לפחות שתי עקבות השאיר על אדמתי הסרט "הוגו" מעבר לתנועה המדהימה של המצלמה, שרצה במהירות, בגובה העיניים, לאורכה של תחנת רכבת צפופה, בין שלל דמויות ודוכנים ססגוניים, ולא נותנת לדבר לעצור את תנועתה. "הוגו" –סרט ילדים שמתאים יותר למבוגרים, בבימויו של מרטין סקורסזה, הוקרן עד לא מזמן בבתי הקולנוע. הסרט מציג את סיפורו של נער יתום בן 12 המתגורר בתחנת רכבת בפריז, ומביא דרכו את סיפורו של הקולנוע בראשית ימיו. אבל אני, כהרגלי, לקחתי מהסרט דברים אחרים: "הייתי מכונה מקולקלת ואתה תיקנת אותי", כך אומר אחד מגיבורי הסרט באחד מרגעי השיא שלו, ואני מיהרתי לרשום את המשפט בפנקס הקטן, שתמיד מלווה אותי. זו העקבה הראשונה.
גיבור הסרט מתייחס אמנם למשהו גדול יותר – "מי שאיבד את מטרתו (בחיים) הוא כמו מכונה שהתקלקלה" הוא מוסיף – אבל כולנו מכונות מקולקלות, בדרך זו או אחרת, ומי שמבין זאת דרכו קלה יותר. כבר שנים אני מתייחסת כך לכל מה שקורה לי, אבל המשפט הזה נתן לי מילים ברורות. כשמשהו בי או סביבי מתחיל לקרטע אני עוצרת מיד – או זמן מה אחרי – ומסתכלת פנימה, כמו מכניסה את עצמי לטיפול במוסך: מה נחלש בתוכי? מהיכן מגיע הכעס? מהו מקורו? האם אני באמת כועסת על מי שמולי או שמא אני כועסת על חולשה נסתרת שלי? למה החשש הזה? האם הוא אמיתי? האם הוא "שלי" או שירשתי אותו ממשפחתי? מה מקור העצבנות? אולי זה בכלל משהו גופני? וכך זה ממשיך. וכמו בקול שני שמלווה את הבדיקה העצמית, אני מסתכלת גם על מי שמולי כמכונה שאולי התקלקלה, ומזכירה לעצמי שכנראה זה לא ממש בכוונה ומקור התגובה הוא פשוט בחלק אחד מקולקל, שניתן לתיקון, אם רק נרצה, אם רק נשים לב.
לפני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ט' ואולי ח', נעלבתי עד עמקי נפשי מהמורה לספרות, שכל כך אהבתי. האירוע התרחש דווקא באחד הימים שבהם לא הגעתי לבית הספר, עוד יום מני רבים שבו הרגשתי לא טוב, כנראה בשל מחלת הברונכיטיס שממנה סבלתי בילדותי. המורה שאלה בכיתה "היכן שרית?". כששמעה שאני שוב חולה אמרה בפשטות, אל מול כולם, "היא כל כך חולנית", והמשיכה הלאה. חברה שהגיעה לבקר אותי בהמשך היום סיפרה לי על כך, ואני נעלבתי כל כך. "למה היא הייתה צריכה להגיד את זה?" שאלתי בכעס, "למה לפני כולם?" הוספתי בעלבון, "אני חולנית?". עברו ימים רבים, הכעס בער בי לצד הבושה, עד היום אני זוכרת את התחושה, עד שהבנתי שנעלבתי מהאמת. פשוט מהאמת! כן, הייתי חולנית. כן, הייתי חלשה. זה הדבר שכאב לי ולא דבריה של המורה. המורה בסך הכול רצתה להביע את דאגתה הכנה, אבל אני הגבתי כמו דיברה עליי רעה. אירוע זה פקח את עיניי לרווחה, ולמרות שהתרחש לפני שנים אני מביאה אותו כאן כדוגמה כי הוא פשוט, ברור ומדויק, ומדגים היטב שכדאי בכל עת לבדוק היטב את מקור הכעס, העלבון או הכאב, כשאלה מחליטים להרים את ראשם.
כשמודעים לתגובות שלנו ולמקורן או לתגובות של מי שמולנו ולמקור האפשרי שלהן – קל יותר להתמודד עם כל מה שעולה וצף אל פני השטח ועוצר ומעכב, מטריד ומכביד, מעיק ומדיר שינה. לפתע, רוב הדברים מקבלים משמעות אחרת ובעיקר משמעות שניתן להתמודד איתה. עוד תיקון ועוד תיקון, התיקונים נעשים קלים יותר, הבעיות מתרחקות זו מזו, ומתקבל מרווח בחיים, מרווח שמאפשר להגיע לעיקר, למהות – לבדוק מי אנחנו באמת ולהיות אנחנו, בכל רגע ובכל תנועה.
וכך אני מגיעה למשפט השני שרשמתי בפנקסי במהלך הסרט, לעקבה השנייה – "העולם הוא כמו מכונה שלמה, אין חלקים מיותרים, לכל אחד יש תפקיד" – אלה דברי הסרט לקראת סופו, זו גם אמונתי וכך גם מתחברים זה לזה חלקי הרשימה הנוכחית וכלל רשימות הבלוג: אם נתבונן בעצמנו ונכיר את עצמנו; אם נבין שהתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו נובעות בדרך כלל מחולשותינו; אם נגיב בהתאם ונחזק את עצמנו – נוכל להגיע לעיקר, להיות עצמנו, ובכך להגשים את ייעודנו ולמצוא את מקומנו הנכון בעולם.
מילים נרדפות
כאשר נפסיק להיכנע לצלמנו ולצלם דמותם של אחרים – נגלה את טבענו הייחודי,
נלמד להיות עצמנו,
ונפתח את ערוצינו הקיימים.
(שקטי גווין)
שאלה להתבוננות
מתי אני לבד?
מתי אני לבד, בשקט?
מתי אני לבד, בשקט, עם עצמי?
שער: מהות
