פתאום שקט

פתאום שקט.

לפני חמש שעות הורדתי אותם נרגשים ברכבת בדרכם לפריז. אתמול, בהחלטה של רגע, הם מצאו דיל לששה ימים שלא יכולתי להצטרף אליו. מזמן לא הייתי לבד. ולמרות שהרגשתי שאני ממש זקוקה לשקט, ברגעים הראשונים אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת, מעט אולי אף מבוהלת. השקט שמחלחל מזכיר לי ערב חג, ופתאום אני מבינה את מי שמפחד להיות לבד, מפחד להיות בשקט.

כשחזרתי מהרכבת אכלתי מעט ושכבתי למנוחה קצרה בסלון. בצהריים הקצר חלמתי חלום הופך קרביים על בני משפחה מבוגרים – חלקם חיים אתנו וחלקם כבר לא. הרגשתי את העצב שבזקנה ואת הקושי והתעוררתי קצרת נשימה. פתאום אני מזהה גם בי צדדים שמכירים את העצב הזה, שיש בי עכשיו, ברגעים הראשונים של השקט. בערוץ 11 יש תכנית שמעניינת אותי, אבל אני מחליטה להשאיר את הטלוויזיה כבויה. אני סוגרת גם את המחשב ובוחרת להביט לפחד בעיניים. אני ניצבת מולו ויודעת שאני יכולה כי יש לי את המילים. הן תמיד תומכות בי.

סדרת ביטולים של פגישות עבודה ומפגשים חברתיים, שתוכננו לימים הקרובים, מבהירה לי שהצלילה ללבדו×ת ולשקט תהיה ארוכה. לרגע נדמה לי שהביטולים מתואמים ביניהם משמים. אני שמחה. המעבר ללבדו×ת הוא סוג של קושי שאני שמחה לעבור דרכו, גם בגלל מה שמחכה מעברו השני, אבל גם בגלל המעבר עצמו שיש בו סוג של קרצוף הנפש כמו במסז' תאילנדי טוב.

אני נועלת את הבית ויוצאת להליכה לילית נמרצת.

רעש, המולה ועיסוק יתר הם כחלון סגור על הנפש, המרחיק ממנה מחשבות שונות, חלקן מאיימות. המחשבות נעות בלהט מצד לצד, מנסות למצוא פרצה ברעש כדי להיכנס פנימה, וכשפותחים אותו הן פורצות פנימה בבבת אחת ומאיימות לשטוף את כל מה שעומד בדרכן. אבל אם לא נבהלים ונותנים להן להיכנס – מגלים שהשד אינו נורא כל כך ושרוב המחשבות מביאות אתן גם מתנות. וכך אני עושה.

לפתע חוזרות אליי השנים הקשות לאחר מות אבי ובמהלך מחלתה של אמי, ופתאום לופתת את בטני תחושת הבדידות הקשה שחוויתי במהלך שנים אלו. אני נזכרת גם בחברה טובה שהצליחה למשוך אותי מעבר לסבל. אני חושבת שוב על באדי – כלבי האהוב – שמחה את דמעותיי ואתו אף הרחקתי פעמים רבות לבקתות מבודדות, אליהן נסעתי כדי למצוא את נפשי. ואני נזכרת בבוקר אחד, שבו ישנתי משום מה על הרצפה בביתה של אמי, וכשניסיתי לקום שוב חתך כאב חד את גופי, מתחיל ממפרק הירך וממשיך עד השמים. החלטתי – די. די לכל הכאב, הפיזי והנפשי, אני אטפל בכאב, אני אקח אחריות, הכול בידיי. והזיכרונות שוטפים, והכאבים שוב מוחשיים, ואני מבינה: וואו! הימים האלה, שהביאו אתם במפתיע שקט, הולכים להפוך למסע. בני הבית נסעו לחו"ל, אבל אני קיבלתי כנראה מתנה מסוג אחר, מתנה יקרה מפז – להיזכר מה עברתי, להבין ולהעריך מה יש לי היום ולזהות את הפחדים שעדיין כאן.

* * * * * * * * * * * * * * * *

שעת בוקר מוקדמת לצד השולחן מתחת לעלי הגפן וכפות התמר; פנקס, עט, דפים מודפסים, ספר, קפה ושקט. אוווו כמה שקט ורכות אין קץ יש בזמן הזה. אני יכולה להפליג על כנפיהם למרחקים – על פני האדמה, מעליה ועמוק בתוכי – הכול נהיה אחד. התמונה לא יכולה להיות מושלמת בלי ציוץ של ציפורים, רוח עדינה מלטפת וכמובן זמן פתוח שמאפשר הפלגה. והכול מתקיים ברגע זה ממש. זהו האושר שלי.

ושוב אני מגלה עד כמה חשוב השקט בשביל להתנקות: הלכלוך שוקע מטה ונערם, ואם לא נבהלים וממהרים לנער אותו – כדי שלא יעמוד ברור כל כך מול עינינו – הרי שאפשר לאסוף אותו ולפנות אותו בתחושה של סיפוק מחיינו. אני לא מכירה דרך אחרת להתנקות. אני לא מכירה דרך אחרת  להיטהרות, כן, זה מה שקורה עכשיו, ואני כבר מצפה וללא חשש לשקט של יום הכיפורים, שמחכה ממש מעבר לפינה.

 

שתהיה לכולנו שנה טובה!

 

   עוד מבט   
"יש סדר דברים שבו עובדות חברה וקבוצה, ואני חושבת שכאדם אתה כמעט מחויב למצוא נתח מסוים בחייך, בכל מדיום שהוא, שיעיר אותך ממערכת ההרגלים הללו. המערכת הזאת מעצם מהותה גורמת לך להירדם. ואז פתאום נדמה לך שזה אתה"
(ציטוט מריאיון עם האמנית יהודית סספורטס)

   רשימות קשורות   
מועדי תשרי בסוכת הגפן
אבא חזר לבן מהמלחמה
שקט ואטיות ביער

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג 

מי אמר?

רשימה פרי עטי,
שהתפרסמה בגיליון "התפתחות", קיץ 2013,
של "אדם עולם" - מגזין לאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף.

מקווה שתקראו ותאהבו גם כשהרשימה מגיעה בפורמט pdf, היישר מדפי המגזין: קישור לרשימה "מי אמר?"

ובכל מקרה אפשר להגיב כאן בבלוג.

משל נפית החתולים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש לנו חתולים, הרבה. חתולי חצר למען הדיוק. כולם מסורסים או מעוקרות ורק שניים מהם – אביתר וג'וני - אוכלים וישנים, אם הם רוצים, בבית. חלק מהם הצלנו ממוות, לאחרים פשוט נתנו חיים, וכולם יחד עוזרים לנו להרגיש שאנחנו אנשים קצת יותר טובים. אני יכולה לכתוב ספר קצר עליהם – על כל אחד מהם ועל כולם יחד – אבל בפעם הזאת אני רוצה למקד את המבט דווקא אל נפית החתולים.

את נפית החתולים גיליתי במקרה לפני שני קיצים כשדפדפתי בספר "סודות מן השדות", שכתב אבי ציטרשפילר, עד שהמילה "חתולים" קפצה מול עיניי. וכך כתוב בין השאר בספר: "נפית החתולים היא הזן המתורבת מבין הנפיות ... לא רק בני האדם מאוהבים בנפית, כי אם גם חתולים גדולים, כמו אריות ונמרים, וחתולים קטנים יותר, חתולי הבית. האחרונים אוהבים להשתפשף בה, להתגלגל, ללעוס אותה ולהריח אותה...".

החלטנו לשתול בחצר נפיות. במשתלה הקבועה שלנו לא שמעו על נפית החתולים, אבל במשתלה אחרת אמרו לנו מיד "בוודאי". קנינו חמישה שתילים, פיזרנו אותם ברחבי החצר, שניים קמלו מיד, שניים – ששתלנו בתוך עציצים –  נקלטו היטב, והשתיל החמישי – אותו שתלנו בין סלעים, באדמה הקשה שבקצה החצר – התחיל אט אט להתאקלם לתנאיו. הוא שלח זרועות למעלה, אך התרחב גם לצדדים, שולח ענפים לכל כיוון, שחוצים זה את דרכו של זה, משתלבים ושוב נפרדים, ויוצרים סבך לא ברור של ענפים, עלים ופריחה.

בקיץ אני משקה את "השתיל החמישי" מדי יום. הגישה אליו לא נוחה, מעבר לסלע גדול, ואני רוכנת מעברו, שולחת יד ושופכת מעליו מים מבקבוק. יום אחרי יום ועדיין הוא נראה צמא בעיניי, צבעיו דהויים, עליו שמוטים מטה.

לפני כמה ימים החלטתי למשוך צינור מקצה החצר אל המסלעה ולהשקות באמצעותו את הצמחים שבין הסלעים. משכתי את הצינור, טיפסתי על הסלעים, פתחתי את הברז ואז, כשהבטתי על הענפים במבט-על, זיהיתי בבירור בין הענפים הסבוכים את לב הנפית, את נקודת השורש שממנה הכול צמח, והבנתי את טעותי: כשרכנתי אליה מעבר לסלע, שולחת יד מתוחה ושופכת מים מבקבוק, השקיתי רק את הענפים המרוחקים של הנפית, משאירה את שורש הנפית צמא; לא הגעתי כלל אל הגרעין.

חייכתי במבוכה, כיוונתי את זרם המים בדיוק אל שורש הנפית, והבנתי שאני אוחזת בידיי גם משל נהדר לחיים, רחב הרבה מעבר לנפית, שנמשלו הוא: כך גם אנחנו – מטפחים ומשקיעים בזרועות רחוקות של נשמתנו, מזניחים בקלות רבה מדי את הגרעין, את עצמנו, את לב נשמתנו. וכמה שנשקה את הענפים הרחוקים, החיצוניים, לא תהה בכך כלל תועלת עד שלא נשקיע בגרעין נשמתנו.

* * * * * * * * * * * * * * *

שעת ערב מאוחרת. כל המכשירים המרעישים כבויים. כך גם המחשב. אני פותחת את פנקס הכתיבה שלי, עוברת על הטקסט שכתבתי ושמה לב למשל נוסף שחבוי בין המשפטים: רק כשהבטתי על הנפית במבט-על הבחנתי בטעותי ויכולתי לראות את שורש הנפית. בדיוק כך כדאי שננהג גם עם חיינו – נביט עליהם מדי פעם במבט-על, נזהה את שורש נשמתנו ונבין.

* * * * * * * * * * * * * * *

אביתר, ג'וני, בלקני, שִינה, הנסיך, ונוס – אלה הם רק חלק משמותיהם של חתולי החצר שלנו, שעוזרים לנו להתחבר לחמלה שבנו, למסירות, לענווה, לאהבה. הם חיים את עצמם, מטפסים על העצים, מסתתרים בין השיחים, ישנים על כסאות, אוהבים את החצר שלנו, ורק אל נפית החתולים הם עדיין לא ממש מתקרבים.
 

  מילים נרדפות  

בפעם הזאת לא בחרתי ציטוט מתאים, שאומר דברים דומים לאלו שברשימה אבל אחרת ובצורה ממוקדת. יש לכם אולי רעיון?


שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג 

שקט ואטיות ביער

כיכר מעוטרת בפרחים צבעוניים מסיימת את הרחוב שבו נמצא ביתי. כשאני נוסעת ליובל – ואנחנו נפגשים הרבה בענייני המשולש החברתי – אני יכולה לבחור לפנות בכיכר ימינה, ולנסוע אליו בנסיעה אטית בדרך שחוצה את יער ציפורי, או לפנות שמאלה בכיכר, לעלות כעבור 2 ק"מ למחלף חדש ולהגיע לפגישה בדרך המהירה. אני גרה בקצה קריית אתא, יובל גר בקיבוץ הרדוף, בין הבתים שלנו מפרידים בקו אווירי כחמישה ק"מ, יער אחד ושתי דרכים, ולרוב אני בוחרת – אלא אם היום גשום במיוחד או השעה מאוחרת – בדרך האטית. כמו בחיים.

"נרניה" אני קוראת ליער – שמסתתר כמעט ואינו נראה מעבר לחצר האחורית שלנו – על שום העולם האחר שאליו אני נכנסת ברגע שאני עוברת בשעריו. מרחק הליכה מביתי, מרחק נטול מאמץ, כפתיחת דלת של ארון בגדים. תחושת קסם עוטפת אותי בין עציו – יער ארץ ישראלי טיפוסי, ובכל זאת, כמי שאינה רגילה ביערות – יער של קסם ומסתורין בעבורי, רעננות ושקט. וכמעט תמיד אעדיף לחצות את היער לאט ולא לעקוף אותו מהר.

דרך סלולה, צרה ופתלתלה חוצה את היער, מתעקלת מעל נחל ציפורי ומשקיפה אל העמק והיישובים שמעבר לו, אבל אם רוצים להביט אל הנוף ולהתעכב על פרטיו חייבים לעצור. אי אפשר לנהוג וגם להסתכל לצדדים, הדרך צרה מדי, פתלתלה מדי, והמדרון תלול. אכן, ביער – כמו בחיים – אם ממהרים אי אפשר לראות את היופי ואי אפשר לשמוע את השקט שבין צמרות העצים.

אני צריכה את השקט.

רק בשקט אני יכולה להקשיב
ממש רחוק
עד ללב הדברים.

אני צריכה את השקט.

רק בשקט אני יכולה ליצור.
גם את החיים.

 מה יש לכולם שהם כל הזמן רצים וכל הזמן מבקשים את קרבתה של ההמולה? זו שאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה מספקת. חשבתם מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מקיפים עצמנו ברעש תמידי – דיבורים, מוזיקה, טלוויזיה שפועלת תמיד ברקע גם כשלא צופים בה? הרי טווח תדרי הקול הוא קטן, ממש מצומצם, בין כלל התדרים בעולם, ויש דברים – המון דברים – שאפשר לשמוע רק בשקט. אני מפנה מקום בקביעות לשקט, ובתוכו אני מוצאת עולם ומלואו, שאין לו גבולות, גם של אושר.
 

* * * * * * * * * * * * * * * * * * *

מאז ומתמיד אני כותבת, מחברות על גבי מחברות, קבצים על גבי קבצים. היום פתחתי ברעד מגירה שכמעט ואינה נפתחת, שבה שמורות חלק מהמחברות וגם פנקסים בשלל צורות וצבעים. נברתי בה מעט ושלפתי בהתרגשות את מחברת השירים הראשונה שלי. כתבתי אותם כשהייתי נערה, בימים שבין סוף התיכון ותחילת השירות הצבאי, ואני פותחת אותה עכשיו בזהירות, לא בטוחה שאצליח להכיל את החזרה הזאת במנהרת הזמן – כ-30 שנים לאחור. ובכל זאת, אני מדפדפת במחברת, זוכרת שכתבתי כבר אז על הדברים שכאן. הנה, 31.8.82, כך כתבתי כנערה:

אני ריאלית.

יש לי חברה
למדתי ממנה
שהשפן הפסיד לצב במרוץ,
אבל בדרך הוא נהנה.
והצב?

מצאתי את הזרעים – זרעי האטיות שלי; 30 שנה אחרי הם נובטים במלוא תפארתם.

 

  מילים נרדפות  

מתחת לפני השטח של חיינו,

עמוק מתחת לנהרות חיינו הגלויים לעין,

זורמים והומים נהרות אדירים של חיי מעמקים,

שהם נשמת נהרות חיינו הגלויים לעין.

(גיל חורב ע"פ הרב קוק זצ"ל)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

גופנים של החיים

כתיבה בכתב יד מניעה את הגלגלים הפנימיים, מוציאה מעצמי משהו שהוא רק שלי, מושכת אותו כבחוט נסתר אל אוויר העולם, אל דף הנייר. כתב היד הוא כטביעת אצבע ייחודית, אין עוד כתב זהה בדיוק לכתב שלי, כמו שאין עוד אדם בדיוק כמותי; ומי שיודע לקרוא בו מעבר למילים, יכול לזהות דרכו גם את נשמתי. כשאנחנו מקלידים מילים באמצעות מעבד תמלילים, גם אם המילים הן שלנו, אנו נעזרים בתבניות-כתב שמישהו אחר הכין, וגם אם יש עשרות גופנים, הם עדיין לא "אנחנו". כתיבה במחשב מייצרת כתב זהה.  

הטכנולוגיה שרצה קדימה, בדומה לכתב, מביאה לפתחנו תבניות מוכנות רבות – רק לבחור – שמחליפות יכולות פנימיות שייחודיות רק לנו. אפילו הדמיון – עולם פנימי עמוק שרק אנחנו מודעים לו – הולך ודוהה אל מול התמונות המוכנות שמגיעות מהטלוויזיה לדוגמה. אבל העצמי הפנימי דורש שישתמשו בו! כמו יכולת ואף ידע – כשלא עושים בהם שימוש הם הולכים ונחלשים עד שנעלמים, כך גם העצמי שלנו, שאם לא נעשה בו שימוש הוא ילך וייחלש, עד שיאלם ויעלם ויתעורר יום אחד וישאל: "רגע, מי אני בכלל?" 

אין מנוס, כך נראה, מהתחברות כזו או אחרת לכלים החדשים שמוצעים לנו, וברור שיש בצדם גם יתרונות רבים, אבל חשוב לזכור: ככל שנשתמש יותר ויותר בתבניות מוכנות ופחות ופחות בעצמנו – כך נתחבר לעצמנו פחות ופחות, ובתהליך אטי וכמעט לא מורגש נאבד את עצמנו ונחטא לייעודנו בעולם. אנחנו צריכים להתעקש להוציא משהו משל עצמנו, ייחודי רק לנו, להמשיך להשתמש ב"אני". הכתיבה בכתב יד, וזו רק דרך אחת, מניעה את ה"אני", מעירה אותו, לא מאפשרת לו להירדם.

* * * * * * * * * * * * 

כתב היד הוא נושא מהותי, אך הוא גם משל חשוב לחיים בכלל. הגופנים סובבים אותנו מכל עבר ולא רק במעבד התמלילים. במחשב הם לפחות גלויים ונושאים שמות נחמדים, בחיים הם ערמומיים הרבה יותר. אנחנו נצמדים לתבניות שאחרים הגדירו, אבל, מה אתי? ומה מתאים לי? 

חיים נורמליים הם חיים במשפחה, גבר, אישה, חתונה, ילדים, חיית מחמד; חיים בבית מטופח, משכנתה ארוכת טווח; ארוחה חמה בצהריים, מנה עיקרית ותוספות; הילדים לומדים בבית ספר, לכיתה א' עולים בגיל 6, צריך להצליח בבגרויות; לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה מסודרת; כולם רואים The Voice; מי שמרוויח יותר – מצליח יותר; צריך לחסוך לפנסיה; את יום העצמאות חוגגים ב"על האש". וזה ממשיך ושוטף אותנו מכל עבר, ובכוונה בחרתי את התבניות "הקלות לעיכול", יש עוד רבות – כואבות יותר. 

החיים מוגשים לנו היום בתבניות מוכנות, שכבר אינן מסתירות את עצמן, באיכות ירודה, ממוחזרות עד דק. חשוב שנזהה אותן ונבחן האם הן באמת מתאימות לנו. קל מאוד להתחבר אליהן, אך בדומה לשימוש מוחלט בכתיבה במחשב, הן מרוקנות את האני מתוכנו, מרוקנות אותנו בהתמדה מעצמנו, כמו בקשית. ומה שנשאר משול בעיניי לחלקים ממכונה, חלקים חסרי זהות. אנחנו חייבים להתעקש להוציא מעצמנו גם דברים שהם רק שלנו ולכתוב בכתב ידנו את חיינו. 

רשימה זו מתפרסמת ביום העצמאות, ואם בעצמאות עסקינן, אז זו עצמאות אמתית בעיניי – להשתחרר מהגופנים.

נ.ב.
והאם רשימה זו קשורה גם לרעיון לשלב טאבלטים כמחברות בבתי הספר? התשובה היא: גם.

שרית עקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

אבא חזר לבן מהמלחמה

אבא חזר לבן מהמלחמה. הוא יצא אליה בחופזה, קצין בצבא קבע, אבא בן 39, בשיער שחור קצר, וחזר כעבור ימים רבים כששיערו מדובלל ואפור וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. כששב לראשונה בהפתעה לביקור קצר בבית הייתי עם אימא במספרה. אני זוכרת היטב את צעידתנו חזרה הביתה, כף ידי הקטנה נתונה בכף ידה, כשלפתע היא לחצה את כף ידי בחוזקה עד כאב ונעמדה. מולנו, בחניית הבניין, מתחת לשכבות של חול ואבק, זיהינו את הרכב הצבאי של אבא. עלינו בשתיקה ובמהירות במדרגות, לבנו המה בקול, וכשהדלת נפתחה ראיתי את אחי עומד מחויך מעבר למפתן ומעליו גבר ששיערו אפור ומדובלל וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. הבטתי באיש בחשש. לא זזתי ממקומי. לא זיהיתי את אבי, שעמד נדהם מולי, מחכה לחיבוקי.

עברו כמה שניות, ארוכות ומבהילות, עד שהתעשתי והבנתי שהגבר שמניח יד על כתפו של אחי המחויך הוא לא גבר זר, ושמתחת למדים, לאבק ולשיער הלבן זהו אבא שעומד מולי, וחיבקתי אותו חזק.

כעבור כמה שעות, אולי היה זה לילה, אבא שוב עזב אל החול המתעתע של סיני וחזר אלינו לאחר שבועות ארוכים, רק אחרי שאבק המלחמה פינה את אוויר סיני, ששב לצלילותו, אך נשאר סמיך ודביק על לבבות הלוחמים.

אין לי מושג מה עובר על מי שנמצא בשדה הקרב. אינני מסוגלת אפילו לדמיין את התחושות. מעולם גם לא דיברתי על הנושא עם אבא ואין לי מושג אם היה משיב לי. רק השיער שהלבין במהירות של ימים מסגיר משהו מהתחושות הפנימיות, ותמונתו של אבי שהפך לרגע לזר - לא עוזבת אותי.

* * * * * * * * * * *

מה הוא מקומה של המודעות העצמית בעולם כזה, בארץ שלנו, שבה מלחמה היא עניין יום יומי?
בתמימותי כי רבה אני מאמינה שזו היא התשובה היחידה.

יש קשר ישיר בין מודעות עצמית לאהבה עצמית,

בין אהבה עצמית ל"ואהבת לרעך כמוך",
בין "ואהבת לרעך כמוך" לשלום בית,
בין שלום בית לשלום בעם,
בין שלום בעם לשלום בעולם.
 
ודיינו.

* * * * * * * * * * *

אבא נפטר 20 שנים אחרי ששב מהמלחמה. היו אלה 20 שנים של חסד, חום ושמחה, שלא השכיחו לרגע את אותות המלחמה. והיום, 18 שנים בדיוק מפטירתו, אני פועלת בחזית האחת והיחידה שאפשרית מבחינתי, שהולכת ומתבהרת עם השנים – חזית האור.

   מילים תומכות   

"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת
השלום מתרבה בעולם"
(הרב קוק, קובץ ח רנא)

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג