זרי פרחים

אני עומדת בשער

מחלקת חינם

זרי פרחים צבעוניים

רעננים

שנקטפו זה עתה

אנשים רבים חולפים על פניי

מי שלוקח ממני זר – כנותן לי מתנה

מי שלא – זו זכותו כמובן

אבל כשחולף על פניי

גם אם מעיף מבט

מישהו אהוב

וממשיך לדרכו

ללא זר צבעוני בידו

אני מזכירה לעצמי

אפילו בקול

לא להתכנס

לא להתקפל

לא להיעצב

לא לכעוס

כל אחד הולך בדרכו

לא לרדוף אחריו

גם אם כואב

אלא להמשיך לעמוד

במקומי

להציע זרים

לאנשים החולפים

זהו ייעודי

מי שייקח - ישמח

מי שלא – זכותו

במקומי תמיד אעמוד

אם ירצה - יחזור

***********************

מי שהולך אתי לאורך הבלוג מתחילתו וקרא את כל הרשימות שהעליתי עד כה, גם אם לא ידע, עכשיו אומר: המילים שלמעלה מסיימות שלושה ביקורים בארבעת השערים דרכם אני עוברת שוב ושוב בדרכי אל האור, ואותם אני מבקשת להציג כאן בבלוג. להלן תזכורת:

·         אמת: הייעוד שלנו, לפי הבנתי, הוא פשוט להיות אנחנו (רשימות: הכול מתחיל כאן; תעודת
       זהות; המעגל הפנימי)

·         מהות: אחד השלבים הבסיסיים הוא ללמוד לעבוד עם עצמנו (רשימות: הגן הצבעוני והשקט שלי; לכל מילה יש עצמה; להגיע למהות);

·         יהלום: התוצאה בהכרח תהיה ביטוי כזה או אחר של היהלום הפנימי, של השיר שלנו (רשימות: השיר שלנו; שלא על מנת לקבל פרס; הרשימה הנוכחית)

·         דרך: לשם כך עלינו למצוא דרך – את הדרך שלנו (רשימות: הדרך תיקח אותי; איך אומרים תודה להר?; יש ללכת, ללכת);

והדרך ממשיכה, והיא תעבור שוב ושוב בתחנות הנ"ל, שכבה אחרי שכבה, בסבלנות ובהתמדה, בנחישות ובאמונה, עד שהדרך תהיה ברורה יותר, אולי אף קלה יותר ובוודאי שמחה יותר.

 

   שאלה להתבוננות   

מה הם זרי הפרחים שאתם מחלקים?

והאם אתם ממשיכים לחלק אותם?

     מילים נרדפות     

"כיצד אגמול לך, זמיר יקר שלי, הן הרחקת בשירך את המוות שתקע כבר את ציפורניו בחזי?"

שאל הקיסר את הזמיר.

"אתה כבר גמלת לי, הקיסר", אמר הזמיר, "כאשר שרתי לפניך בפעם הראשונה, ראיתי דמעות בעיניך והן היו שכרי האמיתי ואותן לא אשכח לעולם.

דמעה נאמנה היא שכרו האמיתי של האמן".

(הנס כריסטיאן אנדרסן - אגדות אנדרסן)

תודה לנועה פיין

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

יש ללכת, ללכת

   חזרתי ללכת.

   בסופו של דבר אני תמיד חוזרת ללכת.

חזרתי ללכת. אחרי הפסקה ברצף הרשימות בבלוג לטובת ענייני דיומא מהותיים, חזרתי ללכת בדרכי "שער לאור" – דרך שהתוויתי לפני שיצאנו למסע המשותף, המסע שלי ושל הבלוג. אני מאמינה גדולה בְּדרך – דרך שאנו מגדירים לעצמנו וצועדים בה בהתמדה, בנחישות ובסבלנות, שלוש מילות מפתח; דרך שאנחנו צועדים לאורכה תוך הקפדה על העקרונות שמנחים אותנו, עליהם אנו שומרים באדיקות, אך גם בהקשבה לסימנים שלא ציפינו להם, לרמזים מפתיעים שמכוונים אותנו מעט אחרת, למתנות שנראות קטנות אך אם נפתח אותן נגלה שהן עולם ומלואו. אני מאמינה שרק הליכה עקבית ומודעת בדרך שלנו תביא אותנו לשקט, שלווה, סיפוק ואהבה.

חזרתי ללכת. אחרי הפסקה של כשבוע, בשל מיחושים אלה ואחרים, חזרתי ללכת גם בפועל. אני גרה במרחק הליכה מיער ציפורי, יער קסום בחורף ומקום מפלט מוצל בימי הקיץ. לפני שעברתי לגור בסמוך אליו, בשבועות שקדמו לקבלת הבית, דמיינתי את הליכותיי בין עצי היער, לבד, בשקט, מתחברת לעצים ולציוץ הציפורים. רק המחשבה על כך זיכתה אותי בחיוכים מאוזן לאוזן. אבל הזמנים הנוכחיים אינם מתירים הליכה לבד בין עצי יער, קסום ככל שיהיה, והליכה בזוג או בשלשה כבר איננה אותה הליכה. וכך, הפניתי לצערי את הליכותיי לדרכים שבין בתי השכונה. ואני הולכת. השמיים אצלנו פתוחים, בשעות רבות של היום השקט עוטף סביב, הרי הגליל מקשטים את האופק, ואני מצליחה להתחבר לעצמי ולכל מה שסביבי גם בצעידה בדרכים רגילות, שנסללו ביד אדם. אני חייבת ללכת. בלי הליכה – אני לא אני. ההליכה מגדירה אותי, אפילו לפני הכתיבה, כי ההליכה מביאה אליי את הכתיבה.

חזרתי ללכת. בשנים האחרונות הייתי מוגבלת פיזית בשל בעיות מפרקים. הלכתי פחות ופחות, נכנעת לכאבים, ולאט לאט, כמעט בלי משים, עזבתי גם את דרכי והתרחקתי מעצמי. אבל הגעגועים לשקט, שכבר זכיתי לחוות, שמרו עליי. הם קראו לי מבלי להרפות ונלחמו בי שלא אלך רחוק מדי, שלא אעשה צעד נוסף שכבר לא תהיה ממנו חזרה. לבסוף, לפני כשנה, אספתי את עצמי והחלטתי לעבור ניתוח שאותו דחיתי שוב ושוב. הניתוח שחרר אותי מהמוגבלות ומהכאבים, ובנחישות והתמדה חזרתי שוב ללכת, חזרתי לדרכי ולעצמי. הבלוג מתעד את הדרך חזרה.

אני שולפת מהארון את תרמיל הגב האדום שמלווה אותי בנאמנות מעל עשרים שנים, ואולי הוא נושק כבר לשלושים. בתוך התרמיל אני מניחה בקבוק עם מים, כובע, חטיף אנרגיה, וחשוב מכל: עט, פנקס קטן ואת "טיול" – מסה שכתב הנרי דייויד תורו לפני כמאה וחמישים שנים, מסה שמדברת בשמי, מסה שמספרת את מי שאני, שהייתי שמחה לכתוב דומה לה בעצמי. מבט קצר במראה ואני יוצאת נרגשת מהבית, יוצאת ללכת, יוצאת לבוקר של עבודה. כן, כך אני מתייחסת להליכה, כי במהלך ההליכה, מעבר לעבודת הגוף, אני מבקרת גם בהר שלי (עליו כבר כתבתי בבלוג), אני מקשיבה לעצמי ולעולם, אני מבינה דברים ומחליטה החלטות, ואני כותבת. אי שם במהלך ההליכה אני עוצרת לשבת על ספסל מוצל בפינה שקטה באחד הגנים שבסביבה. אני שולפת את הפנקס, את הספר, לוגמת מים ומתחילה לזרום עם המילים שנשפכות ללא חשש אל השקט שעוטף. את רוב הכתיבה שלי אני "עושה" בחוץ.

וכך אני הולכת: לבד, בשקט – לא מחוברת לרדיו או לשירים, הרבה – אבל לא הכי מהר שאני יכולה, מקשיבה לציוץ הציפורים ומסתכלת ימינה ושמאלה, אבל בעיקר פנימה, מתחברת לשקט וחוזרת הביתה. חוזרת מלאה כרימון, עמוסה במילים ויודעת בדיוק כיצד להמשיך.

   חזרתי ללכת.

   בסופו של דבר אני תמיד חוזרת ללכת.
   ההליכה היא הצפון במצפן שלי.

   שאלה להתבוננות   

מה הוא הצפון שלכם?

מה הוא הדבר שכשאתם מפסיקים לעשות אותו אתם הולכים לאיבוד?

     מילים נרדפות     

ויש גם הליכה שאין לה מטרה זולתי היא עצמה. לעברית יש פעלים מיוחדים לתיאורה: "לשוח" ו"להתהלך". כמו יצחק, שיצא לשוח בשדה לעת ערב, אחרי העבודה, ודווקא הוא, בהתהלכו סתם כך, נשא את עיניו וראה את אורחת הגמלים שהביאה אליו את רבקה. יש מי שיגדירו את ההתהלכות הזאת כהליכה בטלה, אבל יש לה תפקיד נפשי חשוב, כמעט פבלובי. כמו ששמיעת צליל מסוים מעוררת הפרשת רוק, וכמו שזיכרון עשוי להגיר דמעה ומראה עשוי לעורר תשוקה – ההליכה מייצרת מחשבות דווקא. היא מפעילה את גלגלי המוח בקצב הנכון, מפיקה מהם רעיונות ותשובות. מי שמבקש פתרון לבעיה – ייצא לשוח. ולמי שמבקש מרגוע, ההתהלכות היא מנוחה טובה מן השכיבה.

(קטע מטור בשם "על ההליכה", שכתב מאיר שלו במוסף השבת של ידיעות אחרונות, 9.7.2010)

שער: דרך

כולנו אלימים

האלימות נמצאת בתוך כל אחד מאתנו. ועד שלא נלמד לזהות אותה ולהיות מודעים לה בכל רגע ובכל מעשה שלנו, ועד שלא נלמד לאזן אותה – לא נוכל להתקדם, לא כיחידים ולא כחברה.

תכננתי לכתוב היום בבלוג על "הליכה" – הליכה פיזית, הליכה פנימית, בדרך האישית. אבל אני לא מצליחה. על פי תפיסת עולמי, המדינה הייתה צריכה היום לעצור! אחרי סוף שבוע רווי אלימות נוטלת חיים, אלימות סתמית שמחירה חיי אדם שאין יקר מהם, היינו כולנו, כחברה, צריכים לעצור. מישהו עצר? אני מסתכלת עכשיו על הכותרות הראשיות באתרי החדשות: שתי ידיעות מתייחסות לאירועי סוף השבוע, בדגש על מחדלי המשטרה, הידיעות האחרות עוסקות בבחירות שבפתח, במזג האוויר, בפרק האחרון של הישרדות, ובמסי ששבר שיא חדש. ומה עם מה שקרה רק אתמול? שעת מחנך בבאר שבע – זו התשובה. שעה אחת, בעיר אחת, שעת מחנך. וזה יספיק? כוסות רוח למת.

כשישבתי ותכננתי את "שער לאור" החלטתי שהרשימות שאעלה בבלוג לא יהיו מקריות, לא יהיו תלויות באירועים מזדמנים מחיי היום יום. החלטתי לכתוב בצורה עקבית ושיטתית על דרכי, כדי לסייע לאחרים לעלות על דרך משל עצמם, שתביא אותנו למקום טוב שיש בו אור, שלווה ואהבה. תכננתי ללכת לאט, עקב בצד אגודל, בסבלנות ובהתמדה, ולהגיע אל מי שאצליח להגיע. בלי להתייחס לאירועי השעה. וכך אני עושה. אבל יש זמנים שבהם חייבים לצאת מהמסלול. מישהו היום יצא ממסלולו? מישהו היום שינה משהו ממסלולו? חוץ משעת המחנך בבאר שבע?

ראש הממשלה. שר החינוך. שרת התרבות והספורט. שר התקשורת. חברי כנסת. יו"ר התאחדות הכדורגל. ראשי ערים. מנכ"לים. יו"ר הרשות השנייה. רשימה חלקית בלבד. כולם היו צריכים היום לעצור, קבל עם ועדה, להסתכל על עצמם ולהגיד בראש חוצות: "מהיום אני אתנהג אחרת, מהיום  אהיה מודע לכל ביטוי אלימות שלי ושל מי שסובב אותי. מהיום לא אתן יד להמשך ביטויים של אלימות". אלימות לא חייבת להיות פיזית. היא מתחילה במילים. היא מתחילה במבטים. היא מתחילה בביטול הזולת ובהתייחסות תוקפנית אליו, שאין בה הקשבה ואין בה ניסיון הבנה. היא מתחילה בשקרים. כולנו שותפים לאלימות הגואה. הגיע הזמן לשמש דוגמה ולעקור אותה מהשורש.

אני חושבת ומקווה שכל מי שמכיר אותי יוכל להעיד שאני אדם רגוע, סבלני, שקט ומחייך J . מקווה מאוד. אבל גם בי יש אלימות. המקרה הקיצוני ביותר בשנים האחרונות אירע כששכן זועף הרעיד את ביתנו בשעת ערב מאוחרת בדפיקות עזות על הדלת. הדפיקות העזות הבהילו אותי, פתחתי את הדלת בסערה, וכשהבנתי שמדובר בשכן שאינני מכירה שזועם על ענייני חנייה – איבדתי את עצמי ויצאתי אליו כאחרון הבריונים. הוא גבוה ממני פי שניים ורחב ממני פי שלושה, אבל אני אחזתי בידו וצעקתי עליו בקולי קולות ובעוד רגע אולי גם הייתי סוטרת לו. הוא השיב באותה מטבע. אני לא זוכרת בדיוק מה מנע מאתנו להמשיך במריבה העזה, אולי היו אלה השכנים שיצאו להתבונן במאורע, אבל אני זוכרת היטב שבמשך ימים רבים אחר כך הסתכלתי על עצמי כזרה. "מה זה היה? זו אני?" שאלתי את עצמי. "מהיכן זה הגיע? כיצד לא שלטתי על עצמי?" לא הצלחתי להירגע. "יש לך מושג איך זה היה יכול להיגמר?" כעסתי.

נכון, זהו אירוע קיצוני יחסית לחיי, אבל היום אני יודעת שהאלימות חבויה בנו, ואני משתדלת בעבודת מודעות עקשנית לזהות את ניצניה כל הזמן, גם במילים, גם בטון הדיבור, גם במחשבותיי. היא שם. ואני עובדת איתה. עד שתיעלם. גם בתוכי וגם בסביבתי.

הטיפול באלימות אמור לעמוד בראש סדר העדיפויות של המדינה. הטיפול אמור להתחיל מראשי המדינה והחברה – בדוגמה אישית ובמהלכים מקיפים ומתוכננים היטב. מנהיגים, אנשי עסקים, רבנים, מחנכים, אנשי תקשורת, ספורטאים. כולם צריכים להיות שותפים לדרך חדשה שאין בה אלימות. אבל גם אנחנו. גם אנחנו שותפים. גם אנחנו צריכים להתחיל להסתכל על עצמנו, לזהות את האלימות שבנו, לאזן אותה, ולתת דוגמה לכל מי שסביבנו. גם אנחנו. כל אחד ואחד מאתנו.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

להגיע למהות

לפחות שתי עקבות השאיר על אדמתי הסרט "הוגו" מעבר לתנועה המדהימה של המצלמה, שרצה במהירות, בגובה העיניים, לאורכה של תחנת רכבת צפופה, בין שלל דמויות ודוכנים ססגוניים, ולא נותנת לדבר לעצור את תנועתה. "הוגו" –סרט ילדים שמתאים יותר למבוגרים, בבימויו של מרטין סקורסזה, הוקרן עד לא מזמן בבתי הקולנוע. הסרט מציג את סיפורו של נער יתום בן 12 המתגורר בתחנת רכבת בפריז, ומביא דרכו את סיפורו של הקולנוע בראשית ימיו. אבל אני, כהרגלי, לקחתי מהסרט דברים אחרים: "הייתי מכונה מקולקלת ואתה תיקנת אותי", כך אומר אחד מגיבורי הסרט באחד מרגעי השיא שלו, ואני מיהרתי לרשום את המשפט בפנקס הקטן, שתמיד מלווה אותי. זו העקבה הראשונה.

גיבור הסרט מתייחס אמנם למשהו גדול יותר – "מי שאיבד את מטרתו (בחיים) הוא כמו מכונה שהתקלקלה" הוא מוסיף – אבל כולנו מכונות מקולקלות, בדרך זו או אחרת, ומי שמבין זאת דרכו קלה יותר. כבר שנים אני מתייחסת כך לכל מה שקורה לי, אבל המשפט הזה נתן לי מילים ברורות. כשמשהו בי או סביבי מתחיל לקרטע אני עוצרת מיד – או זמן מה אחרי – ומסתכלת פנימה, כמו מכניסה את עצמי לטיפול במוסך: מה נחלש בתוכי? מהיכן מגיע הכעס? מהו מקורו? האם אני באמת כועסת על מי שמולי או שמא אני כועסת על חולשה נסתרת שלי? למה החשש הזה? האם הוא אמיתי? האם הוא "שלי" או שירשתי אותו ממשפחתי? מה מקור העצבנות? אולי זה בכלל משהו גופני? וכך זה ממשיך. וכמו בקול שני שמלווה את הבדיקה העצמית, אני מסתכלת גם על מי שמולי כמכונה שאולי התקלקלה, ומזכירה לעצמי שכנראה זה לא ממש בכוונה ומקור התגובה הוא פשוט בחלק אחד מקולקל, שניתן לתיקון, אם רק נרצה, אם רק נשים לב.

לפני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ט' ואולי ח', נעלבתי עד עמקי נפשי מהמורה לספרות, שכל כך אהבתי. האירוע התרחש דווקא באחד הימים שבהם לא הגעתי לבית הספר, עוד יום מני רבים שבו הרגשתי לא טוב, כנראה בשל מחלת הברונכיטיס שממנה סבלתי בילדותי. המורה שאלה בכיתה "היכן שרית?". כששמעה שאני שוב חולה אמרה בפשטות, אל מול כולם, "היא כל כך חולנית", והמשיכה הלאה. חברה שהגיעה לבקר אותי בהמשך היום סיפרה לי על כך, ואני נעלבתי כל כך. "למה היא הייתה צריכה להגיד את זה?" שאלתי בכעס, "למה לפני כולם?" הוספתי בעלבון, "אני חולנית?". עברו ימים רבים, הכעס בער בי לצד הבושה, עד היום אני זוכרת את התחושה, עד שהבנתי שנעלבתי מהאמת. פשוט מהאמת! כן, הייתי חולנית. כן, הייתי חלשה. זה הדבר שכאב לי ולא דבריה של המורה. המורה בסך הכול רצתה להביע את דאגתה הכנה, אבל אני הגבתי כמו דיברה עליי רעה. אירוע זה פקח את עיניי לרווחה, ולמרות שהתרחש לפני שנים אני מביאה אותו כאן כדוגמה כי הוא פשוט, ברור ומדויק, ומדגים היטב שכדאי בכל עת לבדוק היטב את מקור הכעס, העלבון או הכאב, כשאלה מחליטים להרים את ראשם.

כשמודעים לתגובות שלנו ולמקורן או לתגובות של מי שמולנו ולמקור האפשרי שלהן – קל יותר להתמודד עם כל מה שעולה וצף אל פני השטח ועוצר ומעכב, מטריד ומכביד, מעיק ומדיר שינה. לפתע, רוב הדברים מקבלים משמעות אחרת ובעיקר משמעות שניתן להתמודד איתה. עוד תיקון ועוד תיקון, התיקונים נעשים קלים יותר, הבעיות מתרחקות זו מזו, ומתקבל מרווח בחיים, מרווח שמאפשר להגיע לעיקר, למהות – לבדוק מי אנחנו באמת ולהיות אנחנו, בכל רגע ובכל תנועה.

וכך אני מגיעה למשפט השני שרשמתי בפנקסי במהלך הסרט, לעקבה השנייה – "העולם הוא כמו מכונה שלמה, אין חלקים מיותרים, לכל אחד יש תפקיד" – אלה דברי הסרט לקראת סופו, זו גם אמונתי וכך גם מתחברים זה לזה חלקי הרשימה הנוכחית וכלל רשימות הבלוג: אם נתבונן בעצמנו ונכיר את עצמנו; אם נבין שהתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו נובעות בדרך כלל מחולשותינו; אם נגיב בהתאם ונחזק את עצמנו – נוכל להגיע לעיקר, להיות עצמנו, ובכך להגשים את ייעודנו ולמצוא את מקומנו הנכון בעולם.

     מילים נרדפות     

כאשר נפסיק להיכנע לצלמנו ולצלם דמותם של אחרים – נגלה את טבענו הייחודי,

נלמד להיות עצמנו,

ונפתח את ערוצינו הקיימים.

(שקטי גווין)

   שאלה להתבוננות   

מתי אני לבד?

מתי אני לבד, בשקט?

מתי אני לבד, בשקט, עם עצמי?

שער: מהות

המעגל הפנימי

דמיינו. אבן נזרקת חרש אל המים, מדלגת על פניהם בדילוגים קלילים, משאירה אחריה מעגלים בתוך מעגלים, ושקט. המעגלים מייצגים בעבורי את המעגלים שלנו, מהמעגל הפנימי אל החיצוני – משפחה, חברים, קהילה, חברה, והלאה. במעגל הפנימי ביותר, הקטן ביותר – אנחנו יושבים, כל אחד ואחד יושב בלב המעגלים שמקיפים אותו. והמעגל הפנימי הוא החשוב ביותר. ואנחנו – אנחנו המעגל הפנימי, אנחנו החשובים ביותר. זה קשה, נכון? לשים את עצמנו במרכז. זה נשמע לא טוב, נכון? להגיד שאנחנו הכי חשובים. אבל זה חשוב. אתם מסוגלים להגיד את זה?

המעגל הפנימי הוא כמו לב למעגלים שסביבו, וקצב פעימת המעגל הפנימי משפיע על כלל המעגלים. השפעתו חזקה על המעגל הקרוב אליו ביותר, ברורה ואף נראית לעין, אך היא מגיעה הרחק, גם אל שאר המעגלים, גם אל הרחוקים יותר. וגם אם ההשפעה אינה נראית לעין – היא קיימת. קצב הפעימה עובר כמקל שליחים נסתר מיד ליד, ממעגל למעגל, והלאה.

אנחנו חייבים להבין שעלינו להיות במרכז תשומת הלב שלנו, בראש היעדים שלנו. אנחנו צריכים לאזור אומץ ולשים את עצמנו במרכז. זה יהיה טוב לכולם. רק כך נוכל באמת לעזור ולתמוך בדרך הטובה והנכונה ביותר בכל מי שסביבנו, בקרוב וברחוק. אם הבאר הפנימית שלנו תהיה מלאה – נוכל להעביר ממנה הלאה בשמחה. אם נהיה שקטים בתוכנו – נוכל להרגיע את מי שלצדנו. אם נהיה בריאים וחזקים – נוכל לתמוך במי שצריך. אם מחשבותינו יהיו ברורות ורגועות – נוכל לייעץ לאחרים ממקום נקי ומקשיב. אם נהיה שמחים – נוכל לשמח גם אחרים. וכך הלאה. זה לא נגמר.

ברגעים אלו ממש גוזמים בחצר ביתי ענפים גבוהים וחלשים מעץ המכנף הנאה, שמצל על ביתנו בקיץ אך רועד ברוחות החזקות בחורף. רעש הגיזום מקיף אותי מכל עבר, אבל אני בשלי – יושבת מול המחשב וכותבת, כותבת על מעגלים, ומקרינה שקט על סביבותיי, ואולי גם על הגוזמים. למרבה הפלא הם הצליחו להוריד ענפים גדולים וכבדים ולכוון את נפילתם בדיוק אל חלקת האדמה הפנויה ולא אל הגגות או הפרחים שסביב. כשיש שקט בפנים – יש שקט בחוץ?

חשבו על עצמכם מתוסכלים, חשבו על עצמכם כועסים, חשבו על עצמכם עצובים – כיצד זה משפיע על סביבתכם? ועכשיו, חזרו רגע אל שדה הדמיון ודמיינו את עצמכם מסופקים, רגועים, שמחים – האם אתם רואים בדמיונכם את השינוי שחל סביבכם? אני יודעת. אני יודעת שכשאני דואגת לעצמי – לפנימיותי ולגופי – אני טובה לסביבתי. אני רואה – אני רואה את ההשפעה שיש להתנהגותי על משפחתי שבביתי, על משפחתי שבמרחק שיחת טלפון, ועל חברים ומקורבים נוספים, שאפילו אינם מודעים לעבודה הפנימית שאני עושה, ביני לבין עצמי. וכשמישהו לצדי נחלש, אני קודם כל הולכת לחזק את עצמי, ודרכי גם אותו.

מעגלים שנוגעים זה בזה – כך אנחנו. טפלו בעצמכם, טפלו היטב – ותוכלו לטפל עד אין קץ בסובבים אתכם. הרגיעו את המעגל הפנימי ואת המעגל המשפחתי – ותוכלו לצאת גם אל החברה ולסייע גם לה. כל פעולה בסדר הפוך, מהחוץ אל הפנים, לא תשיג את מטרתה ותאבד גם מדרכה ולרוב גם מערכיה. האמת הולכת מאתנו החוצה ומביאה איתה ביטחון, עצמה, אמונה ושלווה, לנו ולסובבים אותנו. עמדו במרכז המעגל ואמרו – קודם אני. נסו זאת.

שער: אמת

 

    מילים נרדפות    

אדם שמתחיל לחיות למען נשמתו הוא כאדם המכניס פנס אל חדר חשוך.

החשכה נעלמת מיד.

(בודהא)

  שאלה להתבוננות  

מה מעיק עליכם?

מה מכביד על מחשבותיכם?

האם זו אמת?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

הגיע הזמן לעשות מעשה

כדי לשנות חייבים לפעול. לא מספיק לקרוא, להקשיב למדריך כריזמטי, לשתף או להגיב. מדי יום אנחנו מקבלים – בדוא"ל, בפייסבוק, מכל כיוון כמעט – מצגות עם ציטוטים חכמים וציורים מופלאים, סרטונים מעוררי השראה או אמרות מרגשות. רוב האנשים מהנהנים בראשם ואומרים בשקט או בקול: "זה יפה, חכם, נכון כל כך". הם לוחצים על "אהבתי" או מעבירים הלאה, וחוזרים מיד אל אותה הנקודה שבה היו רק רגע לפני. אבל כדי לשנות צריך לעשות, משהו ממשי, משהו מוחשי. הפעולה לא צריכה להיות כרוכה בהכרח במעשה גדול ומשמעותי, היא גם לא צריכה להיות מלווה ברעש ובצלצולים. את השינוי אפשר להתחיל בפעולות קטנות, אפילו פנימיות, אך הן חייבות להיות אמיתיות, עקביות, מודעות. כדי לשנות חייבים לפעול – לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו, ואין סיבה עוד לחכות.

"גיליונות" הוא שמו של מפעל חייה של פרופ' נחמה ליבוביץ'. לא הכרתי את פועלה של נחמה ליבוביץ' ואני מתוודעת אליו רק בשבועות האחרונים בזכות הספר "נחמה" שמגולל את סיפור חייה, ספר שכתבה חיותה דויטש. "גיליונות" הוא מפעל נדיר ויוצא דופן שנחמה ליבוביץ' הגתה וביצעה: הפצת עלונים ובהם שאלות עיון ומחשבה בנושא פרשת השבוע. במשך שלושים שנים התמידה נחמה בכתיבת העלונים ובשליחתם – באמצעות דואר רגיל – לכל המעוניין בכך. במהלך קריאת הספר אני נתקלת שוב ושוב בדברים מעניינים רבים, שמושכים את תשומת לבי, מרגשים ומעוררים מחשבה, ובעיקר בדברים שמשמשים לי דוגמה. אחד המרכזיים שבהם, בעבורי, הוא שיטתה של נחמה: בגיליונות שכתבה לא היו דברי הסבר אלא רק שאלות, רק שאלות ללא תשובות – שאלות שמכוונות לחשיבה עצמאית וחוקרת. שאילת השאלות הייתה מהותית מאוד לדרכה של נחמה. הקוראים שלחו אליה את תשובותיהם והיא הגיבה בכתב לכל אחד ואחד. בהמשך, ורק בעקבות בקשות שקיבלה, החלה נחמה לצרף לגיליונות גם עלוני הדרכה שכללו רמזים וכיוונים לפתרון.

כמה יפה זה רק לשאול שאלות. כמה חכם לעורר כך לפעולה. זו דרך נהדרת ומופלאה שמחייבת לנוע, לחשוב, לחקור, לעשות. אם רק היה לי אומץ – הייתי פועלת כך גם אני. אבל כנראה שיש עוד דרך שאני צריכה לעבור עד שיהיה בי העוז להפיץ רשימות שיש בהן רק שאלות. ועד אז, אם לא רשימה שלמה, להלן פסקה אחת שיש בה שאלות.

מה אתם עושים?

מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם, בעקביות?

מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם בעקביות ולאתר את נקודות החולשה, את הדברים שכדאי לשפר, בעיקר פנימה – בתוך עצמכם?

מה אתם עושים כדי להתבונן, לאתר, ולשנות את מה שצריך, בהתמדה ובעקביות?

מה היא הדרך שלכם? כיצד אתם מתחילים את התנועה?

הרשימה הנוכחית יכולה להתאים לרוח המחאה החברתית שעוטפת אותנו בחודשים האחרונים. אפשר לקחת את הרשימה – כמו שהיא – ולכוון אותה להנעה במעגל החברתי. אבל, למרות שאולי עוד אעשה זאת, לא לכך אני מתכוונת כאן. אני כותבת ושואלת עלינו – על עצמנו, על המעגלים הראשונים שלנו – אני, משפחתי.

לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו – כדי לשפר את איכות חייו, כדי למצות אותם טוב ונכון יותר, כדי לממש את עצמו, כדי להיות מאושר. אבל כדי לשנות צריך לפעול, לעשות, ממש. בסוף השבוע האחרון כתב יאיר לפיד על החירות, ש"היא הדבר שקורה לך כשאתה מתייצב מול המציאות בלי למצמץ, ואומר לעצמך שהגיע הזמן לשנות אותה... בעצם היום הזה." ערב חג הפסח מתאים להגיד שגם צעד קטן יכול להתחיל את יציאת מצרים הפרטית שלנו, וש"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (פרקי אבות א', י"ז). כן. הגיע הזמן לעשות מעשה.

   מילים נרדפות   

כשאתה אוחז בידית הקטנה של מזוודה גדולה, אתה אוחז במזוודה כולה.

כשאתה עושה מעשה התחלתי קטן להגשמת רעיון גדול,

אתה כבר אוחז בהגשמת הרעיון כולו.

(גיל חורב)

     שיר לחג     

לכבוד החג ובמקום המדור "שאלה להתבוננות" (שאלתי מספיק לפעם אחת) –

בחרתי לצרף קישור לשירה היפה כל כך של שירה גולן "האדם והאור".

האדם והאור

(מילים: גלילה אוהבת ציון)

מומלץ.

את הרשימה הבאה אפרסם אחרי החג,

לחג שמח ומבורך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג