כל התורה

יש רגעים בחיי כל אדם
שבהם נפתחת לפניו דלת לראות
מי הוא במקור

אז גם נלחש לאוזניו:
"הראיתי לך מי אתה
 עכשיו לך ותישאר לעצמך נאמן"

זו תנועה על־זמנית
מהראשית אל ההווה
ומהעתיד (היחיד שבסופו של דבר אפשרי)
אל ההווה

ונשאלות השאלות:
- האם אנחנו שמים לב לרגעים?
- האם אנחנו רואים מבעד לדלתות?
- האם אנחנו שומעים את הלחישה ונשארים
  לעצמנו נאמנים?
- האם אנחנו יודעים מי פתח לנו דלת?
- והאם אנחנו מבינים שהראשון שלוחש לאוזנינו
  הוא אנו עצמנו – האני הגבוה שלנו?!

האני הגבוה שלנו
המבקש שנלך לקראתו

שהרי כך יצאנו לדרך מראשיתה
והוא שולח לנו סימנים
כדי שנשוב אליו חזרה.

****************

ונשים לב היטב, כך בדיוק גם בחייה של אומה:

יש רגעים בחיי כל אומה
שבהם נפתחת לפניה דלת לראות
מי היא במקור

אז גם נלחש לאוזניה:
"הראיתי לך מי את
 עכשיו לכי ותישארי לעצמך נאמנה"

זו תנועה על־זמנית
מהראשית אל ההווה
ומהעתיד (היחיד שבסופו של דבר אפשרי)
אל ההווה

ונשאלות השאלות:
- האם אנחנו שמים לב לרגעים?
- האם אנחנו רואים מבעד לדלתות?
- האם אנחנו שומעים את הלחישה ונשארים
  לעצמנו נאמנים?
- האם אנחנו יודעים מה פתח לנו דלת?
- והאם אנחנו מבינים שמי שלוחש לאוזנינו
  הוא בעצם עצמנו – האומה שאנחנו במקור?

האומה שאנחנו במקור
המבקשת שנלך לקראתה

שהרי כך יצאנו לדרך מראשיתה
והיא שולחת לנו סימנים
כדי שנשוב חזרה.

****************

ונשים לב היטב:
כך בחיי אדם
כך בחייה של אומה
כך גם בחייה של האנושות כולה.

חָצֵר מִשֶּׁלָּהּ

נדירים הבקרים בחורף שבהם אני יושבת לצד השולחן העגול, מול חצר הקסם שלנו, עם ערכת הבוקר שלי: מחברת אחת או יותר, ספר אחד או יותר, עפרונות ועטים בשלל צבעים וספל קפה שחור ששולח אדים אל האוויר הפתוח.

נכון, בכל מקרה אני יושבת כך בכל בוקר. אבל בחורף אני יושבת לצד השולחן העגול שבלב הבית פנימה. הישיבה טובה גם כך, מרגשת אותי עד עור ברווז. אבל בחוץ... זה סיפור אחר.

השבוע חזרתי אל חצר הקסם, הגעגוע שלנו הדדי וכך גם שמחת החזרה. גם אפרו, חתולת החצר המבוגרת, כה חיכתה לשובי. היא ממהרת להתיישב עליי וכך תישאר עד שאקום ואאסוף את הערכה, שמספיקה בינתיים להתפזר מכל צדדיי.

כחלק משגרת הבוקר העשירה שלי אני קוראת גם את הציטוט היומי של אומרם מיכאל איבנהוב וגם את פרסומיה מלאי הרבדים של המשוררת סבינה מסג. רבים משיריה מדברים אליי, אבל לפני זמן מה היה שיר אחד שדיבר אותי. בשינוי של מילה אחת.

הנה השיר של סבינה, שראתה את הפרסום, בשינוי מילה אחת: את המילה חֶדֶר שהופיעה בשיר המקורי החלפתי במילה חָצֵר וקיבלתי אותי.

חָצֵר מִשֶּׁלָּהּ
*
*
*
הֶחָצֵר שֶׁלִּי
הִיא תֶּדֶר
*
בָּהּ עוֹבְרִים יָמַי...
*
לֹא לְגַמְרֵי --
תָּמִיד מַשֶּׁהוּ נֶעֱצַר
וְנֶאֱצַר.
*

*

נ.ב. בחורף אני מניחה מכסה על הכוס עם הקפה כדי לשמור על חומו. גם את זה למדתי מסבינה...