17.7.2013

משל נפית החתולים





 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש לנו חתולים, הרבה. חתולי חצר למען הדיוק. כולם מסורסים או מעוקרות ורק שניים מהם – אביתר וג'וני - אוכלים וישנים, אם הם רוצים, בבית. חלק מהם הצלנו ממוות, לאחרים פשוט נתנו חיים, וכולם יחד עוזרים לנו להרגיש שאנחנו אנשים קצת יותר טובים. אני יכולה לכתוב ספר קצר עליהם – על כל אחד מהם ועל כולם יחד – אבל בפעם הזאת אני רוצה למקד את המבט דווקא אל נפית החתולים.

את נפית החתולים גיליתי במקרה לפני שני קיצים כשדפדפתי בספר "סודות מן השדות", שכתב אבי ציטרשפילר, עד שהמילה "חתולים" קפצה מול עיניי. וכך כתוב בין השאר בספר: "נפית החתולים היא הזן המתורבת מבין הנפיות ... לא רק בני האדם מאוהבים בנפית, כי אם גם חתולים גדולים, כמו אריות ונמרים, וחתולים קטנים יותר, חתולי הבית. האחרונים אוהבים להשתפשף בה, להתגלגל, ללעוס אותה ולהריח אותה...".

החלטנו לשתול בחצר נפיות. במשתלה הקבועה שלנו לא שמעו על נפית החתולים, אבל במשתלה אחרת אמרו לנו מיד "בוודאי". קנינו חמישה שתילים, פיזרנו אותם ברחבי החצר, שניים קמלו מיד, שניים – ששתלנו בתוך עציצים –  נקלטו היטב, והשתיל החמישי – אותו שתלנו בין סלעים, באדמה הקשה שבקצה החצר – התחיל אט אט להתאקלם לתנאיו. הוא שלח זרועות למעלה, אך התרחב גם לצדדים, שולח ענפים לכל כיוון, שחוצים זה את דרכו של זה, משתלבים ושוב נפרדים, ויוצרים סבך לא ברור של ענפים, עלים ופריחה.

בקיץ אני משקה את "השתיל החמישי" מדי יום. הגישה אליו לא נוחה, מעבר לסלע גדול, ואני רוכנת מעברו, שולחת יד ושופכת מעליו מים מבקבוק. יום אחרי יום ועדיין הוא נראה צמא בעיניי, צבעיו דהויים, עליו שמוטים מטה.

לפני כמה ימים החלטתי למשוך צינור מקצה החצר אל המסלעה ולהשקות באמצעותו את הצמחים שבין הסלעים. משכתי את הצינור, טיפסתי על הסלעים, פתחתי את הברז ואז, כשהבטתי על הענפים במבט-על, זיהיתי בבירור בין הענפים הסבוכים את לב הנפית, את נקודת השורש שממנה הכול צמח, והבנתי את טעותי: כשרכנתי אליה מעבר לסלע, שולחת יד מתוחה ושופכת מים מבקבוק, השקיתי רק את הענפים המרוחקים של הנפית, משאירה את שורש הנפית צמא; לא הגעתי כלל אל הגרעין.

חייכתי במבוכה, כיוונתי את זרם המים בדיוק אל שורש הנפית, והבנתי שאני אוחזת בידיי גם משל נהדר לחיים, רחב הרבה מעבר לנפית, שנמשלו הוא: כך גם אנחנו – מטפחים ומשקיעים בזרועות רחוקות של נשמתנו, מזניחים בקלות רבה מדי את הגרעין, את עצמנו, את לב נשמתנו. וכמה שנשקה את הענפים הרחוקים, החיצוניים, לא תהה בכך כלל תועלת עד שלא נשקיע בגרעין נשמתנו.

* * * * * * * * * * * * * * *
שעת ערב מאוחרת. כל המכשירים המרעישים כבויים. כך גם המחשב. אני פותחת את פנקס הכתיבה שלי, עוברת על הטקסט שכתבתי ושמה לב למשל נוסף שחבוי בין המשפטים: רק כשהבטתי על הנפית במבט-על הבחנתי בטעותי ויכולתי לראות את שורש הנפית. בדיוק כך כדאי שננהג גם עם חיינו – נביט עליהם מדי פעם במבט-על, נזהה את שורש נשמתנו ונבין.

* * * * * * * * * * * * * * *
אביתר, ג'וני, בלקני, שִינה, הנסיך, ונוס – אלה הם רק חלק משמותיהם של חתולי החצר שלנו, שעוזרים לנו להתחבר לחמלה שבנו, למסירות, לענווה, לאהבה. הם חיים את עצמם, מטפסים על העצים, מסתתרים בין השיחים, ישנים על כסאות, אוהבים את החצר שלנו, ורק אל נפית החתולים הם עדיין לא ממש מתקרבים.
 

  מילים נרדפות  
בפעם הזאת לא בחרתי ציטוט מתאים, שאומר דברים דומים לאלו שברשימה אבל אחרת ובצורה ממוקדת. יש לכם אולי רעיון?


שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג
 

15 תגובות:

  1. זורעת לי מלח על הפצעים.
    משל יפה.
    תודה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אריק,
      לא התכוונתי להכאיב...
      רק להזכיר.
      תודה!

      מחק
    2. סיפור יפה מאוד!
      אני שמח שכתבתי לך ושהזמנת אותי לפה,
      אני אוהב איך שהכל מתחבר ליצירה מושלמת.. :-)
      שמתי לב שאנחנו הסופרים או אלו שפשוט אוהבים לכתוב, אנחנו יכולים לחוות אירועים רגילים לחלוטין אבל למצוא בהם איזה משל או מסר לחיים ומייד כמובן לחלוק אותו עם אחרים.. זה נורא יפה בעיני... שאלתי את עצמי פעם האם אנחנו מיוחדים כי נבחרנו על ידי אלוהים להיות נציגים כאלו שיספרו לאחרים את התובנות שלהם אז הוא שולח לנו רגעים מיוחדים במינם.. או בגלל שהוא יודע שאנחנו שמים לב לכל דבר ואוהבים לחלוק את תבונתו שהוא החליט לעשות את החיים שלנו מעניינים? מי יודע? :-)
      מה שלא יהיה תודה רבה על הסיפור שלך ולתת לי הזדמנות לחלוק מחכמתי גם! :-)

      דרך אגב גם לי היה חתול ג'וני שאהבתי מאוד.. :-)
      ואני ממליץ לך בחום לקרוא את הספר: "ג'יני, הכלבה שמצילה חתולים".
      סיפור אמיתי, יפה ומרגש!!

      המון אהבה וחיבוק גדול!
      גיל :-)

      מחק
    3. הי גיל,
      תודה!
      ממש כיף שאתה כאן.
      אני לא יודעת בנוגע לאלוהים, אבל אני יודעת שכשאני כותבת - אני שמחה, וכשאני לא כותבת - לא טוב לי, ושזה ממש לא כיף לכתוב ולהשאיר את המילים במגירה; וכך גם אלוהים ... כלומר, כשאני כותבת - הוא שמח :-)
      ואני מכירה בהחלט את "ג'יני" ויש לי אף את הספר!
      תודה שכתבת לי.
      שיהיה בהצלחה בכל, והרבה אהבה לך, שרית.

      מחק
  2. בדיוק שרית את מביאה לנן שודות מהשדות והמבט הנכון מביא לראיה מדויקת ועמוקה
    " נזהה את שורש נשמתנו ונבין"
    עניין ראשי ומרכזי במסע החיים
    תודה לך לחתולים ולצמחים שנותנים לנו לצמוח
    באהבה בושרא

    השבמחק
  3. תודה, בושרא. תודה. אני אכן מאמינה בהתבוננות בטבע והתקרבות אליו.

    השבמחק
  4. אנונימי18/7/13

    משל חשוב לחיים
    את יודעות להגיע ללב דרך המילים והסיפורים שלך,
    התגעגענו מאוד...

    לאון

    השבמחק
    תשובות
    1. חיבוק, לאון :-) ואתה מוזמן להעיר אותי תמיד כשאני מתעכבת בכתיבה. תודה.

      מחק
  5. אנונימי18/7/13

    איזה יופי . תודה . וכתור אוהב חתולים נהנתי פעמיים

    השבמחק
  6. אנונימי20/7/13

    מקסים. תודה שהזכרת לי.
    מירב

    השבמחק
    תשובות
    1. מנסה... לכוון את אלומת האור למקומות החשובים :-) תודה.

      מחק
  7. דינה לקס21/7/13

    כמה מדויק משל 'נופית החתולים' לחיים, אוהבת את ההתבוננות שלך ואיך שוזרת לחיים עצמם..תודה שרית על כל מאמר שהוא התעכבות מבורכת על חיינו שלנו.אצלינו בחצר החתולים גם מחלקים את נוכחותם איתנו-אז הסיפור נגע בי ,חיבוק דינה

    השבמחק
    תשובות
    1. דינה,
      תודה! כיף שאת כאן.
      ודבריך מזכירים לי משום מה את אחד ה"אבסורדים" הגדולים ביותר, והוא - שעד לפני שנים בודדות הייתה לי אלרגיה (פיזית) קשה לחתולים. שווה לכתוב פעם גם על זה. כיצד היא נעלמה לה יום אחד ...
      אכתוב לך בהמשך בפרטי, שרית.

      מחק
  8. גיל חורב22/7/13

    שרית היקרה,

    תודה על רשימתך היפה והמרגשת. כמו תמיד את מקורית ומפתיעה.

    אני מתחבר לדברייך מהכיוון של החיבה שאנו מרעיפים על חברינו. יש אנשים שצמאים לחום ואהבה, אך מכיוון שהם לא מאמינים שיוכלו לקבל אותם, הם מפגינים בפנינו את כשרונותיהם, כדי שנחמיא להם. אבל מחמאתנו זו משקה רק את "הענפים המרוחקים" שלהם, ולא מרווה את צמאונם, אלא אדרבה, לאחר מחמאתנו זו הם הופכים עוד יותר צמאים. עלינו לזהות, שמעבר למסך הפגנת כשרונותיהם, הם זקוקים לחום ואהבה פשוטים, בלתי מותנים, למאור פנים, לחיוך קורן, שיתנו להם להרגיש עד כמה הם נפלאים בעבורנו. זה מה שישקה את שורשיהם.

    את המשל שלך לגבי מבט העל על החיים כדי לראות את השורשים, אני רואה כרעיון עמוק. כשאנו מסתכלים על דברים במבט תחתון, עושר וריבוי הפרטים שבהם לפעמים מסמא את עינינו, ואיננו יכולים לראות את השורש, את הסה"כ הגדול מסכום חלקיו. כדי לראות את השורש איפוא, עלינו להתרומם מעלה מעלה, ואז הפרטים הולכים ומתאחדים ומתאחים, והשורש נגלה לעינינו במלוא תפארתו.

    והפעם אסיים בשאלה: מה הם הדברים שמביאים אותך אל אותו מבט-על, בעזרתו את מצליחה לראות את שורשי הדברים?

    שיהיה לך יום טוב ונעים,
    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי גיל, אז ככה:
      א) תודה כתמיד, עד שאתה לא מגיב - אני מרגישה חסר
      ב) המחשבות שלך "זרקו" אותי לכיוון נוסף, של אנשים שלא נותנים להתקרב אליהם - כמה שמנסים לתת חום ואהבה פשוטה, הם שולחים דווקא את זרועותיהם הארוכות כאומרים - עד כאן :-(
      ג)אהבתי את "הפרטים הולכים ומתאחדים ומתאחים". יפה.
      ד) ובנוגע לשאלה שלך - נתת לי אתגר! אנסה להשיב עליו ברשימה הבאה שלי. תודה :-)

      מחק