30.4.2012

להגיע למהות






לפחות שתי עקבות השאיר על אדמתי הסרט "הוגו" מעבר לתנועה המדהימה של המצלמה, שרצה במהירות, בגובה העיניים, לאורכה של תחנת רכבת צפופה, בין שלל דמויות ודוכנים ססגוניים, ולא נותנת לדבר לעצור את תנועתה. "הוגו" –סרט ילדים שמתאים יותר למבוגרים, בבימויו של מרטין סקורסזה, הוקרן עד לא מזמן בבתי הקולנוע. הסרט מציג את סיפורו של נער יתום בן 12 המתגורר בתחנת רכבת בפריז, ומביא דרכו את סיפורו של הקולנוע בראשית ימיו. אבל אני, כהרגלי, לקחתי מהסרט דברים אחרים: "הייתי מכונה מקולקלת ואתה תיקנת אותי", כך אומר אחד מגיבורי הסרט באחד מרגעי השיא שלו, ואני מיהרתי לרשום את המשפט בפנקס הקטן, שתמיד מלווה אותי. זו העקבה הראשונה.

גיבור הסרט מתייחס אמנם למשהו גדול יותר – "מי שאיבד את מטרתו (בחיים) הוא כמו מכונה שהתקלקלה" הוא מוסיף – אבל כולנו מכונות מקולקלות, בדרך זו או אחרת, ומי שמבין זאת דרכו קלה יותר. כבר שנים אני מתייחסת כך לכל מה שקורה לי, אבל המשפט הזה נתן לי מילים ברורות. כשמשהו בי או סביבי מתחיל לקרטע אני עוצרת מיד – או זמן מה אחרי – ומסתכלת פנימה, כמו מכניסה את עצמי לטיפול במוסך: מה נחלש בתוכי? מהיכן מגיע הכעס? מהו מקורו? האם אני באמת כועסת על מי שמולי או שמא אני כועסת על חולשה נסתרת שלי? למה החשש הזה? האם הוא אמיתי? האם הוא "שלי" או שירשתי אותו ממשפחתי? מה מקור העצבנות? אולי זה בכלל משהו גופני? וכך זה ממשיך. וכמו בקול שני שמלווה את הבדיקה העצמית, אני מסתכלת גם על מי שמולי כמכונה שאולי התקלקלה, ומזכירה לעצמי שכנראה זה לא ממש בכוונה ומקור התגובה הוא פשוט בחלק אחד מקולקל, שניתן לתיקון, אם רק נרצה, אם רק נשים לב.

לפני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ט' ואולי ח', נעלבתי עד עמקי נפשי מהמורה לספרות, שכל כך אהבתי. האירוע התרחש דווקא באחד הימים שבהם לא הגעתי לבית הספר, עוד יום מני רבים שבו הרגשתי לא טוב, כנראה בשל מחלת הברונכיטיס שממנה סבלתי בילדותי. המורה שאלה בכיתה "היכן שרית?". כששמעה שאני שוב חולה אמרה בפשטות, אל מול כולם, "היא כל כך חולנית", והמשיכה הלאה. חברה שהגיעה לבקר אותי בהמשך היום סיפרה לי על כך, ואני נעלבתי כל כך. "למה היא הייתה צריכה להגיד את זה?" שאלתי בכעס, "למה לפני כולם?" הוספתי בעלבון, "אני חולנית?". עברו ימים רבים, הכעס בער בי לצד הבושה, עד היום אני זוכרת את התחושה, עד שהבנתי שנעלבתי מהאמת. פשוט מהאמת! כן, הייתי חולנית. כן, הייתי חלשה. זה הדבר שכאב לי ולא דבריה של המורה. המורה בסך הכול רצתה להביע את דאגתה הכנה, אבל אני הגבתי כמו דיברה עליי רעה. אירוע זה פקח את עיניי לרווחה, ולמרות שהתרחש לפני שנים אני מביאה אותו כאן כדוגמה כי הוא פשוט, ברור ומדויק, ומדגים היטב שכדאי בכל עת לבדוק היטב את מקור הכעס, העלבון או הכאב, כשאלה מחליטים להרים את ראשם.

כשמודעים לתגובות שלנו ולמקורן או לתגובות של מי שמולנו ולמקור האפשרי שלהן – קל יותר להתמודד עם כל מה שעולה וצף אל פני השטח ועוצר ומעכב, מטריד ומכביד, מעיק ומדיר שינה. לפתע, רוב הדברים מקבלים משמעות אחרת ובעיקר משמעות שניתן להתמודד איתה. עוד תיקון ועוד תיקון, התיקונים נעשים קלים יותר, הבעיות מתרחקות זו מזו, ומתקבל מרווח בחיים, מרווח שמאפשר להגיע לעיקר, למהות – לבדוק מי אנחנו באמת ולהיות אנחנו, בכל רגע ובכל תנועה.

וכך אני מגיעה למשפט השני שרשמתי בפנקסי במהלך הסרט, לעקבה השנייה – "העולם הוא כמו מכונה שלמה, אין חלקים מיותרים, לכל אחד יש תפקיד" – אלה דברי הסרט לקראת סופו, זו גם אמונתי וכך גם מתחברים זה לזה חלקי הרשימה הנוכחית וכלל רשימות הבלוג: אם נתבונן בעצמנו ונכיר את עצמנו; אם נבין שהתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו נובעות בדרך כלל מחולשותינו; אם נגיב בהתאם ונחזק את עצמנו – נוכל להגיע לעיקר, להיות עצמנו, ובכך להגשים את ייעודנו ולמצוא את מקומנו הנכון בעולם.


     מילים נרדפות     
כאשר נפסיק להיכנע לצלמנו ולצלם דמותם של אחרים – נגלה את טבענו הייחודי,
נלמד להיות עצמנו,
ונפתח את ערוצינו הקיימים.
(שקטי גווין)


   שאלה להתבוננות   
מתי אני לבד?
מתי אני לבד, בשקט?
מתי אני לבד, בשקט, עם עצמי?

שער: מהות

12 תגובות:

  1. אנונימי30/4/12

    יאאא!!הכי טוב עד עכשיו!את כמו יין!!!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לאנונימי/ת! כשמתמידים - משתפרים, "מתכווננים" - ככה זה, לא?

      מחק
  2. ישי-אחד שיודע...1/5/12

    חברה יקרה שלי ,
    אם להתייחס לחלקו הראשון של הפוסט אז אני לא מבין למה לקח לך בפעם האחרונה כל כך הרבה זמן לעצור ו"להכניס את עצמך למוסך" , בדיעבד אני הרווחתי מזה בעקיפין כי הידקנו את החברות בינינו ובכל אופן אני שמח שזה בסוף קרה ותיקנת את "מה שהתקלקל" ועכשיו את מאושרת !
    ואני מאושר שאת מאושרת !
    המשיכי רק עם אושר ובריאות (אפרופו החלק השני של הפוסט :) )
    שיהיה המשך שבוע מעולה !
    ישי

    השבמחק
    תשובות
    1. ישי, אסביר לך כשניפגש? בקרוב? ואולי אתה כבר יודע ... עכשיו, בכל אופן, אני עושה תיקונים מיד, גם הקלים ביותר, והדרך - יפה כל כך :-) תודה!

      מחק
  3. גיל חורב1/5/12

    שרית היקרה,

    למרות שדברייך היפים ראויים גם הפעם לתגובה מיוחדת בפני עצמם, אנא הרשי לי הפעם לשתף אותך במחשבה שעלתה בי לגבי השם שנתת לבלוג שלך – "שער לאור", וכיצד דווקא הוא זה המתחבר ושייך מאוד למושג ה"דרך" אותו את מדגישה כל הזמן. המחשבה מנסה לענות על השאלה, היכן נפגשים ה"שער" וה"דרך"?

    ובכן, במחשבה החיצונית, הדרך נראית לנו ככזו שרק בסופה ניכנס ל-שער, אל "ה-" שער בה"א הידיעה, אך באמת אין זה כך.

    כי השער לאור בנוי למעשה מהמוני שערים קטנים, שער, אחרי שער, אחרי שער, אליהם אנו באים ונכנסים לאורך דרכנו. כל צעד שעשינו בדרכנו, הוא למעשה שער מקומי, יחסי, אליו באנו ונכנסנו. ובכל שער כזה, אנחנו גם מפנים את מבטנו אחורה, וחווים מה הוא הוסיף לנו ומה הוא שינה במיכלול השערים אליהם נכנסנו עד עתה, וגם מפנים את מבטנו קדימה, אל המשך הדרך שעוד נכונה לנו.

    ובכל שער אליו באנו נכנסנו, אנחנו מבינים שהוא הוביל אותנו לשער יותר גדול, ואותו שער יותר גדול יתגלה בפנינו בהמשך, ככזה שהוביל אותנו לשער עוד יותר גדול, וכן הלאה. ולפליאתנו אנו מגלים, שאנחנו הולכים וגדלים ביחד עם השערים אליהם אנחנו נכנסים! וכדי לחזור אחורה ולצאת מהשער אליו זה עתה נכנסנו, לא תהיה לנו ברירה אלא לקטון ולהתכווץ, אבל זה יהיה מאוד לא נוח, ולכן אולי זה בכלל לא כדאי...

    והסוד של מה שישמר את המשך הליכתנו בדרכנו, הוא מצד אחד לראות את השער אליו אנו באים ונכנסים כמושא כל כיסופינו, ומצד שני, בו זמנית, להבין שזהו רק שער אחד, מקומי, יחסי, שהוא חלק משרשרת השערים הגדולה אליהם באנו ונכנסנו, והשערים אליהם אנו עוד עתידים לבוא ולהיכנס.

    ויש לדעת, שכל השערים האלה אינם נפרדים זה מזה, אלא יש חוט אחד ארוך ששוזר את כולם יחדיו כשרשרת אחת ארוכה ומופלאה, המרכיבה שער גדול, ענק, עצום, אליו נבין בסוף דרכנו שנכנסנו, ונשתאה ולא נבין כיצד היה בכוחנו להיכנס אל שער כזה גדול.

    וע"פ הנ"ל אולי ניתן לומר בדרך רמז, ש"שער" הוא מלשון "השערה". כי בכל שער אליו נכנסנו, עלינו לשמור על הענווה, ורק לשער ש"זהו, הגענו", ולצפות לכך שעוד עשוי להיות המשך לדרך. המשער, רק הוא זה שפותח בפני עצמו את הדרך להיכנס אל שערים נוספים.

    ובכל שער אליו הצלחנו להיכנס, עלינו לא להתבייש, אלא לצעוק במלוא גרון ובקולי קולות כמו שדרני הכדורגל: "שער!!!, שער!!!" :-)

    המשך שבוע טוב,
    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. גיל, אתה מוסיף כל כך הרבה לבלוג שלי, מוסיף באהבה, בנתינה מלאה. אתה מוסיף עומק והקשרים חשובים ואתה כמו מאשר לי שאפשר לחיות כאן ועכשיו, אבל בו בזמן ללכת הכי רחוק שאפשר. תודה מעומק לבי, לשיתוף שבימינו אינו ברור כלל. לוקחת אתי למדיטציה שלי את כל השערים שעליהם כתבת כאן. "אעבוד" איתם, אעבור דרכם, ואמשיך לכתוב, ואמשיך לצעוק את שעריי.וגם, אלך בעקבותיך - ואכן אתייחס באחת מהרשימות הקרובות לשם הבלוג. כדאי שאומר עליו כמה מלים. ולכל מי שקורא - מומלץ לכם להצטרף לרשימה של גיל, ששולח במייל דברי חכמה רבים.

      מחק
  4. ישי אברמס2/5/12

    איזה יופי של פוסט, גם מתאים ליום הזה לפי המאיה (כל יום הוא אכן שער למשהו :)) - הלך שמים קריסטלי שנותן את הפיתרון לגל הרוח... או בעברית: אנחנו מציבים גבולות בפני התעללות נפשית (פנימית וחיצונית) ויוצרים בתוכנו מרחב להתפתחות רוחנית ולנחישות פנימית, משחררים את הפחדים העמוקים שלנו ועוברים ממתח לזרימה ולקלילות בחיים... המשך שבוע נפלא!

    השבמחק
    תשובות
    1. הי ישי, המרחב הפנימי אכן גדל והולך, גם בזכותך, ובכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות שבעצם אין גבול למרחב, וככל שהוא גדל יש בו יותר נקודות השקה עם יותר אפשרויות ויותר אנשים ויותר מרחבים. תודה.

      מחק
  5. הי שרית. הסרט היה מקסים והרשימה שלך רק האירה אותו באור חזק יותר. כשקראתי היה נדמה לי שהתלווית אליי השבוע וכאילו ראית את מה עברתי וידעת לומר בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין מדוע קרה מה שקרה. וואו! תיקון עצמי. תיקון של חצות תרתי משמע. תודה! כתיבה נפלאה. לא נופלת ולו בקצת מכל אחת מהסצינות הקסומות של הסרט. אם כבר- מתעלה. שלך.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה קרן. תודה שאת מלווה במייל וכאן ובדרך. ברכות.

      מחק
  6. אני אוהבת לשחק עם עצמי משחקים מחשבתיים כאלה של איך הייתי מתנהגת מול מצב מסוים בעבר ואיך היום. השינוי והבגרות שאני מפגינה מאד מעודדים אותי ועוזרים לי להימנע ממקומות רעים.

    השבמחק
    תשובות
    1. וזה סימן שאת ... "הולכת", כלומר, לומדת ומתקנת ומתקדמת :-) תודה.

      מחק