5.10.2024

נשימקשבה


אִם הָיִינוּ מַקְשִׁיבִים
הָיָה שֶׁקֶט
זֶה כָּכָה פָּשׁוּט

בִּפְנִים, בַּחוּץ
בָּעוֹלָם



מילים כתובות הפגישו ביני ובין דפנה ארגמן, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון.
דפנה הוציאה לאור את "שאף אחד לא ישמע" ואני הוצאתי לאור את "באדיבודהא" ומכיוון ששתינו הוצאנו לאור את הספרים בהפקת "נוצה", הדרך למפגש לב מחבק שמתפרש על פני כמעט עשור הייתה קצרה ועוצמתית.
יש בינינו נקודות השקה נוספות, כמו למשל ששתינו ילידות אותה שנה ואותו חודש, אבל עיקר העיקרים הוא ששתינו תלמידות עקביות של הרוח.

בדרך כלל אני מנחה את הקורס "גם הרוח צריכה דרך" ודפנה מנחה תרגולי נשימה וגם צ'י-קונג. עכשיו רקמנו יחדיו קורס חדש ומיוחד: "נשימקשבה - שערים לחיים מודעים". שישה מפגשי זום שמתמקדים בנשימה והקשבה.

יִלְמַד אָדָם לְהַקְשִׁיב
לְעַצְמוֹ
לְקוֹלוֹ שֶׁלּוֹ
שֶׁבּוֹקֵעַ מִתּוֹכוֹ

יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט
וְיַקְשִׁיב
וְיִשְׁמַע
מָה אוֹמֶרֶת לוֹ
פְּנִימִיּוּתוֹ
וְיֵדַע

יֵדַע מָה נָכוֹן לוֹ לַעֲשׂוֹת
יֵדַע גַּם
לַאֲחֵרִים לְהַקְשִׁיב

וְיִפָּתַח כְּפֶרַח
לְעוֹלָם
שֶׁמְּחֻבָּר לְשָׁרָשָׁיו


הנשימה וההקשבה הן שתי פעולות שקשורות זו בזו במובנים שונים:
מיקוד בנשימה שלנו יכול לעזור לנו להירגע ולהתמקד יותר בהקשבה לסביבה שלנו, לאנשים שאיתם אנו מדברים וכמובן לעצמנו.
בעת נשימה, אנו יכולים להיות קשובים לגוף שלנו ולמה שהוא מנסה לשדר לנו. תשומת הלב שלנו לנשימה יכולה לשפר את המודעות העצמית שלנו ולשפר את יכולת ההקשבה שלנו לצרכים ולרגשות שלנו וגם של אחרים.
הקשבה דורשת נוכחות ברגע ותשומת לב לנשימה מאפשרת את הנוכחות הזו.
בסופו של דבר, נשימה והקשבה משתלבות יחד כדי לאפשר לנו לתקשר בצורה יותר אפקטיבית ומחוברת עם עצמנו ועם אחרים.

אֲנִי עוֹסֶקֶת בָּזֶה
בְּעֶצֶם כָּל הַזְּמַן
הַכֹּל מַתְחִיל וּמִסְתַּיֵּם
בְּהַקְשָׁבָה
אַחֶרֶת אֲנַחְנוּ סְתָם
נָעִים בַּמֶּרְחָב
אוֹ לֹא נָעִים כְּלָל




19.8.2024

קוונטים מול עיניי / כך עובדת המחברת

1

אנחנו חיים תחת סיפורים: אדם וחוה, נֹחַ, אברהם, משה ועוד. ולא רק אנחנו, כמובן. לאורך ההיסטוריה העולם כולו מתנהל בהשפעת סיפורים קנוניים, שמשפיעים על ההיסטוריה העולמית וקובעים במידה רבה את חיינו. ורבים מהם – למרות שהסיפורים מגיעים מכל רחבי העולם – דומים. 

מי כתב את ראשיתם? "אלוהים יודע". בסיפורים אלה טמונה אמנם חכמה רבה ויש בהם מפתחות משמעותיים לחיים, אבל אותי מעסיקה מאוד גם השאלה: איך יכול להיות שסיפורים (גם אם יש בהם אמת) קובעים את חיינו? ובעיקר: מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? האם יש לנו השפעה על הסיפור והאם אנחנו צריכים ויכולים "לצאת" ממנו? 

2

בסוף חודש מרץ 2024 התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר שכותרתו משכה את עיניי – "תודה בני אדם. המכונה תמשיך מכאן" – מאת יואב פלדש. המאמר המעניין עוסק בבינה מלאכותית, אבל יש בו גם התייחסות מקדימה לסיפורים. הנה ציטוט אחד והדגשה שלי בתוכו: 

"התהליך המסתורי שבו סיפורים חדשים באים לעולם ריתק את האנושות מאז ומתמיד. גם אם הסיפורים בוקעים בתוכנו, נדמה שמאחורי הקלעים יש גורם אחר, לא מודע, שמשתתף ביצירתם... בדיוק כמו אדם שמתעורר בבוקר ומנסה להיזכר בחלומות שעינגו אותו בלילה, כך קשה להצביע על מקור מדויק שממנו הסיפורים 'נופלים לתוך הראש' שלנו. נדמה שיהיה מדויק לומר, שיותר משהסופרים שלנו כותבים את הסיפורים שלהם – הם למעשה השומעים הראשונים שלהם." 

זו לא הפעם הראשונה בה אני נתקלת ברעיון הנ"ל. לעתים אני אף מרגישה בעצמי את התחושה. 

3

באופן דומה, כך אני מאמינה: גם את "סיפורי הראשית", שמלווים אותנו מאז ומעולם, היו יחידי סגולה ששמעו. והם ותלמידיהם הפיצו הלאה את הסיפורים בשם האהבה או עוותו אותם בשם השטנה. הסיפורים האלה משפיעים על חיינו, משפיעים על האנושות כולה. 

4

ואולי אנחנו בכלל חיים בתוך סיפור ולא רק בהשפעת סיפור? לעתים אני מרגישה שאני נעה בתוך עלילה כתובה, שאין ממנה כמעט מנוס, כמו מישהו כתב את השלד של העלילה שבתוכה אנחנו חיים ולא רק את הנרטיבים. 

כך או כך מקיפים אותנו סיפורים שמשפיעים על חיינו, ואני ממשיכה לשאול: אז מהו חלקנו בסיפור? איך מתמודדים עם זה? והאם אפשר לצאת מהסיפורים? 

5

למעלה מעשרים שנים אני כותבת כתיבת בוקר במחברות. אני כותבת בהן בקצרה על ימיי, אני מעתיקה אליהן ציטוטים מאירי דעת, מדגישה רעיונות חדשים ומצמצמת הבנות מרכזיות לכדי טקסטים קצרים דמויי שיר. לעתים יוצאת מהן גם רשימה ארוכה יותר. פעם אחת אף נולד ספר. 

וזאת למדתי עם השנים: למחברת יש יכולת פלאית לחבר בין דברים – שנדמה שאין ביניהם קשר – לכדי הבנות עמוקות ומרגשות. הַמַּחְבֶּרֶת מְחַבֶּרֶת. 

בוקר שבת אחד, כחודש אחרי שקראתי את המאמר "תודה בני אדם. המכונה תמשיך מכאן", ישבתי כהרגלי מול מחברת פתוחה לשמים, כתבתי מעט ואז העתקתי אליה לקט של ציטוטים, מעולמות שונים לגמרי, אליהם נחשפתי באותם ימים. לפתע התחברו הציטוטים, מול עיניי המופתעות, לכדי תמונה אחת שיש בה הבנה אינסופית ושיש בה תשובה עבורי. 

אביא להלן את הציטוטים השונים. האם גם אתם תראו את התמונה? האם גם אתם תמצאו בה רמז לתשובה? 

6

יש ספרים שמשפיעים עליי עוד בטרם קראתי אותם. אני יודעת, זה מוזר, אבל לעתים קריאת סקירה על הספר מספיקה כדי לפתוח בפניי שער חדש. כזו הייתה הסקירה (שכתב רון דהן, בידיעות אחרונות) על הספר "כשאנחנו חדלים להבין את העולם", מאת בנחמין לבטוט. סקירה מרגשת, שאכן תגרום לי לרכוש את הספר, אבל באותו בוקר גזרתי אותה מהעיתון, הדבקתי במחברת, והדגשתי בה את הדברים הבאים: 

"כוחו של הספר טמון בהלימה שבין הצורה המתעתעת והנושא המתעתע לכשעצמו. אין לנו דרך להבין את מכניקת הקוונטים, אין אפשרות להסביר אותה בעזרת מתמטיקה טהורה או פיזיקה קלאסית... לבטוט, כמו חוקרי פיזיקת הקוונטים, מבקש ליצור "חיה" אחרת, שהיא גם וגם. יש בה מן הבדיון ויש בה מן העיוני, היא מתארת את העולם באופן קוהרנטי ואובייקטיבי ככל שניתן, וגם מספרת אותו באופן שנובע בראש ובראשונה מיכולת ההמצאה של הסופר. האם לבטוב ניסה ליצור "ספרות קוונטית"? כלומר, שמי שקובע את התוצאה הוא בעצם הצופה, הקורא במקרה לנו?" 

בום! לפתע הרגשתי שאני מתחילה לאחוז בקצה החוט לתשובה לשאלותיי: אני יכולה להיות בו-זמנית בשני "מצבים" ואין ביניהם סתירה, וגם אם יש סיפור – מי שקובע את התוצאה הוא הקורא, שזו אני. 

7

בעודי מהרהרת בנ"ל העתקתי למחברת קטע קצר מתוך טקסט ארוך יותר שנתקלתי בו במקרה בפייסבוק, שכתבה רות קדם (אינני מכירה אותה, אך מדי פעם אני קוראת פרסומים שלה): 

"...
אין ייסורים גדולים יותר לאדם
מלהיות בעולם הזה
במצב לא מתוקן.
זה נקרא גיהנום. 

גן עדן
זה להיות בעולם הזה
כשהעולם הבא שלך
בחייך." 

והנה, שוב: אפשר להיות "כאן" ו"שם" יחד! 

8

הקסם המשיך כשהתפניתי לקרוא רשימה של מאיר שלו, "בשבח ההקדמות לספרים", וכבר לא הופתעתי למצוא גם בה מענה: 

"...במונחים אופטיים, הספר, המוקרן מזיכרונו של הכותב, משתבר במנסרה שהיא הקורא... זיכרון משיק לזיכרון, דימוי מנסח תחושה, משפט מיתרגם לתמונה... הקורא מלקט בספר דברים שנוגעים אליו". 

9

רגע לפני שהתעייפתי מהחיבורים או שמא התרגשתי מהם מדי באותו בוקר פורה, הדבקתי במחברת וגם הדגשתי חלק מסקירה על ספרה של נורית גרץ "ממילא גורלך נחרץ": 

"... גרץ מאמינה בכוחה של הכתיבה לשנות את המציאות ולצקת לתוכה תכנים שלא היו בה... היא מזדהה עם גורלו של סיזיפוס ואומרת: 'וכך גם אני. לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת... איך? פשוט לכתוב, להשהות את היום שזה רק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים." 

הדבקתי את הציטוט הנ"ל במחברת כי גם אני מאמינה, בדיוק כך, בכוחה של הכתיבה. אבל כשהסתכלתי על כל מה שהתחבר יחד במחברת הבנתי שיש כאן תשובה גם לשאלות שהצגתי למעלה, ואין הכוונה רק לכתיבה, כי גם לקריאה יש כוח – קריאה פעילה שבה אנחנו מעורבים, שוהים, בוחרים ומשפיעים. 

10

לא מכבר הייתי עם אסף באיקאה וכשירדנו במדרגות מהקומה השנייה לקומה שמתחתיה הוא אחז פתאום בידי והצביע על המראה שמתגלה כשעוצרים לרגע: בדיוק במעבר בין הקומות אפשר לראות את החלק העליון, החשוף, של הקומה הראשונה. רואים את האולמות ואת המעברים של הקומה הראשונה ובעצם רואים איך היא בנויה. כל אלה דברים שאי אפשר לתפוס כשנמצאים בקומה עצמה, עוברים מחדר לחדר, מאולם לאולם, צועדים בנתיב המסומן. זו דוגמה טובה, מוחשית, לרעיון המרכזי שאני מכוונת אליו: בו-בזמן שאנחנו "כאן ועכשיו" אנחנו יכולים גם לעלות מעל לרגע או לחדור לתוכו פנימה. כלומר: להתבונן מזווית אחרת על הרגע, לראות הֶקְשֵׁר רחב יותר של הדברים, לנסות להבין מה טמון כאן עבורנו, לחפש מסר-הבנה, ולבחור על מה אנחנו רוצים לשים דגש. ויש לזה השפעה. יש לזה כוח. 

לא משנה מהו הסיפור – אם הסיפור הוא "סיפור ראשית", או סיפור חברתי, משפחתי או אישי – יש לנו בחירה.
הקורא הוא חלק מהיצירה.
בזמן שאנחנו כאן, "על הקרקע" – אנחנו יכולים להיות גם בממד אחר.
החיים מתקיימים לא רק בממד הפיזי – יש ממדים נוספים, שמאפשרים לכתוב סיפור משלנו. 

לסיום

נולדנו לסיפור, אבל אנחנו יכולים להיות בתוך הסיפור וגם מחוץ לו בו-זמנית.
אנחנו צריכים לקחת אחריות על הסיפור.
יש לנו יכולת קוונטית.

(ותודה ליפית על התמונה שבראש הרשימה) 


 

 

 

1.1.2024

כך נצליח לדבר

המשמעות של אחדות איננה אחידות.
בטבע לא קיימת אחידות, בוודאי גם לא בין בני האדם. 
השונות אפילו מחזקת.

המשמעות של אחדות היא חיים יחד, למען מטרה מסוימת, יחד עם כל ההבדלים והניגודים.

אירועי ה-7 לאוקטובר לימדו אותנו שהאחדות שלנו היא לא רק רעיון כללי יפה, אלא ממש תנאי קריטי לקיומנו כאן במדינת-ישראל.

בעקבות זאת עלה אצלנו, כמו אצל אנשים רבים אחרים, רצון עז לשמר את רוח האחדות שהתחילה לפעם בנו מאז ה-7 לאוקטובר.

אבל לשם כך אנחנו חייבים ללמוד, קודם כל, לדבר זה עם זה.

מה שאנחנו מציגים כאן, הוא סוג של הסכם שניסחנו, רשימת כללים, שכולנו נהיה מחוייבים להם בזמן שננהל שיח בינינו – סביב שולחן האוכל, בין חברים, בעבודה, ברשתות החברתיות, ובכלל. זאת, בין השאר, כדי למנוע את חזרתנו, חלילה, אל התהום הנוראה שהגענו אליה בתקופה שקדמה ל-7 לאוקטובר.

אם הרשימה טובה בעיניכם אתם מוזמנים להדפיס אותה ולתלות אותה במקומות בולטים לעין, כמו גם לשתף את ההסכם עם חבריכם בפייסבוק, בווטסאפ, בשאר הרשתות החברתיות, ובכל דרך אחרת.

רשימת הכללים שניסחנו היא רשימה עקרונית יסודית. אפשר לפתוח אותה לדיון – כאן או עם האנשים שסביבכם.

אנחנו מודים מאוד לרב יובל שרלו על עזרתו בניסוח הכללים.

באהבה רבה,
שרית יעקב וגיל גוזני.









7.12.2023

"אתה בחרתנו מכל העמים"


שלום לקורא/ת היקר/ה,

המאמר המוגש כאן לפניכם, מציע נקודת מבט על מהות תפקידו של עם-ישראל, על מהות תפקידן של אומות העולם, על הקונפליקטים שבמפגש ביניהם, ועל הפתרון האפשרי שלהם.

כל זאת בעיקר לאור המשמעויות של האירועים מאז ה-7 באוקטובר, והמחשבות והתובנות העולים בעקבותיהם.

המאמר מנסה להוות סוג של "מורה נבוכים" רוחני בתוך האירועים שמאז השבת השחורה של ה-7 באוקטובר. הוא תוצאה של ליקוט של כמה מהתובנות הרוחניות השונות שעולות בעקבות אירועים אלה, ומנסה לסדר ולנסח אותן לכלל תמונת מבט מסודרת, עקבית, ומבארת, מתוך נקודת מבט יהודית.

המושג "אלוהיות" הוא מושג מרכזי במאמר זה. זאת, בין השאר, בגלל שהעוצמה האדירה של האירועים שאנו חווים והעומק הגדול שלהם, נותנים את התחושה שמדובר פה על הרבה יותר מאירועים רגילים ושגרתיים בתחום הפוליטי, המדיני, הבינלאומי, החברתי והרוחני. אלא מדובר כאן בסוג של כוחות רוחניים אדירים, "כוחות על", העומדים מאחורי מסך המציאות ומדברים אלינו, פועלים בתוך המציאות, ובאים לידי ביטוי דרכה. המאמר נותן שם לכוחות על אלה, ומכנה אותם "כוחות אלוהיים". ומכאן המושג "אלוהיות" הנפוץ במאמר זה.

מושג מרכזי נוסף במאמר הוא 'ישות רוחנית אלוהית' והוא נאמר בהקשר לעם-ישראל, שהוא ישות רוחנית אלוהית. למה הכוונה? ובכן ישות רוחנית אלוהית, זה לא אומר חלילה שהישות הזאת היא אלוהים, אלא הכוונה ללאן היא שייכת – מצד אחד היא שייכת אל ההוויה, ומצד שני יש בה שייכות למה שמעל ההוויה. שייכות לכוחות האלוהיים שמקורם מעל ההוויה וזורמים אל תוכה, בה, ובליבה.

אני תקווה שהקריאה תהיה לכם מהנה ומאירת עיניים, גיל גוֹזָנִי.


"אתה בחרתנו מכל העמים"

עם-ישראל ואומות העולם לאור ה-7 באוקטובר

מאת גיל גוזני

מהו תפקידו של עם-ישראל?

אלוהים רוצה לרומם את כל ההוויה כולה אל המדרגה האלוהית, אל המקור האלוהי שלה. לשם כך הוא ברא ישות רוחנית אלוהית, הנקראת בעולמנו "עם-ישראל", אומה בתוך האומות, שתהיה מלובשת בכל העניינים המאפיינים את פעולותיהן של האומות, ותרומם אותן אל מקורם הרוחני האלוהי. תפקידו של עם-ישראל הוא להביא להופעה בעולם של האלוהיות כפי שהיא מצד עצמה, לחבר בין האלוהי לארצי, וע"י כך לגאול את העולם.

זו אחת הסיבות לאירועים העוברים עלינו במדינתנו, שאין לנו שקט בתוכם. כל פעם עוד ועוד משברים, עוד ועוד אתגרים, עוד ועוד מבחנים. כי עם-ישראל הוא לא כמו האומות האחרות, אלא הוא צריך להתרומם אל מדרגתו הרוחנית האלוהית ולחשוף אותה. יש לו תפקיד מיוחד, והוא צריך לחשוף אותו ולהתרומם אליו.

אם כן כשאומרים על עם-ישראל שהוא "עם ה' ", מה הכוונה? הכוונה היא שבפנימיותו הוא ישות רוחנית אלוהית, הפועלת בתוככי החיים הטבעיים, הארציים, כדי לרומם אותם אל האלוהיות שהיא מקור הכול.

זה לא שקיימת פוליטיקה ישראלית, ואנחנו מוסיפים אליה מבט רוחני על הפוליטיקה. זה לא שקיימת כלכלה ישראלית, ואנחנו מוסיפים אליה מבט רוחני על הכלכלה. וכן הלאה. אלא הישות הישראלית הרוחנית-אלוהית מתלבשת בעניינים הארציים הפוליטיים והכלכליים ופועלת בתוכם, כדי שדרך רוחניותה הם יתרוממו אל מקור הכול, אל האלוהיות.

וכך, כל מה שקורה במדינת-ישראל, האירועים הצבאיים, הביטחוניים, החברתיים, התרבותיים, וכו', קורים בה בין השאר כדי שעם-ישראל החי בארצו יראה לאנושות כולה את מקורם האלוהי של תחומים אלה, יראה לה שלא רק הנושאים הרוחניים של החיים הם אלוהיים, אלא גם הנושאים הארציים מקורם באלוהיות, וגם הם בפנימיותם, אלוהיים.

כוונתה של האמירה על הצורך שעם-ישראל יהיה אור לגויים, היא בין השאר שעם-ישראל ילמד את האנושות שכל ההוויה כולה היא אלוהית, לא רק התחומים הרוחניים שלה.


מהו חלק מהטלטלה שבאירועי ה-7 באוקטובר?

אירועי ה-7 באוקטובר ניערו אותנו בעוצמה מטלטלת וכואבת, "בוקס בבטן". הם גורמים לנו להיפגש שוב, בעוצמה מטלטלת, עם הגורל המיוחד שלנו, ששונה מגורלן של האומות בעולם המערבי בתוכן אנו חיים, שחיות בשלווה יחסית. למה כל-כך שונאים אותנו? למה אנחנו מעוררים תגובות כאלה נוראיות מצד שונאינו? (על זה אנסה לענות בפסקה הבאה, על האנטישמיות). האירועים האלה מזכירים לנו, בין השאר, שכולנו יהודים, לא משנה אם זה חילונים או דתיים, שמאלנים או ימניים, כולנו יהודים, כולנו חלק מהעם היהודי, שיש לו תפקיד מיוחד בעולם. החיים שלנו לא יהיו רגילים, כי אנחנו עם לא רגיל, אלא עם עם תפקיד מיוחד, ובהתאם לו האירועים העוברים עליו. גם האנטישמיות הגואה בעולם בתקופה זו, היא הפניית אצבע מצד אומות העולם כלפי עם-ישראל, באמירה "אתה יהודי!".

וזהו הפסוק "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג ב).

"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" – הקב"ה מחובר אל כל בני-האדם הפרטיים, אבל ברובד של האומות, יש תפקיד רוחני-אלוהי מיוחד לעם-ישראל, ולכן הקב"ה מחובר אליו.

"עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם" – העוונות הם הפגמים הרוחניים. "אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם" – הפגמים הרוחניים שלכם ישובו ויחזרו כל הזמן אל סדר היום שלכם, כדי שתתקנו אותם.


מהו מקור האנטישמיות?

האנטישמיות היא חידה, שהרי יש בה סתירות פנימיות. פעם שונאים את היהודי בגלל שהוא מתבדל, ופעם אחרת שונאים אותו דווקא בגלל שהוא מנסה להשתלב ולהיטמע. פעם שונאים אותו בגלל שהוא חלש, כפוף, מנוון, "צל של אדם", ופעם שונאים אותו דווקא בגלל שהוא חזק. אצל הימין הרדיקלי העולמי – מצד אחד הערצה למה שעשה היטלר יימח שמו לעם היהודי, ומצד שני הכחשה של מה שהוא עשה ("הכחשת שואה").

אז מה הסיבה השורשית לאנטישמיות?

ובכן, עם-ישראל שייך ולא שייך אל הסביבה הכלל-אנושית. מצד אחד שייך אליה, ומצד שני נטע זר בתוכה. הרגליים שלו מצד אחד ניצבות בתוככי הסביבה הכלל-אנושית, אך מצד שני ראשו שרוי באלוהיות. לראשו השרוי באלוהיות אפשר לקרוא "המדרגה האלוהית" שלו. עם-ישראל הוא הוויה רוחנית-אלוהית ה"שתולה" בתוככי ההוויה האנושית. לכן אין זה משנה מה יעשה עם-ישראל ואיך יתנהג – עצם קיומו בתוך כלל האנושות, כבר הוא גורם לה להגיב אליו באהבה או בשנאה. אומות העולם לא יכולות להישאר אדישות אליו.

ומה פשרם של יחסי האהבה-שנאה של אומות העולם כלפי עם-ישראל? התשובה היא שמצד אחד יש בהן הערצה ואהבה עמוקה כלפיו, בתור כוח בעל יכולת מיוחדת לסייע בהובלת האנושות אל תיקונה, ומצד שני איבה כלפיו בגלל שהוא כל הזמן מזכיר לאנושות את פגמיה שהיא עדיין צריכה לתקן. עם-ישראל, כאמור, הוא נקודה של האלוהיות ה"שתולה" בתוככי המציאות, ובעצם אלוהיותה היא מדגישה בפני אומות העולם את הפער בינן לבין המדרגה האלוהית שהן עוד צריכות להגיע אליה. אומות העולם קולטות בתת-מודע הרוחני שלהן את מהותו ותפקידו של עם-ישראל לגביהן, ולכן לא יכולות להישאר אדישות אליו.

לכן עם-ישראל הוא "אצבע בעין", "סדין אדום", בעיניהן של אומות העולם. עצם קיומו של היהודי, כבר הוא פרובוקציה מול אומות העולם, לא משנה מה יעשה. עצם קיומו, כבר הוא לא נותן להן מנוח. לא משנה אם היהודי הזה הוא מבוגר, זקן או תינוק. מדובר בעצם קיומו.

לכן הרצון הכל-כך עז הקיים לפעמים אצל אומות העולם להשמיד את עם-ישראל. זאת, כדי להשקיט אחת ולתמיד את הקול הכל-כך צורם הבוקע מעצם הווייתו, המציק באוזניהן והאומר להן "תתקנו, תתקנו. תשתפרו, תשתפרו". כי אדם לא רוצה לשמוע ממישהו אחר שהוא לא בסדר, שיש בו פגמים, שיש לו עוד מה לתקן, הוא מעדיף לחיות בשלווה עם מצבו הרוחני ועם עצמו.

מישהו חובב היסטוריה מהצוות שלי בעבודה, עם תואר בהיסטוריה, עולה מברה"מ לשעבר (כלומר מבין היטב בהיכרות בלתי אמצעית ביחסים שבין היהודי לסביבתו הלא יהודית), אמר לי שאחת הנקודות המקוממות אצל עם-ישראל, היא שהוא עושה כל הזמן פרובוקציות. הוא תמיד מתסיס. אף פעם לא מספיק לו מצבה הנוכחי של האנושות, אלא הוא תמיד שואף עוד לשפר, עוד להתקדם, עוד להתרומם. בכל פעם שהאנושות רוצה כבר לנוח על זרי הדפנה, קם איזה יהודי ואומר: "זה לא מספיק. אפ אפ על הרגליים. להמשיך לצעוד, להמשיך להתקדם, להמשיך להשתפר, להמשיך לתקן". ואז קמה איזו אומה מאומות העולם ואומרת: "כמה אפשר? בואו נמחק אותו וזהו".

לכן ההתנהגות הלא מובנת של אומות העולם כלפי עם-ישראל. כשעם-ישראל סובל, מוכה, פצוע, מתעוררות אומות העולם באמפתיה ואהבה כלפיו, וגם ברגשי אשמה, כי הן מרגישות שהוא עובר את מה שהוא עובר בשבילן ועבורן. בגלל התפקיד שלו בתוכן. אבל אז, כשעם-ישראל קם, מתנער, מתחזק, ומתחיל לתפקד ולהילחם את המלחמות עליהן הוא מופקד, הן נרתעות מכך, מכיוון שהן מרגישות שעם-ישראל חזק בא למשול עליהן עם הנקודה הרוחנית-אלוהית שלו, והן לא מוכנות לקבל על עצמן את העול, לא מוכנות שוב להתעורר אל תיקון פגמיהן.

בגרסאות רבות של האנטישמיות, חוזרת הטענה שיש ליהודים שליטה אפילה ונסתרת על התודעה של האנושות. הדבר נובע, שוב, מתוך המדרגה הרוחנית-אלוהית של עם-ישראל, שנתפסת, מתוך תפיסה רוחנית מעוותת, כמשהו מיסטי דמוני ומאיים. היהודים גם שולטים על העולם, וגם מסתירים את זה. התוכן החוזר על עצמו בגרסאות רבות של האנטישמיות, הוא שיש לעם היהודי עליונות על אומות העולם. בתת-מודע הרוחני של אומות העולם, שוב, הדבר נובע מתחושת העליונות שהן מרגישות, של הנקודה הרוחנית-האלוהית של עם-ישראל, על פני מדרגתן האנושית.

כל מה שתיארתי לעיל זאת גרסת ה"לייט" של האנטישמיות. אך ה"הארד-קור" של האנטישמיות, מופיע כאשר שאריות הרוע שנותרו באומות העולם, מתקוממות נגד הטוב האלוהי שבעם-ישראל השואף לתקן אותן, ומתפרצות בתור שנאה זדונית, נבזית, נוראה, מפלצתית, של רצון להכחיד את העם היהודי בצורה הכי נוראה ואיומה.

 

אז מהו הפתרון?

1. אנחנו, מלחמת "חרבות ברזל", והרחבת הסבר תפקידנו כעם

הקשיים הפסיכולוגיים והחברתיים העצומים בהם אנחנו נתקלים כחלק ממלחמת "חרבות ברזל", והאתגרים העצומים שהיא מעמידה בפנינו בתחומים אלה, דוחקים ודוחפים אותנו לחפש את תעצומות כוח ההתמודדות במקום בו יש כוחות רוחניים גדולים ורחבים – במדרגה האלוהית שבנו. הדבר מביא אותנו להתרוממות אל המדרגה האלוהית שלנו, והיא, בתורה, תשפיע על מגוון התחומים האנושיים שבחיינו, תעדן, תזכך ותרומם אותם. הצורך בכוחות רוחניים גדולים, מרומם אותנו לחפש את הזהות הרוחנית-אלוהית הגבוהה שלנו, להתחבר אליה ולחיות אותה. אנחנו מרגישים שזה בנפשנו. שזה גורלי לנו.

בנוסף, כדי לעמוד בקשיים העצומים האלה, אנחנו צריכים להגדיר את עצמנו לעצמנו מחדש. אנחנו צריכים להשתחרר מתפיסתנו המצומצמת את עצמנו, ולמצוא מופע הרבה יותר גדול של תפיסתנו את עצמנו. לגלות מחדש מי אנחנו באמת. לקלף מעלינו את השכבות של הזהות העצמית המדומה, ולחשוף את המהות האמיתית שלנו. מלחמת "חרבות ברזל" לא היא שהתחילה את התהליך הרוחני הזה. הוא התחיל עוד הרבה לפני כן. סיומה של מלחמה זו גם לא יהיה הסיום שלו. אך היא מעצימה אותו מאוד. היא מהווה נקודת מפנה.

ההתחברות בין מרחב עולמנו האנושי לבין המדרגה הרוחנית-אלוהית שלנו, מביאה אותנו לחבר בין הזהות הרוחנית-אלוהית שלנו, לבין התחומים השונים של עולמנו האנושי – לחבר בין שמיים וארץ. וע"י החיבור בין השמיים לארץ – עולמנו האנושי על תחומיו השונים יזדכך, יתעדן, יתעלה, ויחשוף את התוכן האלוהי הנסתר שגנוז בו. איננו מתנתקים מחיינו האנושיים, אלא מזככים ומרוממים אותם. אנחנו טועמים את טעם האלוהיות גם בתוככי הרבדים האנושיים של חיינו. נקודת הקודש האלוהית-הפנימית תגיח מתוך מעמקי החיים, תאיר מתוכם, תאיר אותם. הקודש האלוהי ישרה בכל מרחבי אישיותנו הפרטית והלאומית, גם בתחומי החיים הארציים, ואנחנו נחיה בתוך עולם של קודש, של רוממות אלוהית עדינה וזכה.

ומתוך עיסוק בצדדי החיים האנושיים השונים כשהאור האלוהי מאיר מתוכם, אז לא רק הצדדים הנמוכים יותר של נפשנו ירגישו שובע אמיתי, אלא גם הנשמה תקבל את סיפוקה. או אז גם העיסוק בתחומים כמו טכנולוגיה, ביטחון, פסיכולוגיה, חברה, כלכלה, ספרות, שירה, ועוד, ימלא אותנו בתחושת שובע וסיפוק שלמים, מקיפים והרמוניים. שכן, כאשר שוררת הרמוניה בין השמיים והארץ שבתוכנו, אז גם החוויות שלנו הן הרמוניות.

ועל כך אומרים חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש ... ניטל טעם הפירות". ולכאורה לא מובן: מה הקשר בין בית-המקדש לבין טעם הפירות? אלא שלא רק החוויה הרוחנית של החיים נחלשה והתעמעמה, אלא גם כל תחומי החיים הארציים איבדו את טעמם השלם, הנובע רק מחיבור בין האלוהי והחומרי, בין שמיים וארץ. המצב הזה, של האלוהיות הבוקעת ומאירה מכל תחום בחיים, הוא זה הנקרא "גן עדן". ה"גן" – המבטא את צמיחתם ולבלובם של כוחות החיים הארציים, הוא במצב של "עדן" – כוחות החיים הארציים שבו מעודנים ומזוככים, והם מאירים באור אלוהי זך, עדין, טהור ונעים. זהו מה שנקרא בספר תהילים "נועם ה' " (תהילים כז ד). הנעימות האלוהית השורה על כל תחומי החיים.

חשוב להדגיש שבמהלך ההיסטוריה שלו, אמנם פגש עם-ישראל בתפקידו פעמים רבות. אך כעת אנחנו פוגשים מחדש את תפקידנו מתוך כל התהליכים העצומים והעמוקים שעברנו ב-100 השנים האחרונות. זהו מפגש חדש לגמרי, שיביא אותנו למקומות שלא היינו בהם מעולם.


2. מהו תפקידן של אומות העולם?

יש הרבה מאוד מה לכתוב על תפקידן החשוב של אומות העולם, אך לענייננו, ובקיצור, אומות העולם מוכשרות לפתח את כל המדרגה האנושית של האדם. את כל הכישרונות האנושיים – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אומנות, טכנולוגיה, ארכיטקטיקה, ספרות, שירה, אסתטיקה, מוסיקה, עיסוק באלוהיות כפי שהיא מופיעה בתוך ההוויה, וכו'. הן מכילות שפע ועושר עצום של מעלותיו ויכולותיו של מין האדם, והוא מתנוסס מתוכן בגדולתו ותפארתו. בנוסף, לכל אומה יש תפקיד חשוב משלה, שאין אומה אחרת שיכולה למלא אותו.

וכמו שאומר הרב קוק (אורות ישראל ה ב): "צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכישרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכישרונות, והכרח השלמות, שהוא כוח המושך היותר אידיאלי (הצורך בשלמות המושך את האנושות למימוש מדרגתה השלמה האידיאלית), הוא הגורם להימשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבוא בעולם (האחדות הנצרכת כדי לרכז ולמקד ולאחד את כל פוטנציאל המין האנושי ולממש אותו)".

כאן יש להדגיש: בכל העמים יש אלוהיות, וזו מעלה חשובה מאוד מצד עצמה. אולם האלוהיות שבאומות העולם היא האלוהיות כפי שהיא מופיעה בתוך מסגרותיה המצמצמות של ההוויה. האלוהיות שבעם-ישראל, לעומת זאת, היא האלוהיות כפי שהיא מצד עצמה, מעל לצמצומיה של ההוויה.

 

3. השינוי באומות העולם

אך לא רק עם-ישראל צריך להשתנות ולהתנהג ע"פ תפקידו המיוחד, כמו שתיארנו למעלה, אלא צריך שגם אומות העולם יכירו בתפקידו זה ובתועלת שהוא יכול להביא להן מתוכו. כדי שזה יקרה, צריך שאומות העולם יגיעו למצב בו הן יבינו שהן עומדות בפני משבר רוחני גדול.

אחרי הגעת מדרגתן האנושית לרמה מתקדמת של פיתוח, פיתוח הטכנולוגיה, הפיזיקה, הפסיכולוגיה, האומנות, העיסוק באלוהיות כפי שהיא מופיעה בתוך ההוויה, וכן הלאה, ירגישו אומות העולם שמדרגה זו אינה מספיקה כדי להביא לחיים מלאים ומאושרים. הן ירגישו שהן מבקשות להתעלות אל מדרגת חיים גבוהה יותר – אל מדרגת האלוהיות כפי שהיא מצד עצמה (גם אם לא יקראו כך לדברים), אשר תמלא במשמעות חדשה את כל עולם הישגיהן האנושי. ומול הצורך הזה יופיע, ויעלה, ויזרח, עם-ישראל. התפקיד שמילא עם-ישראל עד היום בהיסטוריה האנושית, עם כל חשיבותו הגדולה, יחוויר לעומת התפקיד החדש שיעמוד בפניו.

אמנם, הכרתן של אומות העולם בתפקידו זה של עם-ישראל, מותנית גם במוכנותן להודות בפגמים שנותרו בהן, ובמוכנותן לתקן את עצמן. כמו שעם-ישראל יעבור תהליך של שיבה אל עצמיותו, כך גם אומות העולם צריכות לעבור תהליך של שיבה אל עצמיותן האנושית הטהורה.

וחשוב להדגיש: לא מדובר כאן על לייהד את העולם. גם עם-ישראל וגם אומות העולם יישארו כל אחד במה שמייחד אותו. אלא המסר הרוחני של עם-ישראל, ונקודת מבטו הרוחנית-אלוהית על המציאות, יספקו לאומות העולם את הכלים לגלות ולממש את מלוא הפוטנציאל הרוחני שטמון בהן.

  

4. פתרון הבעיה האנטישמית, ועם-ישראל מול אומות העולם

ע"י כך תיפתר הבעיה האנטישמית – עם-ישראל יפסיק להיות עבור אומות העולם גורם המאיים עליהן, בשקפו להן תמיד את פגמיהן הרוחניים ואת מה שהן מחוייבות לעשות. תחת זאת הוא יתחיל להיות עבורן גורם שישקף להן את כל המאוויים הרוחניים שלהן, ואת נקודת הטוב שבהן. הוא יהווה עבורן מורה רוחני לאופן בו הן יוכלו להתעלות אל המדרגה האלוהית שבתוכן, למלא את חייהן בתכנים שהן כל-כך מבקשות אחריהם, וישקף להן לאן הן יכולות להגיע אם יפתחו ויממשו את הפוטנציאל הרוחני שלהן. ע"י כך עם-ישראל יפסיק להיות עבורן הבעיה, ויהפוך לפתרון. מגורם המהווה עבורן איום רוחני, לגורם מאפשר, מאיר, מדריך, ומשחרר אותן מהמשבר הרוחני אליו הן נקלעו. עם-ישראל, כאמור למעלה, הוא עם המחבר בין האלוהי לארצי, וזה בדיוק מה שאומות העולם מבקשות וכל-כך זקוקות לו.

על כך אומר הרב קוק (אורות ישראל ה טו): "עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבוא התור של אור העולם להיגלות, ייוודע לעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השווה לכל, על כל פנים לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים, ועל כן "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי"".

על תפקידו של עם-ישראל מול אומות העולם, וכן על התקופה בה תתאחד כל האנושות להיות משפחה אחת, אומר הרב קוק (אורות ישראל ה יא): "ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות וכל המדות הרעות היוצאות מחילוקי עמים וגבולותיהם. אבל העולם צריך להעידון התמציתי, שהאנושיות משתכללת על ידו בעושר הצביונים המיוחדים של כל אומה. וזה החסרון תשלים כנסת ישראל, שתכונתה היא כמין אוצר רוחות גדול הכולל בקרבו כל כשרון וכל נטית רוח עליונה. ובמילואה הגמור של כנסת ישראל יהיה שמור בעולם, ביחוד ע"י קישורה עם כל העולם כולו, כל הטוב שיוצא מפלוגת עממים, ושוב לא יימצא כל צורך בהתפלגות הממשית, והיו כל העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש, ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים, כאשר דיבר ה'."

נשים לב: אין הרב קוק טוען שעם-ישראל יותר מוכשר מאומות העולם בכל התחומים המיוחדים להן, אלא שכל התחומים המיוחדים להן נמצאים בתוך עם-ישראל במין תמצית מרוכזת. וזאת מדוע? כי דרך אותה תמצית מרוכזת יש לעם-ישראל את השייכות לאותם תחומים, ומתוך כך את היכולת לרומם את אומות העולם בכל אותם תחומים. כל זאת מתוך הכרה בתפקידן החשוב של אומות העולם, ומתוך הכרה שבדרך לרומם את אומות העולם אי אפשר לוותר על אף אומה.

וכן אומר הרב קוק, לגבי יחסי הגומלין שבין תפקידו של עם-ישראל לתפקידן של אומות העולם (אורות ישראל ה א): "כל מה שנוגע לישראל ומהותו אינם דברים מוגבלים בחוג הפרטי המצומצם, אלא הם מרוכזים בחוג מיוחד, ומשפיעים מתוך המרכז על ההיקף כולו. ישראל בעמים, ארץ ישראל בארצות, תורת ישראל בתורות ואמונות כולן, הנם שלשה מרכזים, שאוצרות חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כולו, מעלים ומקדשים אותו. ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה ושאיפתה האלהית, משפיע הוא על כל ההיקף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם בכוחו למעמד יותר נשגב ויותר אצילי. ארץ ישראל עומדת להשפיע, מכוח יסוד תרבותה ומפעולתה על החיים השוכנים בה, על כל הארצות כולן, לעדנם ולרוממם, ולקרבם אל תכלית הווייתם. תורת ישראל עומדת להופיע אור גדול מתוכה על כל השטף של רוחות האמונה השונות, אצל עמים וקיבוצים שונים, להסיר מהם כל סיג וטפל, ולהאיר אותם באור הקודש והטהרה האלהית".

עם-ישראל, אם כן, יפסיק להיות "אצבע בעין" ו"סדין אדום" מול אומות העולם, מכיוון שהן יכירו בכך שהוא ממלא את צרכיהן הרוחניים העמוקים ביותר, ומשרת אותם.

 

5. "אתה בחרתנו מכל העמים" – מדוע זו לא התייהרות?

לפי מה שכתבנו, בעולם הרוחני החדש, מעלתו הרוחנית המיוחדת של עם-ישראל תעלה ותתנוסס מתוככי נקודת שייכותו אל אומות העולם, ולא על חשבונן. מתוך היש הגדול של אומות העולם, מתוך ההכרה וההערכה כלפי שפע הישגיהן החומריים והרוחניים, תתבלט נקודת הקודש הפנימית שלהן – אותה ייצג עם-ישראל. עם-ישראל יתבלט לא כגורם שמתייהר ומתנשא מעל אומות העולם, אלא כגורם משרת, מדריך ומוביל. תפקיד מלא תודעת שליחות, ענווה, והכרה בריאה של ערכו. "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו) – הכוהנים הם משרתים רוחניים, וגוי קדוש הוא עם המוקדש למטרות של אלוהיות וקדושה. תפקידו של עם-ישראל יצמח מתוככי עולם הצרכים הרוחני של אומות העולם, ולא על חשבונן. הבחירה בעם-ישראל אינה דוחקת אותן ובאה על חשבונן, אלא נעשית למענן, למען טובתו של כלל המין האנושי.

האמירה, אם כן, של "אתה בחרתנו מכל העמים", אין משמעותה שאומות אחרות לא נבחרו לכישרונותיהן המיוחדים, אלא כוונתו "מתוך כל" – יש בנו את התמציות הנבחרות מתוך כל הכישרונות המיוחדים לכל אומה ואומה, באופן שהתמצית הכלל-אנושית תתרכז בנו, על מנת שדרכה נוכל להתחבר עם אותם כישרונות של האומות ולרומם אותם. 

 

6. וכאן הדגשה חשובה

המדרגה הרוחנית-אלוהית שתלך ותופיע בחיינו במדינת-ישראל, אינה באה לבטל את ההישגים התרבותיים של החברה הישראלית עד היום (הספרות, השירה, ההגות, המוסיקה, וכן הלאה), ולהקים עולם חדש על חורבות העולם הישן. אלא מדובר במדרגה מספיק עמוקה ואמיתית, שתאפשר לקחת את כל הישגי התרבות הישראלית, לגלות ולהאיר בהם בפועל ובגלוי את נקודת העומק היהודית, ולרומם אותם אל המדרגה החדשה שלנו, אל ההבנה החדשה שלנו את זהותנו. אנחנו נמצא עומקים חדשים ומפתיעים בתוך מה שאנחנו כבר מכירים. בכך לא רק שנצא מבורכים מכל הבחינות, אלא זו גם הדרך היחידה להביא את המציאות הישראלית אל תיקונה האמיתי והעמוק.

לשם כך אנחנו זקוקים לכל חלקיו של עם-ישראל, בלי לוותר על אף אחד מהם. רק פעולה משותפת יכולה לפתח באופן יעיל את הגעתנו אל אותה מדרגה. אמנם כוחם של התהליכים הרוחניים מספיק גדול כדי לפתח כל חלק מעמנו בנפרד, באופן שברמה המטאפיזית הנסתרת ייווצר מפגש מפרה ביניהם, אך הדרך תהיה יותר מהירה וקלה, אם נעבור אותה מתוך אחדות בתוכנו.

ואין לחשוש מפני הבנות שטחיות והחמצות בשלביה השונים של הדרך. ודאי שיהיו בה נפילות, וודאי שיהיו פיספוסים, הם חלק מהמשברים שמביאים בעקבותיהם צמיחה חדשה. אך האמונה הגדולה באחדותנו הפנימית השורשית והמובנית, ובכוחות הרוחניים האמיתיים והעמוקים המהווים חלק ממנה, תיתן לנו את הכוחות והאמונה לעבור את הדרך בקלות רבה יותר, ועם פחות ייסורים לאומיים.

 

הדרך ארוכה

בדברינו אמנם ניסינו להתוות ולהסביר את התהליכים אותם אמורים לעבור עם-ישראל ואומות העולם, כדי להביא אותם ואת היחסים ביניהם למצבם המתוקן. אך מדובר כאן על תהליכים ממושכים, עמוקים ומורכבים, חובקי מערכות מציאות רבות, שיכולים לקחת עשרות (או מאות?) שנים. מטרת הדברים היא לנסוך בנו אמונה שהכול, גם המציאות הקשה והמסובכת, שואף לטוב, ולעזור לנו להבין ולתפוס את הגודל, העומק והרוממות של מה שאנחנו וכלל האנושות עוברים. כשנדע, בכל דבר שאנחנו עוברים, לחוות את הגודל, העומק והרוממות שבו, הדבר ינסוך בנו כוחות ואמונה לעבור את הדברים. הדבר יביא אותנו לחוות כל קטע ממהלכה של המציאות, עם תחושה גדולה ועמוקה של משמעות וציפייה אל ההמשך. חיינו יהיו מחוברים אל החוכמה האלוהית שתתגלה לעינינו בהתבוננותנו על אירועי העבר; אל תחושת הפלא וההתפעמות אל מול אירועי ההווה; ואל תחושת הציפייה העמוקה וחדורת האמונה לנוכח אירועי העתיד.




10.9.2023

מתחילים שוב ללכת :-)

כותבת יפית חיימוביץ', תלמידה ותיקה בקורס:

ברכות, עדינות ואמונה פוסעת שרית בשביל ומשתפת בצליל קולה את דרכה. יחדיו אנו חווים גילויים מרגשים ומעשירים, רוכשים כלים, מתמידים במלאכות, מקיפים את עצמינו בקול פנימי אחר שנולד כמו בפלא. אט אט משתחררים "ממקלות ההליכה" שתמכו בנו ולומדים לצעוד לבד. בנוכחות פתוחה וחיונית
מגביהים עוף וצועדים בעליזות על השביל שלנו - דרכינו.

"ויום אחד, ברגע אחד
הדרך אל השער
לפתע תהיה פנויה
דחיפה אחת
לא תאמינו
עולם חדש מופלא
מול עיניכם הפעורות
ולבכם העולז
לרגליכם יהיה מונח"
(שרית 10.4.22)

וכך בדיוק. ממליצה בחום על הקורס שעומד להיפתח בקרוב, 9 מפגשים של התעלות, התרחבות הלב ועשיית חסד לעצמכם. רגעים בהם תתחזקו ותטפחו קול פנימי חדש, מיטיב, שעוצמתו תורגש לכם ולאחרים סביבכם.
לכו....ואולי תמצאו את שירת חייכם
 🕊


וכותב גיל גוזני, תלמיד ותיק אף הוא:

יש כיום הרבה שיטות רוחניות שמציע עולם הרוח ושאפשר להשתמש בהן לחיינו.
אך בהרבה מקרים הן נשארות בגדר רעיונות, מושגים, תפיסות, ולא הופכות לדרך מסודרת, מובנית, מאורגנת.
בקורס של שרית, זה פחות משנה מהי השיטה הרוחנית הספציפית המשפיעה על חייך, ויותר משנה הדרך בה אתה מתעסק בה.
אדם יכול לטפס על הר ולהקנות חשיבות רק להגעתו אל פסגתו, אך הוא יכול גם להקנות חשיבות לעצם הדרך שהוא עושה בדרך אל פסגתו. למה שהוא חווה. לדרך בה הוא חווה.
בקורס קיבלנו כלים כיצד להפוך את עיסוקנו ברוחניות לדרך חיים מוגדרת ומעוצבת בה אנחנו יכולים לצעוד, להתקדם, להתפתח ולהתעלות.
להפוך את העיסוקים שלנו ברוחניות לדרך חיים של ממש, ואת עצם הדרך אותה אנחנו עוברים לחוויה משמעותית, מעשירה ומהנה.
כך יוצא שגם בזמנים בהם התקדמותנו הרוחנית הייתה פחותה, אנחנו נהנים מעצם הצעידה בדרכנו הרוחנית.

הקורס מומלץ בחום.


30.1.2023

עֲשִׁירָה / שרית יעקב

לֹא יָדַעְתִּי כַּמָּה סוּגֵי צְמָחִים
צוֹמְחִים אֶצְלֵנוּ בַּחֲצַר
עַד שֶׁלָּמַדְתִּי אֶת
שְׁמוֹתֵיהֶם

לֹא יָדַעְתִּי כַּמָּה סוּגֵי צִפּוֹרִים
מְצַיְּצוֹת אֶצְלֵנוּ בַּחֲצַר
עַד שֶׁלָּמַדְתִּי לְהַבְחִין
בֵּין צִיּוּצֵיהֶן

לֹא יָדַעְתִּי כַּמָּה אֲנִי עֲשִׁירָה
עַד שֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב
מִדֵּי בֹּקֶר
בְּהַתְמָדָה

אָז גַּם הֵבַנְתִּי
מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת
וּלְאָן, לְאָן
פָּנַי מוּעָדוֹת



בתמונה: הסלט היומי, עושר מסוג נוסף