מראה שעל הקיר

האם תמיד אמרתי אמת? תמיד, תמיד, תמיד? לא, אבל אני מנסה, ממש מנסה, ואני זוכרת היטב את הפעמים הבודדות שבהן בחרתי בשנים האחרונות לא לומר דברי אמת. ומתייסרת על כל אחת ואחת מהן.

 

תרבות השקר מתפשטת בקרבנו. כמעט בכל מקום שאליו אני מביטה אני רואה את השקר או את קרוביו. ואחרי החולשה שתוקפת אותי אני נשארת בעיקר עם תדהמה גדולה, כי תרבות השקר מתקבלת משום מה בהבנה, כחלק אינטגראלי מכללי המשחק. אך מי שחושב שעל שקרים אפשר להבליג, חייב להבין: השקר פותח שערים למעשים נוספים, בהתחלה קטנים אחר כך גדולים, שאין בהם אחווה ובוודאי שאין בהם טוב. השקר הוא רק תחילת דרכו של הרוע, כך בעיניי, וגם אם יאמרו לי עוד אלף פעמים שאני תמימה, אמשיך לחפש את האמת ורק את האמת, ואדרוש אותה תמיד בכל סביבותיי. ערך האמת כתוב וחקוק בראש ערכי הבסיס של דתות רבות, אך אנשים רבים מסירים את עיניהם מערך זה, מתרצים את דרכם בתירוצי שווא ועדיין מחשיבים את עצמם כאנשים ערכיים ואף דתיים. אבל הם טועים. דברי שקר מגדירים אדם שאינו ערכי ובוודאי אדם שאינו דתי.  

 

-------------------------------------------------

 

משב רוח חריג לקיץ זה עובר מבעד לחלון הפתוח. אני מחייכת ונזכרת בסרט שראיתי לאחרונה. "מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?", שאלה המלכה בסרט, והמראה שעל הקיר – שרק אמת ידעה לומר – השיבה שוב ושוב "שלגיה". אבל לא רק למלכה, גם לנו עמוק פנימה יש מראה. גם היא אינה יודעת לשקר וגם היא מציגה לעינינו את שלגיה – את עצמנו, עצמנו האמיתי, את מי שאנחנו במקור, את מי שאנחנו אמורים להיות בעולם הזה. מול המראה שעל הקיר הפנימי השאלה איננה "מי היפה בכל העיר?", אלא איזו בבואה משתקפת מול עינינו: האם היא זהה למי שאנחנו, למי שאנחנו מדי יום? או שהיא אחרת, שונה, רחוקה, אולי אפילו זרה? האם אנחנו עצמנו או שמא הרחקנו מעצמנו עד בלי הכר?

 

מי שרואה את עצמו במראה – אמת היא דרכו ובוודאי גם דבריו. אך מי שרואה דמות אחרת, מתחיל לרוב לברוח הרחק מהמראה, הרחק הרחק מעצמו, והשקר שעומד בינו ובין המראה מצטרף אליו לדרך ולא נשאר במקומו, אלא מגיח – אבוי – גם במילים וגם במעשים, שמגנים על דרכו, שמנסים להסתיר את הפער, את המרחק, מהאמת. היא אחת. אין מנוס. פנים וחוץ אחד הם בסופו של דבר. הגיע הזמן שנסתכל לשקר ישירות בעיניו האנושיות ונאמר לו: "עד כאן!"

 

-------------------------------------------------

 

ג'וני ואביתר נכנסים בריצה מהחצר לסלון. ג'וני נכנס בריצה קלילה, אביתר בכבדות אלגנטית, ג'וני משמיע יללות קורעות לב, אביתר משמיע "מיאו" עדין, ושניהם מביטים בי בציפייה. אני מחזירה להם מבט ומציינת לעצמי שחתולים אינם משקרים, ושהמשימה החשובה ביותר שלנו בחיינו היא לראות את עצמנו במראה! אם נראה בה את עצמנו – דיינו. 

 

כן, הגיע הזמן שנעצור. הגיע הזמן להתחיל לפלס בהתמדה את הדרך חזרה אל עצמנו. זה לא מפחיד כמו שזה נשמע, בעיקר כי שמחה והתרוממות רוח גדולה מלוות את הדרך חזרה. והצעד הראשון המומלץ הוא פשוט לומר אמת ולדרוש אותה מהסביבה. ככל שנשים לב למילים ולמעשים, ככל שנדייק יותר ויותר בדרך, כך ממילא נתקרב גם אל עצמנו, ושקט מבורך יקבל את פנינו. 

 

ג'וני ואביתר מבקשים שוב לצאת ואני מרשה לעצמי להפליג בדמיוני וממהרת לרשום: אם יום אחד, ברגע אחד, כולם יחליטו לומר אמת, לעצמם ולסביבתם – כעבור יומיים החברה שלנו תהיה מתוקנת: ביום הראשון תהיה אנדרלמוסיה, ביום השני נהיה בגן עדן.

 

 

   במילים אחרות   

האמת אוהבת יותר מכול את פשטותה של האמת.

(אלגנטיות של קיפוד, מוריאל ברברי)

 

     שנה חדשה     

ההתחדשות של ראש השנה,

היא לא ברמת שינויים מקומיים כאלה או אחרים בחיינו,

אלא ברמת תפיסה כוללת חדשה של מי אנחנו.

(גיל חורב)

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

רוח קיץ

על פסגת ההר הגבוה (ראו רשימה בנושא בחודש מרץ) נערכת מסיבה. אור סגול בהיר, זוהר מעט, עוטף את הפסגה ומתגלגל במורדותיה. רבים מגיעים אל ההר, מחייכים ברוגע, נעים בשמחה לקצב המוסיקה, מצטרפים בקול לשירה. אווירה של חופש וחג מאחדת את כולם.

אני אדם מאורגן, שחותר קדימה בהתמדה, צעד אחרי צעד. אני מפליגה ראות קדימה ומנהלת רישום מסודר של משימות יום-יומיות לצד משימות שיש בהן חזון ואולי אף חלום. בכל יום אני מבצעת משהו קטן או גדול, הכרחי או לא, דחוף או פחות. ואני כל הזמן מתקדמת, גם כשאני יושבת מול המחשב וגם כשאני מביטה אל האופק לצד השולחן העגול בחצר. אבל עכשיו אני רוקדת. עכשיו הבנתי שאני צריכה להיכנע, או במילים אחרות - להתאים את עצמי לקצב הקיץ החם והחופש הגדול, שחובקים את כולנו. אני יכולה להתעקש. אני יכולה לשמור על הקצב האישי שלי ולהתעלם מכל מה שמסביב. אבל אני בוחרת לרקוד על ההר, להתאים את עצמי לקצב הכללי, ללמוד לשחרר את המושכות ולהתמסר לזרימה. המוסיקה על ההר יפה כל כך והאור הסגול מלטף ומנחם.

------------------------------------------------------

על רקע האולימפיאדה ועל סמך התבוננות שקטה בספורטאים שלצדי הבנתי לפתע שגם אני ספורטאית – ספורטאית של הרוח. הספורטאים המקצועיים נדרשים לאימונים יום-יומיים, התמדה, נחישות, משמעת ברזל, אמונה, הגדרת יעדים ברורה לטווח הקצר ולטווח הארוך, וקבלת כישלונות כחלק מהדרך. אלה הן בדיוק גם אבני הדרך שלי בעבודת הרוח. וכך, שידורי האולימפיאדה מהווים בעבורי חומר גלם מרגש להתבוננות והזדהות, להעשרת עולם הדימויים ולהעצמה משמעותית. ואם הספורטאים פורשים מדרכם בשיאם או מעט אחרי, אני מקווה להתמיד ולהתעלות עוד ועוד.

------------------------------------------------------

הילדים של היום, לפחות אלה שאני מכירה, לא קוראים ספרים אך הם ישירים, מזהים אמת וצביעות ויודעים להשיב תשובות פשוטות שאנחנו כבר שכחנו: "חופש זה חופש", אומר האחד; "בשביל מה יש חופש?" שואל השני; "בשביל לא לעשות כלום", מסבירה השלישית; "אני רוצה לעשות כלום", מכריז הרביעי. לו רק הייתי מעזה לומר, קבל עם ומבוגרים, שזה בדיוק גם מה שאני רוצה לעשות.

------------------------------------------------------

שעת בוקר חמה. כמדי בוקר אני משקה את הפרחים עזי הצבעים שבקצה החצר שלנו, והם מחייכים אליי בתודה. האדמה בלב החצר יבשה, לא השקנו אותה כבר כמה שנים, אך על הפרחים אנחנו עדיין שומרים. לא מכבר ערכתי טקסטים שמסבירים כיצד צמחי המדבר מתאימים את עצמם לתנאי הסביבה הקשים, למחסור במים ולשמש הקופחת. אני מביטה בפרחים "שלי". גם הם יודעים להתאים את עצמם לסביבה. הם שותים עכשיו בצמא את המים, אך בעוד זמן קצר יסגרו את עלי הכותרת הצבעוניים, יצמצמו גם את עליהם הירוקים, ירכנו מעט ויקבלו ללא מורא את שמש הצהרים העזה. אנחנו יכולים ללמוד מהם. ללמוד להקשיב לתנאים, ללמוד להתאים את עצמנו לזרימה סביב. אפילו לספורטאים יש תקופות של האטה בקצב האימונים עד למנוחה שלמה, תקופות מוגדרות שהן חלק מהתוכנית.

------------------------------------------------------

חם לי. המזגן סוגר עליי בתוך ביתי והלחות חונקת אותי בחוץ. נשימתי קצרה ואני מוצאת הקלה רק כשאני יושבת מול השקיעה בחוף הים, כשאני רוקדת בחדווה על ראש ההר או כשהעט משרטט מילים על נייר שלפני רגע היה חלק.

   במילים אחרות    
"בוא נלך לבקר את כולם, חזרזיר", אמר פו, "כי אחרי שאתה הולך ברוח הנוראה מרחק גדול ורב ופתאום אתה נכנס לבית של מישהו והוא אומר לך: שלום, פו, הגעת בדיוק ברגע של 'זלילונת מתוקה', ואתה מצטרף לליקוק, לזה אני קורא יום יפה."
א.א. מילן, "הבית בקרן פו". תודה לנועה :-)

 שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

ברית

בדרך מבית החולים בכיתי. שכבתי באמבולנס, קשורה לאלונקה, ובכיתי. הייתי לבד. אסף חיכה לי בבית, מכין אותו לקראת הגעתי, ואת אימא שלחתי לביתה לנוח. נהג האמבולנס שמע כנראה את בכיי ושאל אותי אם לעצור. ביקשתי שימשיך, העצירה לא תעזור והדרך – מתל אביב לקריית אתא – ממילא ארוכה, במיוחד במצבי. 

הבטתי בנוף החולף מבעד לחלון האחורי של האמבולנס, מנסה לזהות את מיקומנו. הרגשתי את צווארון החולצה שלי רטוב. ניסיתי להירגע, אבל ההתרגשות הייתה גדולה מדי, מחשבות רבות התערבבו זו בזו: חששתי לחזור הביתה – תוהה כיצד אסתדר בלי האחיות מסביבי; הפנמתי סוף סוף שאני אחרי הניתוח – אחרי; והבנתי גם שלא אפגוש שוב את שרית שהכרתי. ראיתי את עצמי מול עיניי, חלון האמבולנס שימש כמסך לדמיוני, יושבת עייפה על הספה ערב לפני הניתוח, חריץ של כאב חוצה את מצחי, חיוך קטן מונח על פניי. הבטתי בדמותי באהבה גדולה, בהערכה, ולא הייתי מוכנה לגל גדול של געגוע ששטף אותי וכיווץ את בטני עד דק. הופתעתי. הבנתי שאני נפרדת מעצמי, ממי שהייתי עד עכשיו, ממי שאני מכירה טוב כל כך. ידעתי שהשנים הבאות יהיו כנראה קלות יותר מבחינה פיזית, ובכל זאת הייתי עצובה. נלחמתי בדמעות, אספתי את עצמי ואת רגשותיי הרוחשים והכרזתי בקול רם שאינו נשמע: "לא עשיתי את הניתוח כדי לחזור לאותו המקום!"

* * * * * * * * * *

לפני כשמונה שנים, בעקבות מחושים אקראיים שהפכו לכאבים קבועים ואחרי עשרות בדיקות מעיקות, קיבלתי אבחנה: אני סובלת מפגיעה בסחוס של מפרקי הירכיים. הפתרון: החלפת מפרקים. הגיל: צעיר מדי לניתוח. ההמלצה: "לחכות. ללמוד לחיות עם הכאב", דברי הרופא. אז למדתי. התאמתי בהדרגה את חיי לכאב, למדתי לדבר עם הכאב ולהקל עליו, ולא הסכמתי ללכת בדרכו – שמקשיחה את הלב ומזעיפה את הפנים. שמרתי על עצמי. על האופטימיות והשקט הפנימי, על הכתיבה ואפילו על ההליכה, על האהבה והשמחה. השיעור היה מדהים. הייתי מחויבת למודעות קפדנית לכל פעולותיי, למחשבותיי, לתחושותיי. למדתי לעבוד עם עצמי, נפש וגוף. והצלחתי! הכאב נחלש, התרחק ממני מעט ואפשר לי את חיי, גם אם בקצב אטי קצת יותר. עד שהתחלתי לפספס. עד שהחיים לקחו אותי למקום מהיר מדי, רועש מדי, שאינו מתאים לי. מקום שבו לא הצלחתי לשמור על עצמי. קליפה אחרי קליפה נשרו ממני, כמעט בלי משים, הקווים שמגדירים אותי ואת דרכי, המודעות נחלשה, המועקה הצטברה, והכאב חזר, ועטף את כולי, יום ולילה, פנים וחוץ, ללא רחם. הבנתי: מאוחר מדי לתקן לבד; אני חייבת לעשות מעשה. הרופא אישר: הזמן מתאים; הניתוח עכשיו אפשרי.

* * * * * * * * * *

בדרך מבית החולים בכיתי. הרגשות התערבבו בי בסערה, ורגע לפני שהאמבולנס עצר מול ביתי כרתי ברית עם עצמי, עם היקום, עם אלוהים – להיות תמיד אני: לא אעזוב שוב את דרכי, איזון עדין בין ארץ ושמיים, שורשים וצמרות; לא אתרחק שוב ממי שאני; שער האור יישאר פתוח תמיד.

אם היה זה חורף אני בטוחה שקשת מרהיבה הייתה מעטרת את השמיים.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

רגעים

 

אנשים רבים מתמקדים בחשבון הבנק שלהם, מאפשרים לו להוביל אותם בדרכם; אני מתייחסת במידה כמעט שווה גם לחשבונות אחרים: החשבון האישי – נפש וגוף, החשבון המשפחתי והחברתי, ולאחרונה גם זה הקהילתי.

כדי לפרק כבר בתחילת הרשימה הערות לגיטימיות, אבהיר: נכון, אני לא נמצאת במינוס בחשבון הבנק ולכן יכולה להרשות לעצמי לשים לב לחשבונות האחרים, אבל אין לי משמנים בחשבון וגם לא הבטחת קיום לשארית חיי, ואני מכירה רבים במצבי, ובוודאי במצב כלכלי טוב משלי, שאינם בודקים את שאר חשבונותיהם. אני בודקת, וכשהם נמצאים במאזן שלילי – במיוחד זה האישי – אני גם עוצרת ומשנה מיקוד. בתקופה האחרונה, לדוגמה, חשבון הבנק שלי אמנם הולך ומצטמק, אבל אני מטפלת בהקפדה ובתשומת לב בשאר חשבונותיי, העברתי אותם לפלוס, ואני חייבת להגיד: ההרגשה נפלאה.

כסף בא והולך, אך בחשבונות האחרים יש דברים שלא ישובו, והם חשובים – כולנו יודעים – לא פחות מכסף.

* * * * * * * * *

קפה שחור בספל כחול, חתולה לבנה שצבע עיניה שונה – אחת ירוקה ואחת תכולה, שמש עזה שסוף סוף נחלש כוחה והיא יורדת לאטה מעבר לאופק, שעת בין-ערביים רגועה בחצר השקטה. יש רגעים שעצמתם גדולה ממשכם.

* * * * * * * * *

איך קם אדם רוחני? נתקלתי בשאלה הזאת לפני שנים באחד מגיליונות "אור" – כתב עת לתאוסופיה. אינני זוכרת את המקור המדויק וגם לא את ההקשר, אך רגע אחד אחרי כבר הבנתי הרבה יותר. הבנתי, שאם הייעוד שלנו הוא פשוט להיות אנחנו, אבל הדרך להגשמת היעד נראית קשה ולא ברורה, הרי שהיא פשוטה וברורה הרבה יותר – היא מתחילה בכל רגע.  השאלה היא לא "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?", אלא האם אני פועלת על פי דרכי בכל רגע ובכל פעולה: בטון הדיבור, בתוכן הדברים, בתנועות הגוף, באנשים שאני בוחרת להיות בקרבתם, בלבוש, באוכל וכו'.

איך אני קמה? כן. אני מנסה להיות מודעת בכל רגע, ואם בהתחלה המודעות קשה – כי יש הרגלים רבים שאינם באמת שלנו, הרגלים שצריך להסיר מעלינו ולהישאר עם שלנו בלבד – הרי שאחר כך היא הופכת קלה יותר, נקייה ולבסוף פשוט טבעית. מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? המודעות לכל רגע ממילא תביא אותי לשם!

* * * * * * * * *

שלמה ארצי בונה את הטור השבועי הנפלא שלו ב"ידיעות אחרונות" מקטעים קצרים שבסופם, בדרך כלל, פסקה אחת שמחברת את כולם. אינני שלמה ארצי אך אני אוהבת את דרכו זו, והנה החיבור שלי לקטעים שלעיל: המודעות נמצאת בכל רגע, היא פשוטה ממה שנדמה, מודעות לביטוי של עצמי כחלק מסביבתי; ואם צריך להקדיש לה זמן – גם על חשבון כסף – כדאי.

    שאלה לדיון    

אני מזמינה אתכם לפתוח שולחן, לפתוח דיון משותף, ובמקום להעלות בעצמי את השאלות – אשמח לקבל אותן מכם: שאלות שהייתם שמחים לשמוע עליהן גם את דעותיהם של אחרים. אתם יכולים להעלות את השאלות:

כאן בבלוג (בתגובות)

או בדף הפייסבוק שמלווה את הבלוג

או לשלוח אותן אליי בדוא"ל.

אשמח ואתייחס.

    מילים חמות    

ההמלצה הזו בוערת בעצמותיי, נתקלתי בשיר רק לאחרונה,

בזכותו של גיל בר-און דרך עידו אברהם זילברשטיין מאיר.

פשוט תקשיבו ותראו גם לילדים – בדיוק, בדיוק, כמו שאני, ככה זה טוב !

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

לעשות ניגון

חם כבר בחצר, למרות שעת הבוקר. אסף מזהיר אותי מפני בייבי נחש שעבר אתמול במהירות בדיוק במקום שבו אני יושבת עכשיו, מתחת לשריגי הגפן שהפסיקה לעת עתה את גדילתה. ובכל זאת אני יושבת בחוץ, רק כך אני יכולה לכתוב – בעט, על נייר, מתחת לשמים גלויים, בליווי ציוץ ציפורים ולקול שירת העשבים. אחת מחתולות החצר מצטרפת אליי, מחזקת אותי בבחירתי, וכך גם גזוז צונן בטעם פטל, גזוז של פעם.

דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד
משלו
דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת
משלו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה

(שירת העשבים, נעמי שמר על פי ר' נחמן מברסלב*)

אומר זאת שוב ושוב: הייעוד שלנו, על פי הבנתי, הוא להכיר את הקול הייחודי שלנו ולבטא אותו בדרך זו או אחרת. הכתיבה היא חלק מייעוד שלי, ובכל יום אני ממשיכה לבחון את עצמי ואת סביבתי, להשתכלל ולדייק יותר ויותר בצליל ובמסר – בשירה שלי, כמו כנר שמכוון שוב ושוב את כינורו.

השמים מתכסים בעננים ורוח רעננה נושבת לפתע בין ענפי העצים. הטבע סביבי מתגייס ומסייע לי להשלים את כתיבתי, כמו מנגן יחד אתי, ואני חושבת שזה הזמן להבהיר שהשירה לבד היא הכרחית, חשובה ויפה, אך ללא הניגון יחד – היא איננה שלמה. מזה כמה חודשים, ככל שאני הולכת ומדייקת בדרכי, כך אני מרגישה גם את הכמיהה הגוברת לניגונים, לשיתופי פעולה, ליצירה משותפת – בחומר או ברוח, באמנות או בחיי היום יום – לעצמה שיש בתדרים שונים שמתחברים לאחד.

לפני כמה ימים הייתי בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שביצעה את "סטבט מאטר" של רוסיני. מקהלה רבת משתתפים, נגנים רבים, ארבעה סולנים ומנצח, המון רב על הבמה, קולות שונים כל כך – את ההבדלים אפשר היה לשמוע לפני הקונצרט בזמן כיוון הכלים והקולות – וכולם התחברו בהינף שרביט, בדיוק ובהתאמה, ליצירה אחת עצמתית ומרגשת כל כך. וזוהי מטפורה לחלק מהותי נוסף בייעוד שלנו: לדעת את קולנו, לבטא אותו ולעשות ממנו ניגון (ביחד עם קולות אחרים).

העננים מתפזרים, החום לא בוטל, זה הזמן לחזור הביתה פנימה, להקליד את המילים ולהמשיך לחפש את הנגנים שלצדי. את חלקם כבר מצאתי, ואני ממשיכה לחפש.

מילים נרדפות

אנחנו כולנו יחדיו פאזל אחד גדול ומרהיב. וכמו חלקיק של פאזל,

עלינו לא לשכוח את חלק הציור המוטבע עלינו, שהוא ייחודיותנו,

אך גם לא לשכוח את הבליטות שיש לנו, שדרכן אנו מתחברים אל הכלל

(גיל חורב)

שאלה להתבוננות

עם מי אתם מנגנים?

עם מי אתם יכולים לעשות ניגון?

 * תודה למשה יוסף על התזכורת לשירת העשבים.

שרית יעקב, בלוג שער לאור, אתם מוזמנים להגיב בלוג

מקיצה אל החיים

אני זוכרת את הצליל – פצפוץ עדין, אני זוכרת את הטעם – מתוק אך לא מדי, ואני זוכרת את התחושה – רכות מלטפת שמטפטפת מחלל הפה עד אל עמקי הנשמה, ומביאה נחמה. הייתי בת תשע כשאכלתי מקיצה בפעם האחרונה, ועכשיו בדרכי אל המנזר אני משחקת בטעם כמו לא חלפו מאז כמעט ארבעים שנה.

נולדתי ביפו אל הווי בולגרי חם וטעים. גרנו בדירה בקומה הרביעית בבלוק דירות ארוך שבו כמעט כל הדלתות היו פתוחות, מזמינות אותנו להיכנס פנימה. רק השכנה שממולנו נעלה תמיד את דלתה, ועדיף היה שתישאר כך. פחדנו ממנה כמו ממכשפה. את הבלוק עטפו דשא ירוק ועצים גבוהים, עליהם טיפסנו ומענפיהם קפצנו, מדמים עצמנו לטרזן, שאת סרטיו הקרינו בקולנוע קטן מעבר לגבולות השכונה. מדי צהריים אמא פרשה למנוחה קדושה ואחי ואני הסתגרנו במרפסת שצמודה לסלון, מתיישבים על הרצפה, מפעילים את הרדיו ומקשיבים מרותקים לתוכנית "לאם ולילד", שנשאה אותנו על כנפי אווזי הבר של נילס הולגרסן ועל רכות קולו של מוטי ברכאן אל מחוזות רחוקים שמעבר לבלוק ולדשא שעוטף אותו. בשעה ארבע הכין אחי קפה שחור לאמא, אני הערתי אותה בעדינות, ורגע אחרי כבר דהרנו במורד המדרגות, מביאים אתנו חוויות מעולמות אחרים אל מגרשי המשחקים.

במקביל לבלוק שלנו השתרע בלוק נוסף, לצדו מגרש חניה קטן, ומעבר להם גן נעים ורחב ידיים – דשא, עצים, שבילים, ספסלים לישיבה, מתקני משחקים ומתקן אומגה מעל ארגז חול, שאותו העדפנו יותר מכול. שעות רבות ביליתי בגן וסביבו אך בעיקר אהבתי את הקיוסק שעמד בכניסה לגן, לצד מגרש החניה – הקיוסק של חְלָפוֹ. היה זה מבנה אבן קטן, צבוע בכחול בהיר, כך לפחות מראה לי זיכרוני. בחזית המבנה נפער חלון שירות קטן. הייתי נמוכה מהחלון ולכן עמדתי על קצות אצבעות הרגליים, מנסה להציץ פנימה אל המדפים העמוסים כדי להחליט במה לבחור, ולבסוף, למרות הפיתויים הרבים, כמעט תמיד ביקשתי מחְלָפוֹ שיכין לי מקיצה – מאפה מטוגן שהוא הכין בו במקום וטעמו היה כטעם גן עדן בעבורי. בגיל תשע, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים, עזבנו את יפו, את הילדות הפרועה ואת הקיוסק של חְלָפוֹ – נקודה קטנה ונוצצת במרכז מפת העולם שלי, המקום היחיד שבו יכולתי לקנות מקיצה.

בולגריה, כמעט ארבעים שנה אחרי. אני נוסעת עם אמי בדרך הררית מפותלת וצרה, מסביבנו הרים ירוקים, שראשם מתקרב יותר ויותר אל השמים. אנחנו שמות את פעמינו אל מנזר רילה, ששוכן בלבו של רכס הרי רילה שבבולגריה. עננים בצבע אפור עמוק מכסים את השמים. קרני שמש ברורות חודרות בין העננים, מותירות בהם עקבות של אור. "אנחנו מבקשות להגיע למנזר רילה", כך אומרת אמי בבולגרית שוטפת לנהג, אבל שתינו יודעות שהיעד העיקרי שלנו הוא דוכן קטן שמחוץ לחומות המנזר, הדוכן שבו מוכרים מקיצה. אמי כבר ביקרה כאן מספר פעמים, התרשמה מהמנזר, טעמה מקיצה לא פעם אחת, והיום היא שוב עוברת בשמחה את הדרך הארוכה, הפעם כדי להגשים את משאלת ילדותי – לטעום שוב את הטעם.

שעתיים וחצי נמשכת הנסיעה מסופיה בירת בולגריה, שבה אנחנו שוהות, אל המנזר, שעתיים וחצי של נסיעה רגועה מתחת לשמים יפים. אמא מדברת עם הנהג בבולגרית, אני לא מבינה מילה, וכך אני משוחררת לעולמי, מחשבותיי רצות מבולגריה אל יפו ובחזרה, הקיוסק של חְלָפוֹ עולה מול עיניי, זיכרונות טעמה של המקיצה בפי, וגם חשש שמתגנב אט אט – אולי זו רק עצמת הזיכרון שמעניקה את טעם גן העדן למקיצה? אולי אתבדה ועם טעם הנגיסה הראשונה יחלוף מבט תמה ומאוכזב על פניי? אני מסיטה הצדה את החששות ומוציאה מהתיק את הפנקס הקטן שתמיד אתי. משהו אחר בוער בתוכי, רוצה לצאת לאוויר. אני כותבת: "אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה – חיים של כתיבה!". זה לא חדש, הכתיבה הייתה בי מאז ומתמיד, אבל נראה שהייתי צריכה להרחיק עד לבולגריה ובעיקר עד לקו שנמתח ומחבר בצורה ישירה בין מי שהייתי בילדותי לבין מי שאני עכשיו, כדי שאכתוב את המשפט הזה בצורה ברורה, בצורה גלויה, ולא רק בחדרי לבי. "אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות", אני ממשיכה לשרבט. קראתי את המשפט אתמול בריאיון עם דפני ליף, ממובילות המחאה הציבורית, ריאיון שפורסם בגיליון מיוחד של Lady Globes שלקחתי אתי מהארץ. הרדיו הבולגרי משמיע לפתע את אחד השירים האהובים עליי - Forever young, גשם קל מתחיל לרדת בחוץ ואני ממשיכה לכתוב בלהט:

אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה - חיים של כתיבה.

אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה.
אני הולכת לחיות את החיים.
אני הולכת לחיות.
אני!

חיוך רחב עוטף את פניי ואני מספיקה לרשום עוד משפט אחד לפני שאנחנו יורדות מהרכב: "רגע לפני טעימת המקיצה – אני מקיצה אל החיים".

חומה גבוהה היוצרת צורת מחומש מקיפה את המנזר. אנחנו עוברות דרך שער מקומר שנפתח בחומה ומאפשר כניסה אל חצר המנזר. מבנה מגורים מרשים מקיף את החצר וכנסיה מעוטרת בציורי יד עומדת במרכזה. אני מספיקה להרים את עיניי ולהביט סביב, פי פעור בהשתאות, אבל אני מזדרזת ללכת בעקבותיה של אמי, שממהרת הלאה, היא כבר מכירה את המקום, אל צדה השני של החצר, אל השער האחורי של המנזר. אנחנו יוצאות בזהירות מבעד לשער, הגשם מתחזק ואבני המדרכה הקטנות חלקות. אמי מרימה את ידה ומצביעה אל מבנה קטן שעומד מול השער. חלון קטן פעור במרכז הקיר שפונה אלינו, צורתו מזכירה לי חיוך הפוך. "זה המקום", אמא אומרת, מחייכת אף היא.

"איך אומרים בבולגרית 'אפשר לקבל שתי מקיצות בבקשה'?" אני שואלת אותה.

"מוזֶ'ה לי דָה פּוֹלוּצָ'ה דְבֶה מֶקִיצִי", אמא משיבה.
"מקיצי?" אני שואלת תמהה, "לא אומרים מקיצה?"
"מקיצה זה ביחיד", אמא מסתכלת עליי מאוכזבת, "מקיצי זה ברבים!".

אני ניגשת נרגשת אל החלון הקטן, דוחקת את ראשי פנימה ומבקשת בבולגרית: "שני מקיצי, בבקשה". המוכרת מגישה לי במהרה שני מקיצי חמים וטריים ובוזקת עליהם אבקת סוכר. אני מתרחקת מעט, מגישה לאמי את המקיצה שלה, עוצמת את עיניי ונוגסת לאט, בהתרגשות ובתשומת לב רבה במאפה שבידיי. טעם המקיצה מכה בי באחת וזורק אותי בדהרה כבמנהרת זמן מהירה, הופך אותי ומגלגל אותי דרך כל חיי היישר אל הקיוסק של חְלָפוֹ. הנה אני שוב ילדה קטנה בלב יפו, והטעם שבפי אפילו טוב משזכרתי לאורך כל השנים. אני מחייכת בסיפוק, רגועה, פוקחת את עיניי ובתמיכת המקיצה – מקיצה גם אל חיי.

   מילים נוספות   

• את הסיפור "מקיצה לחיים" – שאכן התרחש כמסופר - שלחתי לאחרונה לתחרות של סיפורים קצרים. הסיפור לא עלה למקומות הראשונים, וכך הוא שוב "שלי" ואני יכולה לפרסם אותו כאן, בביתי.
• וזה בסדר שלא זכיתי, זה בסדר: חלק משמעותי מהדרך זה לנסות, ולא לפחד "להיכשל", לא לפחד כלל.
• הסיפור שונה מהרשימות שאני מעלה בדרך כלל לבלוג, אך הוא אבן דרך משמעותית. גם בדרך וגם בעבורי.
• ואני מתרגשת... מתרגשת לחלוק אתכם משהו שונה, ובעיקר סיפור שחוצה את כל חיי ונוגע אף בשורשיי.
• אשמח מאוד אם תגיבו – כאן או בדף הפייסבוק של שער לאור – על הסיפור, על התהליך, על התחושות שליוו אתכם בקריאה, על הזיכרונות שלכם, על היקיצה שלכם. מחשבות, רעיונות, שאלות ובכלל. אפשר לשלוח לי גם בדוא"ל. תודה.

שרית יעקב, בלוג שער לאור, אתם מוזמנים להגיב בלוג