הצמחים, האנשים, בגן, העדן

כשאני מגיעה אל הגן רובם כבר בדרכם אל שער היציאה אחרי שסיימו ללכת ולהתעמל, בעיקר לצד מכשירי ההתעמלות שמרוכזים באחת מפינות הגן. כל אחד מתעמל בדרכו. הם מגיעים בשעת בוקר מוקדמת. יום אחרי יום, יום אחרי יום. אני מגיעה רק לקראת שבע בבוקר ורק שלוש פעמים בשבוע, וכבר קיבלתי על כך נזיפה: "שלוש זה לא מספיק." "אבל אין לי זמן ליותר מזה," עניתי. "לא, זה לא מספיק," השיבה לי אולגה בעדינות, אך בבהירות. היא היחידה שמדברת מעט עברית. כולם מדברים רוסית. "דוברה אוטרה," הם מברכים אותי. "בוקר טוב," אני משיבה בחיוך. כולם מבוגרים, להערכתי מעל שמונים, אחד מהם אף חצה את התשעים, כך אולגה מעדכנת אותי. הוא מגיע בהליכה אל הגן, עובר על כל מכשירי ההתעמלות וחוזר לביתו בהליכה מדודה ונחושה. אני מלווה אותו במבט מעריץ, ממלמלת מילים לא ברורות ומתחילה את סבב הבוקר שלי בגן, שמשלב הליכה ממושכת ותרגילים שונים, שעוברים – כך אני מקווה – על כל השרירים החשובים בגוף.

הגן עשיר בצמחייה. אני מקיפה אותו סביב, נושמת את אוויר הבוקר ואת צבעי הגן הרעננים ומנסה לשים לב למגוון העצים והשיחים שבגן. לכל אחד מהם יש תנאי גידול ידועים: האקלים שמתאים לו, כמות המים שהוא זקוק לה, מידת האור המתאימה. אפילו מרחק השתילה הרצוי – מרחב המחיה – ידוע. במשתלה, לצד כל צמח יש תווית המפרטת בדיוק את תנאי הגידול המתאימים לו ואף את מועד השתילה הרצוי. "אם הצבע שלו ידהה סימן שאתם משקים אותו יותר מדי," הסבירה לי לא מכבר המוכרת במשתלה, כשאחזתי בידיי עציץ ובו קקטוס קטן, לראשו כדור דוקרני אדום כאש. לא רק תנאי הגידול ידועים, חשבתי לעצמי, יש גם סימנים לטיפול לקוי, והמפתיע בכל הסיפור הוא שכך הם גם בני האדם, אבל רובנו לא שמים לב לכך.

אני חולפת ליד אחת הנשים המבוגרות. היא עומדת לצד עץ, שענפיו מכוסים בצפיפות בעלים ירוקים כצבע הדשא, ומצביעה בידה אל צמרת העץ. אני מתקרבת אליו ומביטה אל על, מנסה לראות משהו בין העלים, אבל היא מפנה אצבע אל האוזן כאומרת לי 'תקשיבי'. ואני שומעת. ציוץ עדין, מיוחד. האישה מחייכת באושר ומתחילה לדבר בהתלהבות ברוסית. אני לא מבינה את המילים, אבל מבינה את התלהבותה – מדובר בציפור מיוחדת. אני מחייכת אליה גם, מסמנת שהבנתי וממשיכה לסיבוב הליכה נוסף. גם ציפור אינה יכולה לחיות במקום שאינו מתאים לה, אני חושבת, ובעוד שבמשתלה העובדים כותבים בעבורנו את תנאי השתילה והגידול של הצמחים – אנחנו צריכים לזהות בעצמנו את תנאי הגידול שמתאימים לנו – כל אחד והסביבה הראויה לו. אנחנו צריכים לזהות, להבחין, לדעת, ולא מישהו אחר – בין אם זה הורה, מורה, מדריך או אחר. רצוי להקשיב לאחרים, רצוי להכיר דרכים שונות, אבל בסופו של דבר אנחנו אלה שצריכים לזהות את תנאי המחיה המתאימים לנו.

כלב לברדור רץ לכיווני בעליזות, אחריו ממהר גבר שאינני מכירה. אני מסמנת לו שאני לא מפחדת מהכלב והוא מאט את צעדיו. הכלב קופץ עליי בהתלהבות, מכשכש בזנבו במרץ, גם ראשו נע מצד לצד ופיו מחייך בשמחה. אני מנסה להרגיע אותו בליטוף. "קוראים לו ארתור" אומר הגבר, שהספיק בינתיים להתקרב אלינו, גם הוא מדבר במבטא רוסי כבד. ארתור עוזב אותי, רץ לדשא שלצדנו, נשכב על גבו ומתחיל להתפתל בהנאה מצד לצד. "אני הכי אוהבת כלבים," אני אומרת. "הם הם, הם Natural" משיב האיש. "כמו שאנחנו צריכים להיות," אני מגיבה ומתפעלת מהמפגש המקרי שמתאים ככפפה למחשבותיי.

רגע לפני שאני עוזבת את הגן אני מביטה שוב על המינים הרבים של העצים והשיחים שמשתלבים יחד – למרות השוני – לגן ירוק, יפה ושלו כל כך.

כך צריכים להשתלב גם בני האדם.

והגן יהיה גן עדן.

רשימות קשורות

הטבלה המחזורית של הנפש

גופנים של החיים

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

על סוד, תבונה ורגישות

אחד הסודות הגדולים ביותר לחיים טובים – אינו ממש סוד. הוא ידוע מקדמת דנא, גלוי לכול ורק למעטים הוא אינו זמין. הסוד הוא... הבוקר, ולמען הדיוק – הדרך שבה אנחנו מתחילים את היום.

דרך אחת, רווחת, היא להתחיל את היום כמעט מהנקודה שבה הסתיים היום הקודם, עם אותן מחשבות וכעסים נגררים, בחפזה, מלווים בקולות טלוויזיה חלולים, מוטרדים מהמשימות שמצפות לנו בהמשך היום, צמודים – לעתים כבר במיטה – אל הטלפון החכם, גוללים מסכים, מתעדכנים מיד, דרך קורי השינה שעדיין מפריעים לראייה, בחדשות, מיילים, סטטוסים וציוצים.

דרך אחרת היא להתחיל את היום בדממה. לאט. לבד. מחדש. משאירים את מה שהיה אתמול מאחור, עוד יהיה לנו זמן לחזור לזה. לא מביטים עדיין אל מה שיהיה. מתחברים אל העולם ומקשיבים לבוקר, יש לו מה למסור לנו: רעננות, רכות, התחלה חדשה, פליאה, שמחה, נקודות מבט רעננות. כן, אם נקשיב לבוקר נוכל לשמוע גם קולות נסתרים ולהגיע אל היום מוכנים: רעננים, רכים, שמחים, נושאים עמנו כלים מתאימים, בטוחים.

אני כותבת את המילים בגן שבקצה השכונה, אחרי הליכת בוקר הגונה. אני לבד בגן רחב הידיים, אני ועורב אחד שקורא בקול על העץ שמולי.

* * * * * * *

פעמים רבות אמרו לי שאני רגישה מדי. בניהול, בעסקים, בחיים – תלוי מי היה הדובר – אי אפשר להיות רגישים מדי, כך אמרו לי רבים. כנערה ובתחילת דרכי הבוגרת הקשבתי לדוברים. אמנם לא שיניתי את דרכי, אבל התעמתי לא מעט עם רגישותי, עד שהבנתי לשמחתי הכל כך גדולה – שאם אקהה את רגישותי אקהה יחד עמה את עצמי.

עברו עליי עוד מספר שנים של התבוננות ותרגול, והיום אני נושאת עמי את רגישותי בגלוי ובגאווה, ואם עולות דמעות בעיניי אני מחייכת חיוך קטן ולא מסתירה את הדמעה. אם התרגשתי, אם התעצבתי, אם נפגעתי, זה בסדר שהדברים יהיו גלויים, ולרוב אף רצוי.

הרגישות מאפשרת לחוש את האנשים שסובבים אותך ולהבין אותם ואת דרכם, גם אם לא אמרו את כל מה שעל לבם. הרגישות מאפשרת לחוש את העולם – קולות וצבעים, בעלי חיים וצמחים, אדמה ושמיים הופכים נגישים. ברגישות יש עצמה עצומה, אם משאירים אותה מי שהיא ולא מתמירים אותה לבוץ – למשקעים של כעס, עלבון, ועוד.

רגישות היא הבסיס למודעות.

רגישות היא גם הבסיס לחמלה.

ואלה הולכים יחד.

מי שמודע – חומל.

ואיך אני מחדדת את רגישותי?

איך אני שומרת שלא תשאיר משקעים?

איך אני מתבוננת על השיעורים שהיא מגישה לי?

ואיך אני יודעת כל זאת?

הבוקר הוא זה שמביא לי את הדרכים ואת התשובות.

עורב נוסף הצטרף במהלך הכתיבה אל העורב שעל העץ. לפני כמה דקות זרקתי לעברם פירורים של קורנפלקס, אך הם נבהלו מתנועות ידיי והתעופפו מיד. עכשיו הם חזרו, מלקטים בשמחה ובקול את הפירורים סביב. אני מחייכת לעברם, סוגרת את פנקס הכתיבה ואוספת אותו אל התיק.

  במילים אחרות  

מעט מזעיר אפשר לצפות מיום – אם אפשר לכנותו בשם זה – אשר לקראתו אין אנו ניעורים על ידי רוחנו כי אם על ידי מגע מכאני של איזה משרת; מיום אשר לקראתו אין אנו ניעורים על ידי כוחות עצמנו הנולדים חדשים לבקרים ועל ידי שאיפות שמבפנים, המלוות צליליה של מנגינה שמימית – במקום פעמוני בית חרושת – כשריח ניחוח ממלא את חלל האוויר כולו – לחיים עילאיים יותר מאלה שבהם שקענו בתרדמה.

(הנרי דיוויד ת'ורו, וולדן) 

לעמוד מנגד, פשוטים וטובים

חבל לי לבזבז מילים חשובות בפייסבוק, אלא אם יש בהן מסר רגעי חשוב או מסר חוזר ונשנה, שבסופו של דבר אולי גם ייטמע.

לרוב, הפייסבוק הוא כנהר שמילותיו נשטפות לאוקיינוס, מתמזגות בו ומתאדות. ייתכן שרסיסים מהן ירדו אל העולם בגשם הבא, וחוזר חלילה, אך לי עצמי חשוב לשמר את מילותיי הכתובות. למשל בבלוג. למשל בספר, שנוצר כבר לפני מספר שנים, אך השנה אני סוף סוף – הגיעה כנראה העת הנכונה – דוחפת אותו אל שער היציאה לאוויר העולם.

יש יצירות, כאוכל, שהן זמניות – מתגבשות ונאכלות, אך יש כאלה שנותרות, כשיר. אין לדעת מי יגיע אליהן ומתי, אך הן יחכו לו. כך אני רוצה ליצור. ולכן הבלוג. ולכן הספר.

משום מה לא הצלחתי השנה לתחזק את שניהם יחדיו, ובשעה שקידמתי את ספרי הראשון  נכנס הבלוג לתרדמת חורף ארוכה.

* * * * * * * * *

דברים נוספים כנראה גרמו לבלוג להתחפר במאורתו. אחת מהן הייתה, כך נדמה לי, "צוק איתן". בצד הנפגעים הרבים מאוד נורו לכל עבר גם מילים אלימות. המילים פצעו אותי, ולדעתי פצעו את כולנו. הבלוג נהדף מבוהל ושתק, מאפשר לי ללקק את הפצעים. אבל בשעה שהפצעים אכן מגלידים, האלימות ממשיכה לשרוק סביב, ניתזת לכל עבר, מהממת אותי בכל פעם מחדש.

אנחנו חייבים לעמוד מנגד!

מדי פעם הנחתי בפייסבוק – בכוונה – מילים מנחמות, מלטפות, עדינות; מילים שכתבתי בעצמי או מצאתי אצל אחרים. אבל הפייסבוק לרוב הוא כנהר שמילותיו נשטפות לאוקיינוס, מתמזגות בו ומתאדות, ולי חשוב גם לשמר את המילים. ולכן הספר. ולכן אני חוזרת גם בבלוג.

* * * * * * * * *

כך אני רואה את הדברים:

רוחניות אינה מתאפיינת ביכולת למדוט, לשבת בשיכול רגליים, לרקוד בחופשיות או לשתוק במשך ימים, אלא על פי התנהגותנו בכל רגע:

התנהגות שנאמנה לעצמנו, אך מודעת גם לאחר;

התנהגות שמשחררת ולא אוחזת;

מלטפת ולא תוקפת.

הרגעים שלנו, כל רגע ורגע, הם אלה שצריכים לעמוד אל מול כל מה שרע.

והם יכולים.

במילים אחרות

"הבה נהיה קודם כל אנו בעצמנו פשוטים וטובים כטבע, נפזר את העננים התלויים על פנינו אנו ונשאף מעט חיים לתוך נקבוביות עורנו. אל נא תעמוד כמפקח על ענייני העניים, אבל השתדל נא להיות מנכבדיה של האנושות" (וולדן, הרי דייויד ת'ורו).

רשימה קשורה

רגעים

בחנות השעונים "אורלוגין" בחיפה

צילומים: אסף הבר

סיפור על שמי

בכיתה יו"ד למדתי את משמעות שמי הפרטי ומאז ועד היום אני לומדת את משמעות שמי המלא, את משמעות חיי. וכך זה היה.

באחד הימים נכנסה לכיתה, בשיעור לא לה, ציפי יוטשנקה – המורה ללשון. היא נכנסה כמורה מחליפה ובשעה שעיקמנו את חוטמנו היא כבר שאלה: "לשמו של מי מכם יש משמעות?" רבים מתלמידי הכיתה מיהרו להרים בגאווה את ידם, אבל אני השארתי את שלי מבוישת במקומה והקשבתי לחבריי, שאחד אחרי השני הציגו את שמם, הסבירו את מקורו והקשיבו קשב רב למורה, שהרחיבה על משמעות שמם. לקראת סוף השיעור, כשכל מי שרצה כבר הציג את שמו, היא אמרה: "יש בכיתה שני תלמידים לפחות שיש משמעות לשמם אך הם עדיין לא הרימו את ידם". דממה נפלה בכיתה. הסתכלנו זה על זה, מנסים לזהות במי מדובר. אהבתי את המורה, גם היא אהבה אותי, אהבתי גם לשון והייתי תלמידה טובה, ולכן לא פלא שלפתע היא הכריזה בקול: "שרית, אני מתפלאת עליך! האם לשמך אין משמעות?" הסתכלתי עליה בתדהמה, נבוכה, ולחשתי: "אני נקראת על שם סבתי, שרה, אבל משמעות לשם שרית ... אין". "באמת?!" רעם קולה ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי בשעה שהיא המשיכה ושאלה: "ומה פירוש המילה שרה?". שתקתי, והיא כלאחר יד ציטטה פסוק מספר בראשית, שמאז מלווה אותי בכל רגע כמו היה מקועקע על זרועי. שנים רבות חלפו, אבל הפסוק ממשיך לגלות את פניו, עמוק יותר ויותר, והיום אני יודעת שאולי גירדתי רק את קצהו.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.

(בראשית, לב, כט)

זו הייתה תחילת היכרותי עם שמי, תחילת היכרותי עם עצמי. ראשית התמקדתי בצירוף "כי שרית עם ... ותוכל", וברגעים קשים ידעתי שאצליח במאבקיי ואוכל להם ולא התייאשתי. בהמשך התחברתי לצירוף "עם אנשים ואלוהים" כי זיהיתי בי שני צדדים חזקים: החיבור לקרקע, ללוגיקה, למציאות הגלויה; לצד חיבור מרקיע שחקים לרוח, למציאות נסתרת מעין. את צדדים אלו, שהיו חזקים באותה מידה, כיניתי ביני לבין עצמי "אנשים ואלוהים", ושוב הפסוק עמד לצדי כמו אמר לי: "זו את, גם וגם". והתחזקתי. אך כאן רק התחיל המסע.

בשלב כלשהו, אינני זוכרת מתי, כנראה לא היה זה ברגע, התחלתי להתפעל מהעובדה ששמי הפרטי וגם שם משפחתי מופיעים יחד, זה לצד זה, בפסוק אחד משותף בתנ"ך. אינני יכולה להסביר מדוע, אבל עובדה זו מרגשת אותי עד היום ומחזקת אצלי את "הבעלות" שאני מרגישה על פסוק זה. אך הסיבות לתחושות אלה אינן מסתיימות כאן.

בגיל 30 התחילו לפקוד אותי כאבים עזים באזור מפרקי הירכיים. הכאבים הגיעו מדי פעם, אך בהתמדה הגבירו את עצמתם וגם את תדירותם עד שהשתלטו על חיי. לאחר אין ספור בדיקות התבררה סיבת הכאבים – שחיקת סחוס במפרקי הירכיים, בעיקר בשמאלי. אבחנה זו, שגם הסבירה את צליעתי בעיקר ברגל שמאל, הפכה משמעותית ובולטת לעין ככל שנקפו הימים, וכבר סיפרתי על כך ברשימה "ברית". בחיפושיי אחר ארוכה עברתי בין רופאים קונבנציונאליים רבים ובין מטפלים אלטרנטיביים רבים, כל אחד מהם כיוון אותי – בטוב או ברע – לדרכי. ביקור אחד, לא צפוי, היה משמעותי במיוחד בעבורי. הגעתי אליה, אינני זוכרת אף את שמה, לטיפול הומאופטי קצר. אני לא זוכרת מה הייתה מטרת הביקורים, אבל הם לא היו קשורים לכאבים, משהו פשוט, שניים-שלושה מפגשים בסך הכול, אבל דווקא שם – בעת התשאול שערכה לי כדי לאפיין את הרכב הטיפול ההומאופטי שמתאים לי – "נפל לי האסימון", ממש ראיתי אותו צונח אל מול עיניי: מפרקי הירכיים מחברים בגוף בין חלקו התחתון לחלקו העליון, מבטאים בגוף את החיבור הפנימי בין שמים לארץ – שני הפנים שחזקים אצלי, שני הפנים שאני אמורה לבטא בחיי, אך גם להצליח לאזן ביניהם. הפגיעה במפרקי הירכיים הצביעה באופן כואב על הקושי שלי לאזן בין העולמות. לא ידעתי לחיות גם וגם, אלא כאן או שם: לרחף מאושרת בעולמות נסתרים, מנותקת מהמציאות התובענית, או להתחבר בעצמה לחיי היום-יום, תוך ניתוק מהרוח, עד כדי דעיכה, סוג של קמילה שיש בה עצבות. יצאתי מהפגישה נסערת ומבינה את דרכי בחיים: עליי לא רק לקיים את שני העולמות, אלא גם לחבר ביניהם שיהיו אחד.

באחד הימים פתחתי שוב את פרק לב בספר בראשית. כנראה חיפשתי חיזוק להבנה האחרונה, המשמעותית כל כך, אלא שהפעם – משום מה – המשכתי לקרוא מעבר לפסוק. וכך כתוב רק שלושה פסוקים אחרי:

 וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ.

קראתי את הדברים, לבי המה ולסתי נשמטה, אני מודה, ועד היום לא נגעתי שוב בהקשרים אלה, השארתי אותם בדממה במקומם, עוצמתיים בעיניי, בלתי נתפסים, בלתי מפוענחים.

הפרק האחרון בסיפורי זה התרחש לא מזמן, אני בטוחה שגם לו עוד יהיה המשך. רגע אחרי שסיימתי פגישת עבודה בבית קפה הצמוד לחנות ספרים, קמתי ממקום מושבי ופסעתי בין שולחנות הקפה מצד אחד, לדוכני הספרים מצד שני. לא עצרתי להתבונן בספרים, לא התכוונתי לרכוש ספר, רבים כל כך הרי מחכים לי בביתי, אבל על ערימות הספרים המסודרים באחד הדוכנים, מונח כלאחר יד מחוץ לסדר הקיים, ממש כמו מישהו הניח אותו שם במיוחד בעבורי – קרץ אליי הספר "ברכות סבי", עליו המליצו לי כבר לפני שנים, ולא רק אדם אחד. לא חשבתי פעמיים ולקחתי אותו, ברור לי שמשהו מחכה לי בין דפיו, משהו במיוחד בשבילי.

ואכן, כבר בפרק השני בספר נתקלתי בסיפור שכותרתו – להיאבק עם המלאך. "ירכו של יעקב נפגעה במאבק ולפני שהמלאך עזב הוא נגע בו במקום הכואב... הוא נגע שם כדי שיעקב יזכור. יעקב נשא את הפצע כל חייו. זה היה מקום הזיכרון שלו". כך כתוב בין השאר בפרק, ואני הבנתי שאם עד עכשיו זה לא היה מספיק ברור לי, כך אתייחס מעכשיו לצלקת האישית שלי – כמקום הזיכרון שלי לייעודי: לחבר בין העולמות, רוח וחומר, לחיות אותם יחד, כאחד, להביא אותם שלובים זה בזה לעולם.

ומדוע סיפרתי את סיפור שמי? האם כולם צריכים לדעתי לחקור את שמם? זאת אינני יודעת, ייתכן, אבל ברור לי שאם לא את שמנו – כדאי שנחקור את דרכנו, את משמעות חיינו. אני מנסה לעשות זאת מדי יום.

   נ.ב.   

גם ספרי הראשון, שכבר כמה שנים מחכה שאוציא אותו לאור, מביא בעצם את החיבור הזה, מבקש להציג את אחדות העולמות. לא מזמן סיימתי את עבודתי האישית עליו ועכשיו אני יוצאת למסע חדש – המסע להפקת הספר כפי שאני רואה אותו בעיני רוחי.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

Yakov, שימי לב

הגעתי למקום חדש.
מפתיע שרגע לפני גיל 50 עדיין אפשר להגיע למקום חדש שכזה, מפעים כל כך. המילה הכי טובה שמצאתי עד כה לתיאור המקום הזה היא "אחדות". יש אחדות גדולה עכשיו בחיי: הדרך בה אני חיה, האנשים שאתי, מעשיי, פרנסתי, ביתי, האוכל שבא אל פי, ימיי ולילותיי – הכול מתמזג לכדי תמונה שלמה בה אני באה לידי ביטוי – אני – ללא צרימות.

אושר.

יש באחדות הזאת אושר מתמשך.

אינני מקבלת את האחדות הזאת כמובן מאליו, בכל רגע אני מודעת לה ומודה עליה. במו ידיי הגעתי לכאן, וכלל לא במקרה, ואני מביטה סביב בהשתאות גדולה, אך גם במידה של בלבול. האחדות ממלאת אותי, נטמעתי בה, התמזגתי עם חיי. אי שם שמעתי קול שאומר "זה טוב, זו השאיפה". כאמן טוטלי שנטמע ביצירתו עד כלות – חיי ואני אחד הם. אבל לא ידעתי האם אכן טוב הדבר.

* * * * * * * * * * *

לכל אחד יש את הדרך הייחודית לו שבה אלוהים* מדבר אליו או שבה הוא שומע את אלוהים. אני מנקה את ערוצי השמע אליו באמצעות הליכה, ומפנימה את דבריו דרך הכתיבה.

הכתיבה מותירה אחריה מתאר, לא רק על הנייר אלא גם לדרך חיי, והיא מותירה את רישומה גם על פניי, משאירה אחריה מתאר של חיוך, שאותו יכולות התרחשויות רבות לחזק ואליו יכולים להתנפץ בשקט יחסי התרחשויות נעימות פחות. יש קשר ישיר בין החיוך שעל פניי – החיוך הלא מודע לעצמו, שעולה מהלב – לאחיזה בעט, לכתיבת מילים שמתחברות זו לו בקסם לכדי משמעות.

עברו ימים. ולמרות האחדות הגדולה של חיי, טיפין טיפין, בקלות היה הדבר יכול לחמוק מעיניי, אבל לפתע שמתי לב שהחיוך שעל פניי נחלש, והבנתי:

יחידים בעולמנו מבטאים בלי דעת בדיוק את עצמם, ללא צורך במבט נוסף. אולי ערוץ ההקשבה וערוץ הביטוי שלהם בעולם אחד הם. אבל רובנו לא שם, בוודאי לא אני. חיי היום מבטאים אותי, ויש בהם אחדות עם הנשמה, אבל אני חייבת להמשיך להקשיב, ואף לשוחח. כן, גם בתוך האחדות הנפלאה אני עדיין צריכה לקחת את עצמי הצדה, ללכת, לכתוב ולהקשיב, לפני שאני חוזרת להתמזג עם חיי.

לכל אחד יש את הדרך הייחודית לו שבה הוא שומע את אלוהים. 

את הדרך הזאת צריך לדעת ויש להתמיד בה. 
ללא סוף.

* חיפשתי דרך להסביר למה אני מתכוונת כשאני כותבת "אלוהים", אבל אז, בתזמון מושלם כרגיל, קיבלתי את הסרטון הקצר הבא: קישור. זה קרוב למה שאני מתכוונת אליו, אם כי עדיין דורש הרחבה. אולי אעשה זאת בהמשך.

  נ.ב.  

אני אוהבת צירופי מקרים. אני רואה בהם עדות לכך שאני מקשיבה, שמה לב.

משפטים מרכזיים ברשימה זו נהגו במהלך נהיגה. מיד אחרי שהחניתי את הרכב בצדי רחוב ראשי בקריית אתא מיהרתי לרשום את המשפטים על דף. כשהרמתי את מבטי ראיתי מול עיניי את צירוף המילים "Yakov, ה' הוא המלך, אם עדיין לא הבנת ;-) " (הסיום הוא תוספת שלי). חייכתי ומיהרתי לצלם. התמונה מובאת בראש הרשימה: מדבקה עליה כתוב "ה' הוא המלך" צמודה לסככת הטלפון הציבורי, ומעט מעליה, על שלט חנות להמרת כספים (change, אולי גם כאן יש סימן): Yakov – שם משפחתי, ויש גם מי שקורא לי כך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

מי האיש?

בערב שבת, שלא כהרגלנו, שרנו סביב שולחן האוכל. השיר שבו הארכנו במיוחד וגם העמקנו במילותיו היה "מי האיש?" ואני אמרתי בלבי תודה, אולי ראו אותה אף בעיניי, על החסד הזה.

מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

(תהילים, לד, יג)

נדמה שכל מה שחשוב גלום במילים אלה, ואם ננהג על פי הכתוב, ואם נחנך כך, ואם ננהיג כך – נראה טוב.

אבל המילים כמו נמחקו ברוח הימים.

* * * * * * * * *

יש דברים שחשוב להקפיד עליהם; יש דברים שחשוב למקם אותם ראשונים בתחילת היום, בתחילת השבוע, לפני שתדרי היום-יום, הכאן והעכשיו, משתלטים על הלך הרוח: בעבורי זו הכתיבה, תחת השמים, לשם העמקה בדרכי החיים ותזכורת לעצמי על הדברים החשובים באמת.

יום ראשון, 8:30 בבוקר. קר בחוץ, השמים מעוננים והגשם קרוב. עטפתי את עצמי היטב, כולל כפפות שמותירות את האצבעות חשופות, ויצאתי אל החצר – למרות שזו תחילתו של היום, למרות שזו תחילתו של השבוע, למרות מזג האוויר – אוחזת בכף ידי ספל קפה וחופנת ביד השנייה פנקס כתיבה, את הספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" ואת "ספר קטן על משמעות החיים", שכתב אסא כשר. בכיסי הסוודר תחבתי עטים ויצאתי.

את "ספר קטן על משמעות החיים" קראתי לפני שנים רבות, אך הדיו נותרו בי עד היום. עכשיו, כשפתחתי את הספר הקטן נפל ממנו דף ועליו מילים בכתב ידי, מי יודע מתי כתבתי אותן. בצדו האחד רשמתי משפטים קצרים ששימשו לי כתזכורות לדרך הנכונה בעבורי. בצדו השני – מילים בודדות שמשרטטות את מה שאני מבקשת שיתקיים בחיי. שנים אחרי – הכול כאן. אחד לאחד.

ה"ספר הקטן" נפתח במדרש שעוסק בציטוט שבראש הרשימה. "אם נבין את המדרש על בוריו", כותב אסא כשר, "נכיר היטב את שאלת משמעות החיים", ומכאן הוא ממשיך ומבהיר את המדרש בדרך מרתקת, כמעט מפרק אותו, מילה אחרי מילה. הפרק הראשון – ויסלח לי הכותב על כך שאני מביאה מיד את סיכומו, בשעה שהדרך אל הסיכום חשובה יותר, ולכן אני מוסיפה כאן המלצה חמה לספר – מסתיים במסקנה, שאותה ממשיך אסא כשר לפתח במהלך הספר, ש"שאלת משמעות החיים של אדם היא שאלת העקרונות המעשיים שהאדם יכול לפעול על פיהם, כדי לקיים חיים שהם טובים בעיניו".

* * * * * * * * *

שנים רבות אני צועדת בדרך הרוחנית, קרוב לשלושה עשורים ואולי אף יותר. ב"דרך הרוחנית" אני מתכוונת לדרך שבה אני מתבוננת, ללא הפוגה, פנימה והחוצה, לעומקם של החיים, בניסיון להבין את עצמי, את דרכי, את הקשרים בין מה שבפנים למה שבחוץ, את משמעות החיים.

לפני כשנתיים הגעתי לשלב שבו הבנתי שחיים שהם טובים בעיניי אינם יכולים להתנהל רק ביני לבין עצמי או ביני לסביבתי הקרובה. הכתיבה לרבים, שבה התחלתי לפני יותר מעשור, היא דרך נהדרת לצאת מעצמי, אבל היום היא כבר לא מספיקה לי. עכשיו אני יודעת שדווקא הרוח מחייבת אותי למעגל רחב יותר שבו יתקיימו המילים:

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

כך הרחבתי את דרכי והתמסרתי לפעילות חברתית משמעותית, עליה כבר כתבתי כאן בבלוג.

אני חושבת שאנשי רוח רבים צריכים לנהוג כך.

נ.ב.

גם ברשימה הקודמת צעיף הוסר מעל עיניי (אותה לא הפצתי ברבים) חיברתי בין העולמות – האישי והחברתי. אשמח אם תקראו גם אותה.

ולסיום

כדאי להקשיב: "מי האיש?" – בביצוע חוה אלברשטיין