19.8.2015

באדיבודהא, עולמות פנימיים

ציור העטיפה: לילה אלעד;

על פי צילום של אסף הבר

זהו...
קשה לי להאמין,
אבל החלום מתגשם!

בסוף חודש אוגוסט ייצא לאור הספר שלי הראשון שלי - באדיבודהא, עולמות פנימיים,
וכדי לתאר את ההתרגשות ש"הופכת" אותי - אני צריכה ללמוד מילים חדשות...

את הספר ניתן לרכוש כבר מעכשיו, במכירה מוקדמת, דרכי.
(גוף מסוים כבר רכש את 40 העותקים ראשונים של הספר, כשי לחג לצוות!)

על הספר
"לא חייבים למשש משהו כדי לדעת שהוא קיים, אפשר להרגיש אותו. לא מוכרחים לשמוע משהו כדי לדעת שהוא נמצא, אפשר להקשיב לו. לא צריכים לראות משהו כדי לדעת שהוא כאן, אפשר לעצום עיניים ולצייר את דמותו. עולמות שלמים מתקיימים במקביל לנו, עולמות חיצוניים ועולמות פנימיים, שיכולים להעשיר את החיים שלנו, להאיר את הדרך ואף להעניק לה משמעות. הליכה נכונה משלבת בין העולמות, נוגעת בכוכבים ומתייצבת על האדמה."

בבאדיבודהא מזמינה שרית יעקב את הקוראים להליכה משותפת בשבילים של עולמותיה הפנימיים, לצד סיפורים קצרים מחייה. השילוב המיוחד מאיר את הקשר הסמוי מעין בין העולמות ואת הגבול המטושטש עד לא קיים ביניהם.


פרטים נוספים

200 עמודים
הספר כולל 5 איורים בשחור לבן של לילה אלעד
ציור העטיפה: לילה אלעד; על פי צילום של אסף הבר
הפקת הספר: נוצה

מחיר הספר: 68 ש"ח
דמי טיפול ומשלוח: 10 ש"ח


לרכישת הספר

את הספר ניתן לרכוש ישירות משרית יעקב
באמצעות צ'ק או העברה בנקאית
     מחיר הספר: 68 ש"ח 
     דמי משלוח וטיפול: 10 ש"ח
     להזמנה ישירה - שלחו מייל אל saritj1@netvision.net.il

הספר נמצא - בגרסה אלקטרונית או מודפסת - גם בחנות הספרים המקוונת מנדלי:
באדיבודהא - מנדלי מוכר ספרים

ובנוסף
בחנות "ספרים" 
בקריית טבעון
כיכר בן גוריון 1

וגם בקרון הספרים בקריית טבעון

בקרוב ... בחנויות ספרים נוספות!

קישור לאתר שלי 


4.8.2015

הצמחים, האנשים, בגן, העדן


כשאני מגיעה אל הגן רובם כבר בדרכם אל שער היציאה אחרי שסיימו ללכת ולהתעמל, בעיקר לצד מכשירי ההתעמלות שמרוכזים באחת מפינות הגן. כל אחד מתעמל בדרכו. הם מגיעים בשעת בוקר מוקדמת. יום אחרי יום, יום אחרי יום. אני מגיעה רק לקראת שבע בבוקר ורק שלוש פעמים בשבוע, וכבר קיבלתי על כך נזיפה: "שלוש זה לא מספיק." "אבל אין לי זמן ליותר מזה," עניתי. "לא, זה לא מספיק," השיבה לי אולגה בעדינות, אך בבהירות. היא היחידה שמדברת מעט עברית. כולם מדברים רוסית. "דוברה אוטרה," הם מברכים אותי. "בוקר טוב," אני משיבה בחיוך. כולם מבוגרים, להערכתי מעל שמונים, אחד מהם אף חצה את התשעים, כך אולגה מעדכנת אותי. הוא מגיע בהליכה אל הגן, עובר על כל מכשירי ההתעמלות וחוזר לביתו בהליכה מדודה ונחושה. אני מלווה אותו במבט מעריץ, ממלמלת מילים לא ברורות ומתחילה את סבב הבוקר שלי בגן, שמשלב הליכה ממושכת ותרגילים שונים, שעוברים – כך אני מקווה – על כל השרירים החשובים בגוף.

הגן עשיר בצמחייה. אני מקיפה אותו סביב, נושמת את אוויר הבוקר ואת צבעי הגן הרעננים ומנסה לשים לב למגוון העצים והשיחים שבגן. לכל אחד מהם יש תנאי גידול ידועים: האקלים שמתאים לו, כמות המים שהוא זקוק לה, מידת האור המתאימה. אפילו מרחק השתילה הרצוי – מרחב המחיה – ידוע. במשתלה, לצד כל צמח יש תווית המפרטת בדיוק את תנאי הגידול המתאימים לו ואף את מועד השתילה הרצוי. "אם הצבע שלו ידהה סימן שאתם משקים אותו יותר מדי," הסבירה לי לא מכבר המוכרת במשתלה, כשאחזתי בידיי עציץ ובו קקטוס קטן, לראשו כדור דוקרני אדום כאש. לא רק תנאי הגידול ידועים, חשבתי לעצמי, יש גם סימנים לטיפול לקוי, והמפתיע בכל הסיפור הוא שכך הם גם בני האדם, אבל רובנו לא שמים לב לכך.

אני חולפת ליד אחת הנשים המבוגרות. היא עומדת לצד עץ, שענפיו מכוסים בצפיפות בעלים ירוקים כצבע הדשא, ומצביעה בידה אל צמרת העץ. אני מתקרבת אליו ומביטה אל על, מנסה לראות משהו בין העלים, אבל היא מפנה אצבע אל האוזן כאומרת לי 'תקשיבי'. ואני שומעת. ציוץ עדין, מיוחד. האישה מחייכת באושר ומתחילה לדבר בהתלהבות ברוסית. אני לא מבינה את המילים, אבל מבינה את התלהבותה – מדובר בציפור מיוחדת. אני מחייכת אליה גם, מסמנת שהבנתי וממשיכה לסיבוב הליכה נוסף. גם ציפור אינה יכולה לחיות במקום שאינו מתאים לה, אני חושבת, ובעוד שבמשתלה העובדים כותבים בעבורנו את תנאי השתילה והגידול של הצמחים – אנחנו צריכים לזהות בעצמנו את תנאי הגידול שמתאימים לנו – כל אחד והסביבה הראויה לו. אנחנו צריכים לזהות, להבחין, לדעת, ולא מישהו אחר – בין אם זה הורה, מורה, מדריך או אחר. רצוי להקשיב לאחרים, רצוי להכיר דרכים שונות, אבל בסופו של דבר אנחנו אלה שצריכים לזהות את תנאי המחיה המתאימים לנו.

כלב לברדור רץ לכיווני בעליזות, אחריו ממהר גבר שאינני מכירה. אני מסמנת לו שאני לא מפחדת מהכלב והוא מאט את צעדיו. הכלב קופץ עליי בהתלהבות, מכשכש בזנבו במרץ, גם ראשו נע מצד לצד ופיו מחייך בשמחה. אני מנסה להרגיע אותו בליטוף. "קוראים לו ארתור" אומר הגבר, שהספיק בינתיים להתקרב אלינו, גם הוא מדבר במבטא רוסי כבד. ארתור עוזב אותי, רץ לדשא שלצדנו, נשכב על גבו ומתחיל להתפתל בהנאה מצד לצד. "אני הכי אוהבת כלבים," אני אומרת. "הם הם, הם Natural" משיב האיש. "כמו שאנחנו צריכים להיות," אני מגיבה ומתפעלת מהמפגש המקרי שמתאים ככפפה למחשבותיי.

רגע לפני שאני עוזבת את הגן אני מביטה שוב על המינים הרבים של העצים והשיחים שמשתלבים יחד – למרות השוני – לגן ירוק, יפה ושלו כל כך.
כך צריכים להשתלב גם בני האדם.
והגן יהיה גן עדן.

רשימות קשורות



שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג