נכון, בכל מקרה אני יושבת כך בכל בוקר. אבל בחורף אני יושבת לצד השולחן העגול שבלב הבית פנימה. הישיבה טובה גם כך, מרגשת אותי עד עור ברווז. אבל בחוץ... זה סיפור אחר.
השבוע חזרתי אל חצר הקסם, הגעגוע שלנו הדדי וכך גם שמחת החזרה. גם אפרו, חתולת החצר המבוגרת, כה חיכתה לשובי. היא ממהרת להתיישב עליי וכך תישאר עד שאקום ואאסוף את הערכה, שמספיקה בינתיים להתפזר מכל צדדיי.
כחלק משגרת הבוקר העשירה שלי אני קוראת גם את הציטוט היומי של אומרם מיכאל איבנהוב וגם את פרסומיה מלאי הרבדים של המשוררת סבינה מסג. רבים משיריה מדברים אליי, אבל לפני זמן מה היה שיר אחד שדיבר אותי. בשינוי של מילה אחת.
הנה השיר של סבינה, שראתה את הפרסום, בשינוי מילה אחת: את המילה חֶדֶר שהופיעה בשיר המקורי החלפתי במילה חָצֵר וקיבלתי אותי.
חָצֵר מִשֶּׁלָּהּ
*
*
*
הֶחָצֵר שֶׁלִּי
הִיא תֶּדֶר
*
בָּהּ עוֹבְרִים יָמַי...
*
לֹא לְגַמְרֵי --
תָּמִיד מַשֶּׁהוּ נֶעֱצַר
וְנֶאֱצַר.
*
*
*
*
הֶחָצֵר שֶׁלִּי
הִיא תֶּדֶר
*
בָּהּ עוֹבְרִים יָמַי...
*
לֹא לְגַמְרֵי --
תָּמִיד מַשֶּׁהוּ נֶעֱצַר
וְנֶאֱצַר.
*
*
נ.ב. בחורף אני מניחה מכסה על הכוס עם הקפה כדי לשמור על חומו. גם את זה למדתי מסבינה...
