6.5.2012

כולנו אלימים

האלימות נמצאת בתוך כל אחד מאתנו. ועד שלא נלמד לזהות אותה ולהיות מודעים לה בכל רגע ובכל מעשה שלנו, ועד שלא נלמד לאזן אותה – לא נוכל להתקדם, לא כיחידים ולא כחברה.

תכננתי לכתוב היום בבלוג על "הליכה" – הליכה פיזית, הליכה פנימית, בדרך האישית. אבל אני לא מצליחה. על פי תפיסת עולמי, המדינה הייתה צריכה היום לעצור! אחרי סוף שבוע רווי אלימות נוטלת חיים, אלימות סתמית שמחירה חיי אדם שאין יקר מהם, היינו כולנו, כחברה, צריכים לעצור. מישהו עצר? אני מסתכלת עכשיו על הכותרות הראשיות באתרי החדשות: שתי ידיעות מתייחסות לאירועי סוף השבוע, בדגש על מחדלי המשטרה, הידיעות האחרות עוסקות בבחירות שבפתח, במזג האוויר, בפרק האחרון של הישרדות, ובמסי ששבר שיא חדש. ומה עם מה שקרה רק אתמול? שעת מחנך בבאר שבע – זו התשובה. שעה אחת, בעיר אחת, שעת מחנך. וזה יספיק? כוסות רוח למת.

כשישבתי ותכננתי את "שער לאור" החלטתי שהרשימות שאעלה בבלוג לא יהיו מקריות, לא יהיו תלויות באירועים מזדמנים מחיי היום יום. החלטתי לכתוב בצורה עקבית ושיטתית על דרכי, כדי לסייע לאחרים לעלות על דרך משל עצמם, שתביא אותנו למקום טוב שיש בו אור, שלווה ואהבה. תכננתי ללכת לאט, עקב בצד אגודל, בסבלנות ובהתמדה, ולהגיע אל מי שאצליח להגיע. בלי להתייחס לאירועי השעה. וכך אני עושה. אבל יש זמנים שבהם חייבים לצאת מהמסלול. מישהו היום יצא ממסלולו? מישהו היום שינה משהו ממסלולו? חוץ משעת המחנך בבאר שבע?

ראש הממשלה. שר החינוך. שרת התרבות והספורט. שר התקשורת. חברי כנסת. יו"ר התאחדות הכדורגל. ראשי ערים. מנכ"לים. יו"ר הרשות השנייה. רשימה חלקית בלבד. כולם היו צריכים היום לעצור, קבל עם ועדה, להסתכל על עצמם ולהגיד בראש חוצות: "מהיום אני אתנהג אחרת, מהיום  אהיה מודע לכל ביטוי אלימות שלי ושל מי שסובב אותי. מהיום לא אתן יד להמשך ביטויים של אלימות". אלימות לא חייבת להיות פיזית. היא מתחילה במילים. היא מתחילה במבטים. היא מתחילה בביטול הזולת ובהתייחסות תוקפנית אליו, שאין בה הקשבה ואין בה ניסיון הבנה. היא מתחילה בשקרים. כולנו שותפים לאלימות הגואה. הגיע הזמן לשמש דוגמה ולעקור אותה מהשורש.

אני חושבת ומקווה שכל מי שמכיר אותי יוכל להעיד שאני אדם רגוע, סבלני, שקט ומחייך J . מקווה מאוד. אבל גם בי יש אלימות. המקרה הקיצוני ביותר בשנים האחרונות אירע כששכן זועף הרעיד את ביתנו בשעת ערב מאוחרת בדפיקות עזות על הדלת. הדפיקות העזות הבהילו אותי, פתחתי את הדלת בסערה, וכשהבנתי שמדובר בשכן שאינני מכירה שזועם על ענייני חנייה – איבדתי את עצמי ויצאתי אליו כאחרון הבריונים. הוא גבוה ממני פי שניים ורחב ממני פי שלושה, אבל אני אחזתי בידו וצעקתי עליו בקולי קולות ובעוד רגע אולי גם הייתי סוטרת לו. הוא השיב באותה מטבע. אני לא זוכרת בדיוק מה מנע מאתנו להמשיך במריבה העזה, אולי היו אלה השכנים שיצאו להתבונן במאורע, אבל אני זוכרת היטב שבמשך ימים רבים אחר כך הסתכלתי על עצמי כזרה. "מה זה היה? זו אני?" שאלתי את עצמי. "מהיכן זה הגיע? כיצד לא שלטתי על עצמי?" לא הצלחתי להירגע. "יש לך מושג איך זה היה יכול להיגמר?" כעסתי.

נכון, זהו אירוע קיצוני יחסית לחיי, אבל היום אני יודעת שהאלימות חבויה בנו, ואני משתדלת בעבודת מודעות עקשנית לזהות את ניצניה כל הזמן, גם במילים, גם בטון הדיבור, גם במחשבותיי. היא שם. ואני עובדת איתה. עד שתיעלם. גם בתוכי וגם בסביבתי.

הטיפול באלימות אמור לעמוד בראש סדר העדיפויות של המדינה. הטיפול אמור להתחיל מראשי המדינה והחברה – בדוגמה אישית ובמהלכים מקיפים ומתוכננים היטב. מנהיגים, אנשי עסקים, רבנים, מחנכים, אנשי תקשורת, ספורטאים. כולם צריכים להיות שותפים לדרך חדשה שאין בה אלימות. אבל גם אנחנו. גם אנחנו שותפים. גם אנחנו צריכים להתחיל להסתכל על עצמנו, לזהות את האלימות שבנו, לאזן אותה, ולתת דוגמה לכל מי שסביבנו. גם אנחנו. כל אחד ואחד מאתנו.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

18 תגובות:

  1. כמה קשה להתנהל מול אנשים. לפעמים הבן אדם הכי חשוב לך מוציא ממך את הרוע ואז אתה מביט לאחור וכועס על עצמך ועליו שהוא הביא אותך למצב הזה, להתפרצות ללא שליטה להיות מפלצת.
    אני זוכרת שלפני 20 שנה עמדתי לשמור חנייה בקניון רמת גן לבן זוגי שהגיע עם האוטו ולפני שהספיק להיכנס, נכנסה מכונית קטנה, אוטובינקי לחניה כשהיא עולה עלי, משכיבה אותי על המכסה המנוע ומתישרת בחניה. זה לא הספיק והנה יוצאת מתוך המכונית בחורה גדולת ממדים ומאוד גבוהה, תופסת אותי, סוטרת לי ופותחת לי את הראש וצועקת שאני ארד לה מהאוטו. היינו בהלם, קבלתי טיפול רפואי בסופר פארם ונסעתי לבית חולים לתפור את הראש. לאחר ערב מתיש פנינו למשטרת רמת גן להגיש תלונה ומי היה שם? הבחורה!!! הגישה תלונה עלי. התלונה הסתיימה אחרי שנה ב- "חוסר עניין לציבור" שנה אחרי זה התחלנו לשמוע על סכינים ורציחות בין נהגים ו....
    אז?????

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן, קשה להתנהל מול אנשים, אבל אנחנו חייבים "להחזיק" את עצמנו, להיות מודעים לניצני האלימות שבנו, לעצור ניצנים כאלה בסביבה הקרובה לנו, וגם ... לפעמים לוותר. יש מקרים רבים שצריך לוותר. אין ברירה. תודה על התגובה.

      מחק
    2. אנונימי8/5/12

      האם לחסום חניה זו לא אלימות?

      מחק
    3. אילן אזולאי12/5/12

      לפעמים כאלה אנחנו אנחנו חיוורים כשמדובר לעצור לרגע אני אישית מאוד מקנה לרובצים פרקדן כשמשהו או מישהו כועס או נוטה לריב איתנו לכעס שפה משלו והגיבור שכובש את ייצרו הוא זה שמכתיב את השפה אם רגועה היא או פשוט גועשת תהיה התגובה חייבים לעצור לרגע פה תמון מהלך קריטי לספור עד 10 ולהכתיב בנועם

      מחק
    4. הי אילן, כתבת יפה כל כך. ואכן הגיבור שכובש את ייצרו הוא זה שמכתיב את השפה... לספור עד 10 ולהכתיב בנועם. תודה :-)

      מחק
  2. ברכה קורן6/5/12

    אכן כן, לדעתי התנהגות אלימה היא צרה רעה בארץ שלנו.
    לכן צריך לקום ולשנות. כפי שהחליטו הירוקים לשמור על כדור הארץ כך אנחנו כל אחד מאתנו צריך להבין שהתנהגות נאותה היא הדרך הכי נכונה לחיים טובים ולהמשך קיומנו בצורה שפויה.
    התנהגות צריכה להתחיל מהדברים הכי קטנים בחיים - החל מנימוס, הסתפקות במועט, עזרה לזולת, עזרה לקהילה, התנדבויות ועוד ועוד

    'ואהבת לרעך כמוך' לו יהי ויפה שעה אחת קודם.

    תודה, ברכה קורן

    השבמחק
    תשובות
    1. הי ברכה, בדיוק כך. אם כל אחד ילמד להסתכל קודם כל על עצמו ועל סביבתו הקרובה - נוכל לשנות משהו. אבל ... מעטים עושים זאת. מעטים מבינים זאת. ובכל זאת, אני אופטימית וממשיכה :-). תודה לך.

      מחק
  3. אביב מ6/5/12

    תודה שרית שהעלית פוסט על הנושא, שנוגע במישרין לחיים של כולנו, והבשורות אינן טובות. הפניית האצבע כלפי נבחרי הציבור לא תועיל. זה הזמן שלנו לנקוט עמדה, ולהלחם על דמותה של הארץ הזאת.
    המצב בלתי נסבל, והבעיה היא מערכתית. היא מתחילה כמו שכתבת בחוסר הכבוד לכל מי שהוא אחר, ובחוסר כבוד לכל נושא סמכות - שוטר, פקח, מציל. וזה ממשיך במערכת החינוך, באכיפת החוקים, בבתי המשפט.
    גם לתקשורת יש חלק, ולתרבות שזנחנו, ולחלוקת התקציבים. כדי לעשות שינוי כל כך עמוק צריכים להתחיל מבפנים, מהבית, השכונה, בית הספר, וגם להיות יותר פולטיים, להלחם על הערכים האלו, שהם כבר לא מובנים מאליהם.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי אביב, אביב, המצב באמת בלתי נסבל. ובדיוק כמו שכתבת - גם אני מרגישה כך, ולאחרונה יצאתי מגבולות הבלוג (כדרך להשפיע) והצטרפתי גם לתנועה חברתית חדשה. כדי להיות גם פוליטית וגם מעשית. אשלח לך במייל פרטים, אולי תמצא עניין. תודה שאתה כאן.

      מחק
  4. ישי-אחד שיודע...6/5/12

    חברה ,
    גם אותי זיעזעו ארועי הימים האחרונים ומודה ששקלתי לכתוב איזה טור קצר בפרצוףספר .. אבל עוד לא הושבתי את עצמי לעשות כן.
    מצד שני שקוראים את דברייך לא צריך להוסיף עוד מילה.
    תגידי , אני יכול לנחש באיזה תקופה בחייך ארע אותו מקרה שתארת על השכן ? (את לא באמת חייבת לענות לי התשובה ברורה לי, תקני אותי אם אני טועה)
    בכל אופן אין לי ספק שחייבים לעשות ומהר אחרת אנחנו אבודים , הזילות בחיי האדם הפכה לתופעה מדאיגה ביותר ויש לעשות עם התופעה הזו משהו , מהר וביד חזקה ביותר למען יראו ויראו ואולי יחשבו פעמיים לפני שנוטלים חיי אדם !

    מי ייתן ולא נדע עוד מקרים שכאלו בעתיד.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, ישי, תודה. אני חושבת שאני לא אצטרך לתקן אותך... וכשניפגש נברר זאת סופית. בכל אופן, אנחנו חייבים לעבוד על עצמנו ולתקן ככל יכולתנו גם את הסביבה הקרובה שלנו. סביבה ועוד סביבה, ואולי נגיע רחוק?

      מחק
  5. אלימות היא חלק מהליך הטבעי סביבנו בפרט והיקום בכלל, המחשבה על בניית "עולם אידאלי" כזה הנטול אלימות נוגדת את טבע החיים.
    בכדי להסביר את טענתי אני בוחר לעשות שימוש בעולם החיידקים ומערכת החיסון האנושית.

    אדם אירופאי אותנטי הנוסע לטיול בהודו האותנטית מוצא עצמו תוך פרק זמן קצר (ימים) חולה במחלות שונות ומשונות (אלימות של חיידקים).
    מה בוחר הוא לעשות בדרך כלל (ניסיון) לקחת מראש זריקות חיסון. מה הם זריקות החיסון - בחירה לעשות שימוש באלימות מבוקרת של חיידקים על מנת להתפתח/ לפתח את המערכת החיסונית שלו.

    אלימות מרוסנת יכולה לשמש לפיתוח המערכת החיסונית של החברה, דיכוי האלימות בכלל מוביל את החברה למוות שהרי ההתפתחות האנושית מתרחשת באזורי חיכוך ולא במרכז הדומם זה הנגרר בהתאם לרוחות התקופה.

    אודי

    השבמחק
    תשובות
    1. אודי, תודה, את פותח זווית אחרת, מעניינת. האם תוכל להסביר למה אתה מתכוון באלימות מרוסנת?

      מחק
  6. גיל חורב7/5/12

    שרית היקרה,

    זאת הפעם הראשונה שממש לא היה לי מה להגיב לדברייך. לא בגלל שאין לי מה לומר על זה, כי יש לי לומר על זה הרבה. אבל, פשוט, עוצמת הרגשות, נוראות המקרים. אבל אני חייב לכתוב, ואני מאוד מעריך אותך על שיקול הדעת החכם והרגיש שהפעלת, לסטות הפעם ממדיניותך העקבית ולכתוב על החדשות האחרונות.

    אתמול (יום ראשון) בבוקר, היצצתי את הצצתי השיגרתית על כותרות העיתון היומי המונח דרך קבע על שולחן האוכל במטבחון הקומה בה אני עובד, ולא האמנתי למראה עיניי. מהעיתון הביטו פנים של גבר רגיל, כל-כך רגיל, ולידו הכותרת המחרידה: נרצח בדקירה בגלל שביקש שקט מבחורים שהרעישו.

    ליבי התמלא במהרה בתערובת של תחושות זעם, תדהמה, כאב, בגידה, אסון, דאגה.

    זו הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, שקריאה בעיתון מעוררת בי עוצמת רגשות שאינני מוצא דרך להכיל אותה. החזקתי דקות ארוכות את ליבי, שסירב להירגע, סירב להתנחם.

    יכלתי להדחיק, יכלתי להשתמש בנשק הציניות הפנימית, אבל לא. רציתי להזדעזע. הרגשתי שתפקידי באותם רגעים הוא להזדעזע, כי אחרת אני בוגד בעם שלי, בוגד בעצמי. לא להיכנע ליאוש ולקהות החושים הפנימית, שכתוצאה מעמידתך חסר אונים מול שטף אירועים שכזה. לא להתרגל.

    נאמרו פה, גם על-ידך, וגם על-ידי האנשים היקרים שהגיבו, דברים מאוד חשובים ונכונים. ואני רוצה להוסיף עוד נדבך.

    אני חושב שמדובר פה בראש ובראשונה על הסיפור שמספרים לנו על עצמנו. הסיפור שאמצעי המדיה מספרים לנו על עצמנו בחדשות, בתוכניות ריאליטי, בתוכניות בישול, באולפני לילה של נונסנס ציני ושונא אדם, בפרסומות, בשלטי חוצות. משהו עמוק בנו מניח שאם כך פונים אלינו, כנראה שאלה אנחנו. בדיוק כמו שהסיפור שתספר לילד על עצמו, כך בדיוק הוא יתנהג ויבנה את אישיותו.

    זה לא מקרי איך שפונים אלינו מאמצעי המדיה. רוצים שנאמין שכאלה אנחנו, כי רק אם נאמין שכאלה אנחנו, נמשיך לצרוך את המדיה הזאת, וע"י כך תימשך הזרמת הכספים המתמדת מהמפרסמים אל חשבונות הבנק של אנשי המדיה, וחוזר חלילה.

    לכן נמצא שהדבר הראשון שעושים מנהיגי אומות שרוצים לעצב את זהותה של אומתם בכיוון מסויים, זה ראשית כל ליצור את הנרטיב ההיסטורי שיתאים לזהות אליה הם רוצים לכוון. כי הם יודעים טוב מאוד שהסיפור שאומה מספרת לעצמה על עצמה, הוא הדבר שמחזק את אותה זהות מבוקשת ברובד העמוק ביותר.

    הגיע הזמן שנבין שהסיפור הזה שמספרים לנו על עצמנו זה לא אנחנו. נסתכל על גודל אוצרות התרבות והרוח שתרמנו לאנושות באופן שאף אומה אחרת לא תרמה, ונבין שזה לא יכול להיות. זה לא מסתדר. לא מסתדר כל הסיפור הזה שאמצעי המדיה מספרים לנו על עצמנו.

    הגיע הזמן שניזכר מחדש מי אנחנו. הגיע הזמן שנבנה סיפור אחר.

    השבמחק
    תשובות
    1. כל כך נכון, גיל. כל כך נכון. תודה.
      אני מדגישה ברשותך שוב שני דברים מרכזיים שכתבת:
      1. "הרגשתי שתפקידי באותם רגעים הוא להזדעזע, כי אחרת אני בוגד בעם שלי, בוגד בעצמי. לא להיכנע ליאוש ולקהות החושים הפנימית, שכתוצאה מעמידתך חסר אונים מול שטף אירועים שכזה. לא להתרגל!" סימן הקריאה הוא תוספת שלי. אסור לנו להתרגל.
      2. "הגיע הזמן שניזכר מחדש מי אנחנו. הגיע הזמן שנבנה סיפור אחר!" וגם כאן הוספתי סימן קריאה. אנחנו אכן אחרים, יש לנו עוצמות רוח ותרבות שכמו נעלמו אל מול רדידות והתנהגות בוטה. הגיע הזמן שנספר סיפור אחר. אני מקווה שכל מי שכאן עושה את זה. אנחנו מנסים.

      ואין לי ברירה אלא להוסיף, בעצב, שאנחנו מנסים - אבל כשמכל מסך ניבטים אלינו היום נבחרי העם בשיא כיעורם, בשקרים, בזלזול, בזחיחות (כל אלה הם ביטויים של אלימות מבחינתי) - אנחנו בבעיה...

      מחק
  7. שרית יקרה,
    תודה על הבלוג ועל כך ש"סטית" מהדרך הפעם.
    גם אני הזדעזעתי ונעצבתי ובעיקר עלתה בי דאגה. בבאר שבע לפחות היתה שעת מחנך, ברחובות, שבה יום למחרת המקרה הנורא בב"ש, נדקר למוות נער צעיר, אפילו לא דיברו על כך בחטיבות הביניים ובתיכונים בעיר! איך יתכן? ומה לומדים ומסיקים מכך הנערים והנערות בעיר ובארץ?
    אני לגמרי מסכימה איתך ועם המגיבים שהשינוי צריך להעשות מבפנים, כל אחד עם עצמו ומשפחתו והסביבה הקרובה אליו. אני גם מאמינה שהשינוי יקרה - ככל שיותר אנשים יצטרפו למעגלים כמו זה שלך - של שלווה ושמחה וכבוד כלפי עצמנו וכלפי כל מה שמסביבנו!
    ורציתי רק להזכיר שכעס זה גם סוג של אלימות... אז עדיף לסלוח לעצמנו ולאנשים (שכביכול) גורמים לנו לכעוס.
    חיבוק גדול לך
    המשך יום מלא
    אור

    השבמחק
    תשובות
    1. הי אור, תודה!
      זה בהחלט היה שבוע קשה, שהתחיל באלימות פיזית קשה ביותר, וממשיך באלימות של שקרים בוטים, זלזול, ועוד. רק אם כל אחד יתחיל לקחת אחריות על עצמו, אבל גם על סביבתו הקרובה, ולדעתי גם על כל מעגל שהוא נוגע בו - כולל בעבודה - נוכל להתקדם. הסביבה שלנו מקבלת כמובן מאליו שקרים, אבל גם משם זה מתחיל.
      לאור, אהבה, הערכה וכבוד, ברכות לך :-)

      מחק
  8. אנונימי20/5/12

    שריתיק, מטלטל. את צודקת. פשוט.
    רק עכשיו התפנתי לקרוא והחזרת לי תחושותיי.

    השבמחק