא גם לא צריכה להיות מלווה ברעש ובצלצולים. את השינוי אפשר להתחיל בפעולות קטנות, אפילו פנימיות, אך הן חייבות להיות אמיתיות, עקביות, מודעות. כדי לשנות חייבים לפעול – לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו, ואין סיבה עוד לחכות.

"גיליונות" הוא שמו של מפעל חייה של פרופ' נחמה ליבוביץ'. לא הכרתי את פועלה של נחמה ליבוביץ' ואני מתוודעת אליו רק בשבועות האחרונים בזכות הספר "נחמה" שמגולל את סיפור חייה, ספר שכתבה חיותה דויטש. "גיליונות" הוא מפעל נדיר ויוצא דופן שנחמה ליבוביץ' הגתה וביצעה: הפצת עלונים ובהם שאלות עיון ומחשבה בנושא פרשת השבוע. במשך שלושים שנים התמידה נחמה בכתיבת העלונים ובשליחתם – באמצעות דואר רגיל – לכל המעוניין בכך. במהלך קריאת הספר אני נתקלת שוב ושוב בדברים מעניינים רבים, שמושכים את תשומת לבי, מרגשים ומעוררים מחשבה, ובעיקר בדברים שמשמשים לי דוגמה. אחד המרכזיים שבהם, בעבורי, הוא שיטתה של נחמה: בגיליונות שכתבה לא היו דברי הסבר אלא רק שאלות, רק שאלות ללא תשובות – שאלות שמכוונות לחשיבה עצמאית וחוקרת. שאילת השאלות הייתה מהותית מאוד לדרכה של נחמה. הקוראים שלחו אליה את תשובותיהם והיא הגיבה בכתב לכל אחד ואחד. בהמשך, ורק בעקבות בקשות שקיבלה, החלה נחמה לצרף לגיליונות גם עלוני הדרכה שכללו רמזים וכיוונים לפתרון.

כמה יפה זה רק לשאול שאלות. כמה חכם לעורר כך לפעולה. זו דרך נהדרת ומופלאה שמחייבת לנוע, לחשוב, לחקור, לעשות. אם רק היה לי אומץ – הייתי פועלת כך גם אני. אבל כנראה שיש עוד דרך שאני צריכה לעבור עד שיהיה בי העוז להפיץ רשימות שיש בהן רק שאלות. ועד אז, אם לא רשימה שלמה, להלן פסקה אחת שיש בה שאלות.

מה אתם עושים?
מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם, בעקביות?
מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם בעקביות ולאתר את נקודות החולשה, את הדברים שכדאי לשפר, בעיקר פנימה – בתוך עצמכם?
מה אתם עושים כדי להתבונן, לאתר, ולשנות את מה שצריך, בהתמדה ובעקביות?
מה היא הדרך שלכם? כיצד אתם מתחילים את התנועה?

הרשימה הנוכחית יכולה להתאים לרוח המחאה החברתית שעוטפת אותנו בחודשים האחרונים. אפשר לקחת את הרשימה – כמו שהיא – ולכוון אותה להנעה במעגל החברתי. אבל, למרות שאולי עוד אעשה זאת, לא לכך אני מתכוונת כאן. אני כותבת ושואלת עלינו – על עצמנו, על המעגלים הראשונים שלנו – אני, משפחתי.

לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו – כדי לשפר את איכות חייו, כדי למצות אותם טוב ונכון יותר, כדי לממש את עצמו, כדי להיות מאושר. אבל כדי לשנות צריך לפעול, לעשות, ממש. בסוף השבוע האחרון כתב יאיר לפיד על החירות, ש"היא הדבר שקורה לך כשאתה מתייצב מול המציאות בלי למצמץ, ואומר לעצמך שהגיע הזמן לשנות אותה... בעצם היום הזה." ערב חג הפסח מתאים להגיד שגם צעד קטן יכול להתחיל את יציאת מצרים הפרטית שלנו, וש"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (פרקי אבות א', י"ז). כן. הגיע הזמן לעשות מעשה.

   מילים נרדפות   
כשאתה אוחז בידית הקטנה של מזוודה גדולה, אתה אוחז במזוודה כולה.
כשאתה עושה מעשה התחלתי קטן להגשמת רעיון גדול,
אתה כבר אוחז בהגשמת הרעיון כולו.
(גיל חורב)


     שיר לחג     
לכבוד החג ובמקום המדור "שאלה להתבוננות" (שאלתי מספיק לפעם אחת) –
בחרתי לצרף קישור לשירה היפה כל כך של שירה גולן "האדם והאור".
(מילים: גלילה אוהבת ציון)
מומלץ.

את הרשימה הבאה אפרסם אחרי החג,
לחג שמח ומבורך.


שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

15.2.2012

הדרך תיקח אותי











אני אוהבת ללכת, רצוי לבד, רצוי לצד שדות פתוחים. ביומיים האחרונים הייתי אצל אמי, שלא הרגישה כל כך טוב, רציתי לחזק את רוחה, אבל גם אצלה לא ויתרתי על ההליכה. למרות שאינני מכירה את הרחובות סביב ביתה - לא חששתי. "לאן תלכי?" היא שאלה לפני שיצאתי, "הדרך כבר תיקח אותי", השבתי ויצאתי.

אני אוהבת ללכת - ההליכה מביאה אליי את המילים; אני חייבת לכתוב – הכתיבה היא אני.
הכתיבה וההליכה הן חלק מדרכי, אבל דרכי אינה אמורה להיות דרככם.

אני אדם של דרך, פחות של מטרות. אני מאמינה בדרך, פחות במטרות. אמנם יש לי יעד מרכזי שמגדיר את כל חיי, כתבתי על זה ברשימה הקודמת - להיות אני ולחיות בהתאם. אבל היעד הזה הוא לא יעד של סוף הדרך, אלא הוא הדרך עצמה - הוא יעד של כל רגע ורגע בדרך. זהו יעד שאינו "נגמר".

בדרך שהגדרתי לעצמי יש כלים וגם מעין חוקים, יש התבוננות ותהליכים, וכל אלה יחד עוזרים לי לחדור פנימה אל נבכי עצמי: להכיר את עצמי, את החוזקות שלי ואת החולשות שלי, את המקור לכל כעס ופחד, את הדברים שמחזקים אותי ואת אלו שמחלישים אותי, את האמונות שהן שלי ואת אלו שאינן, את הדברים שאני אוהבת לעשות ואת אלו שאני טובה בהם, יותר או פחות, את הערכים שחשובים בעיניי ואת אלה שחשובים לאחרים, את עצמתי, את האמת על עצמי. ועוד.

והדרך עוזרת לי ליישם, כלומר להיות אני - לא בסוף, לא במקצוע מסוים או בתפקיד מסוים, לא במקום מגורים מסוים, לא במצב משפחתי מסוים, לא ביעד רחוק, שלא בטוח מתאים לי, אלא בכל רגע ורגע. ואז ממילא אגיע למקום שבו אני אמורה להיות.

זוהי דרך של גילוי, ולכן היא גם משתנה ללא הרף, כל פעם קצת (כמו שם השיר היפה כל כך של עידן חביב): לומדים את עצמנו בעזרת הדרך ואז משנים אותה מעט בהתאם לגילוי, או שמשנים הרבה, תלוי. זהו משחק עדין בין עצמי לבין הדרך, פעם זו מובילה ופעם אני.

במשימת האתגר המסכמת, המהפנטת, של "המירוץ למיליון" נדרשו זוגות המתחרים להלך על חבל שמתוח בין שני בניינים בגובה 200 מטרים, כשהתמיכה היחידה שיש לכל אחד היא של בן זוגו. הם אחזו זה בזה, אחזו חזק, ניסו לשמור על איזון, לעתים האחד תמך יותר, לעתים השני, מביטים ללא הרף זה בעיני זה. כך הם הלכו, צעד צעד, כל פעם קצת. וכך גם הדרך עצמה והגילוי העצמי שנגזר ממנה - אחוזים זה בזה ותלויים זה בזה. בדרך כלל הדרך היא שמובילה, אך היא כל הזמן משתנה, כל פעם קצת, מתאימה את עצמה להבנות שמחכות כתמרורים בדרך, וממשיכה.

המקומות שאליהם מובילה דרך הגילוי אינם ידועים מראש ויכולים אף להיות מפתיעים. הגדרה מראש של מטרה רחוקת טווח עלולה לשבש את המיקוד - לפתע נמצא עצמנו מתמקדים במטרה במקום בזיקוק של עצמנו. מטרות ביניים בכל אופן, הן הכרחיות. הבלוג הזה, לדוגמה, הוא אחת ממטרות הביניים שלי. זו מטרה מתמשכת והיא סוללת מחדש את דרכי, מוסיפה לה נדבך נוסף, נדבך מחייב ומחדד.

ומה היא הדרך? ובכן, זו הדרך שלי, כלומר, של כל אחד ואחד - לכל אחד יש את הדרך שמתאימה לו. למרות זאת, לאורך הבלוג אספר על דרכי, כדי לעודד את מי שצריך למצוא את דרכו. כי לכל אחד צריכה להיות דרך שתוביל אותו בבטחה בנבכי החיים, שתוביל אותו קרוב יותר ויותר אל עצמו, אל האמת, אל הטוב שבו. בלי דרך נהיה כספינה שנתונה לחסדי הגלים, ללא מנוע או מפרשים. עם דרך – נגיע רחוק. אני מאמינה שמי שהולך - מוצא, לאו דווקא את מה שהוא רצה, אלא את מה שהוא צריך, את מה שיעשה אותו מאושר, את עצמו בעיקר. הדרך תביא אותנו למקומנו, כל אחד למקומו. ושם נגלה שיש לנו את הכול. 


    במילים אחרות    
המלים "דֶּרֶךְ" ו"דְּרִיכוּת" הן קרובות,
כי כשאדם הולך בדרכו האמתית המיוחדת לו,
אז בסוף כל יום נפשו כבר דרוכה ומצפה ליום הבא.
(גיל חורב)


  שאלה להתבוננות  
היכן נמצאות המחשבות שלכם?
מי שולט במי – אתם במחשבות או המחשבות בכם?

נכתב על ידי שרית יעקב, בלוג "שער לאור" (אתם מוזמנים להגיב)

שער: דרך

1.2.2012

הבועה שלי

עץ הזית משקיף אל סביבתו
יש מי שאומר שאני חיה בבועה. על הבועה שלי מאיים עמוד חשמל אימתני, שהרים את ראשו לא מכבר בדיוק אל מול ביתנו. אבל עץ הזית הקטן ששתלנו בקצה הגינה גדל בהתמדה ובהתרסה אל מול עמוד החשמל, ועוד מעט הוא יסתיר אותו מזווית הראייה. בבועה שלי שומעים את המכוניות שאצות לדרכן בכביש 70, אבל אם יושבים באמת בשקט - שומעים דווקא את הציפורים ואת השקט שבין ענפי העצים. בבועה שלי חיים לאט יותר ופשוט יותר; מקשיבים אחד לשני, אבל גם לא מעט לעצמנו, מקשיבים באמת; מדברים אחד עם השני, וגם עם עצמנו, מדברים אמת. אנחנו ממיינים את הזבל, מטפחים קומפוסטר, מנסים לאכול טוב ולשמור על כושר, ומטפלים בכמה וכמה חתולים, שמשחקים עכשיו מול עיניי בין העצים והפרחים בשלל הצבעים, ששתלנו רק עכשיו. שקט כאן רוב הזמן, ורגוע, גם כשכולנו בבית. אנחנו אוכלים זיתים מעץ הזית שלנו, אשכוליות מעץ האשכוליות, רימונים ופסיפלורות, ומחכים בסבלנות לעץ התפוח שיגדל ויתחזק, ולתפוז. הלימונים כבר כאן. אנחנו יודעים שכסף חשוב, אבל לא הכי חשוב; שהאוויר, השקט, ההקשבה, האהבה וההבנה – חשובים יותר; ושהמירוץ לא מתאים לכולם, אולי אף לא לרובנו.

יכול להיות שיש משהו בועתי כאן, מתחת לשמים היפים האלה, אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי. ניסיתי. לפני כמה שנים, בלי כוונה ברורה, מצאתי את עצמי לפתע במירוץ, מנסה בכל כוחי לשמור על הקצב, נופלת וקמה, מתעלמת מקוצר נשימה ברור, רצה קדימה, מביטה לעתים לצדדים, אך כמעט מאבדת את שיווי המשקל, וממהרת לחזור לרוץ. בצדי המסלול הנחתי את החברים שלי, את הבריאות, את השקט, וכמעט את כל מה שאני אוהבת.

לפני המירוץ, במשך שש שנים, הוצאתי לאור האינטרנט את "ברומו של איזון" – ירחון אינטרנט למודעות עצמית. אלפי קוראים ולא מעט כותבים ליוו את הירחון בהתמדה גדלה וחיזקו אותי בדרכי. אבל, יום אחד, אחרי שכבר הצטרפתי למסלול המהיר, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, לא יכולה גם וגם – גם לרוץ וגם לכתוב. העומס עליי היה גדול מדי, הסתירות היו גדולות מדי, והפסקתי. דווקא עם "ברומו של איזון" הפסקתי, דווקא עם הכתיבה – שני דברים שעומדים בלב מהותי. ובאותו רגע איבדתי גם את האיזון. אבל עכשיו התעשתי. עצרתי. חזרתי לדרך שלי וחזרתי גם לכתיבה רציפה.

אל האינטרנט אני חוזרת הפעם באדרת אחרת: בבלוג, שממשיך את רוחו של "ברומו של איזון", אך שמו שונה, בעיקר כי הייעוד עכשיו ברור לי יותר. על כנפי הבלוג אני מקווה להביא אור לקוראים, גם כפנס שמאיר מזוויות שונות את חיינו – כדי שנעצור ונתבונן בהם בכלל, ובצורה קצת שונה בפרט – וגם כבמה לאהבה, שמחה, אמונה, ובקיצור – אור. בכוונתי לעדכן את הבלוג מדי שבוע, לארח מדי פעם שותפים לדרך בציטוטים, שירים, צילומים ויצירות אחרות, ולהעלות לארכיון מאמרים נבחרים מ"ברומו של איזון".

כן. אני חוזרת לבועה שלי. כבר אמרו לי לא אחת: "אי אפשר לחיות בבועה", אבל אני לא מסכימה עם זה ואני רוצה ללכת בדרכי. זו הדרך היחידה שמביאה אור לפניי ולסביבותיי. חזרתי לעולם שלי, שמאמין בדברים רבים שנראה כי אבדו או נשכחו במסלול המהיר, ואשמח מאוד אם תצטרפו אליי לדרך, לבועה, שתלך ותגדל, ותראה שהיא בעצם העולם. לפחות שלנו.


         מילים נרדפות       
אני מרגישה עשירה כשיש לי זמן לכתוב
וענייה כשאני מקבלת תשלום מן המניין ואין לי זמן לעבוד בעבודה האמיתי שלי.
(נטלי גולדברג, עצם כתיבה)


     שאלה להתבוננות    
האם אני אמיתי עם עצמי?
האם אני אמיתית עם עצמי?
(המשך יבוא)