13.6.2012

מקיצה אל החיים

אני זוכרת את הצליל – פצפוץ עדין, אני זוכרת את הטעם – מתוק אך לא מדי, ואני זוכרת את התחושה – רכות מלטפת שמטפטפת מחלל הפה עד אל עמקי הנשמה, ומביאה נחמה. הייתי בת תשע כשאכלתי מקיצה בפעם האחרונה, ועכשיו בדרכי אל המנזר אני משחקת בטעם כמו לא חלפו מאז כמעט ארבעים שנה.

נולדתי ביפו אל הווי בולגרי חם וטעים. גרנו בדירה בקומה הרביעית בבלוק דירות ארוך שבו כמעט כל הדלתות היו פתוחות, מזמינות אותנו להיכנס פנימה. רק השכנה שממולנו נעלה תמיד את דלתה, ועדיף היה שתישאר כך. פחדנו ממנה כמו ממכשפה. את הבלוק עטפו דשא ירוק ועצים גבוהים, עליהם טיפסנו ומענפיהם קפצנו, מדמים עצמנו לטרזן, שאת סרטיו הקרינו בקולנוע קטן מעבר לגבולות השכונה. מדי צהריים אמא פרשה למנוחה קדושה ואחי ואני הסתגרנו במרפסת שצמודה לסלון, מתיישבים על הרצפה, מפעילים את הרדיו ומקשיבים מרותקים לתוכנית "לאם ולילד", שנשאה אותנו על כנפי אווזי הבר של נילס הולגרסן ועל רכות קולו של מוטי ברכאן אל מחוזות רחוקים שמעבר לבלוק ולדשא שעוטף אותו. בשעה ארבע הכין אחי קפה שחור לאמא, אני הערתי אותה בעדינות, ורגע אחרי כבר דהרנו במורד המדרגות, מביאים אתנו חוויות מעולמות אחרים אל מגרשי המשחקים.

במקביל לבלוק שלנו השתרע בלוק נוסף, לצדו מגרש חניה קטן, ומעבר להם גן נעים ורחב ידיים – דשא, עצים, שבילים, ספסלים לישיבה, מתקני משחקים ומתקן אומגה מעל ארגז חול, שאותו העדפנו יותר מכול. שעות רבות ביליתי בגן וסביבו אך בעיקר אהבתי את הקיוסק שעמד בכניסה לגן, לצד מגרש החניה – הקיוסק של חְלָפוֹ. היה זה מבנה אבן קטן, צבוע בכחול בהיר, כך לפחות מראה לי זיכרוני. בחזית המבנה נפער חלון שירות קטן. הייתי נמוכה מהחלון ולכן עמדתי על קצות אצבעות הרגליים, מנסה להציץ פנימה אל המדפים העמוסים כדי להחליט במה לבחור, ולבסוף, למרות הפיתויים הרבים, כמעט תמיד ביקשתי מחְלָפוֹ שיכין לי מקיצה – מאפה מטוגן שהוא הכין בו במקום וטעמו היה כטעם גן עדן בעבורי. בגיל תשע, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים, עזבנו את יפו, את הילדות הפרועה ואת הקיוסק של חְלָפוֹ – נקודה קטנה ונוצצת במרכז מפת העולם שלי, המקום היחיד שבו יכולתי לקנות מקיצה.

בולגריה, כמעט ארבעים שנה אחרי. אני נוסעת עם אמי בדרך הררית מפותלת וצרה, מסביבנו הרים ירוקים, שראשם מתקרב יותר ויותר אל השמים. אנחנו שמות את פעמינו אל מנזר רילה, ששוכן בלבו של רכס הרי רילה שבבולגריה. עננים בצבע אפור עמוק מכסים את השמים. קרני שמש ברורות חודרות בין העננים, מותירות בהם עקבות של אור. "אנחנו מבקשות להגיע למנזר רילה", כך אומרת אמי בבולגרית שוטפת לנהג, אבל שתינו יודעות שהיעד העיקרי שלנו הוא דוכן קטן שמחוץ לחומות המנזר, הדוכן שבו מוכרים מקיצה. אמי כבר ביקרה כאן מספר פעמים, התרשמה מהמנזר, טעמה מקיצה לא פעם אחת, והיום היא שוב עוברת בשמחה את הדרך הארוכה, הפעם כדי להגשים את משאלת ילדותי – לטעום שוב את הטעם.

שעתיים וחצי נמשכת הנסיעה מסופיה בירת בולגריה, שבה אנחנו שוהות, אל המנזר, שעתיים וחצי של נסיעה רגועה מתחת לשמים יפים. אמא מדברת עם הנהג בבולגרית, אני לא מבינה מילה, וכך אני משוחררת לעולמי, מחשבותיי רצות מבולגריה אל יפו ובחזרה, הקיוסק של חְלָפוֹ עולה מול עיניי, זיכרונות טעמה של המקיצה בפי, וגם חשש שמתגנב אט אט – אולי זו רק עצמת הזיכרון שמעניקה את טעם גן העדן למקיצה? אולי אתבדה ועם טעם הנגיסה הראשונה יחלוף מבט תמה ומאוכזב על פניי? אני מסיטה הצדה את החששות ומוציאה מהתיק את הפנקס הקטן שתמיד אתי. משהו אחר בוער בתוכי, רוצה לצאת לאוויר. אני כותבת: "אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה – חיים של כתיבה!". זה לא חדש, הכתיבה הייתה בי מאז ומתמיד, אבל נראה שהייתי צריכה להרחיק עד לבולגריה ובעיקר עד לקו שנמתח ומחבר בצורה ישירה בין מי שהייתי בילדותי לבין מי שאני עכשיו, כדי שאכתוב את המשפט הזה בצורה ברורה, בצורה גלויה, ולא רק בחדרי לבי. "אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות", אני ממשיכה לשרבט. קראתי את המשפט אתמול בריאיון עם דפני ליף, ממובילות המחאה הציבורית, ריאיון שפורסם בגיליון מיוחד של Lady Globes שלקחתי אתי מהארץ. הרדיו הבולגרי משמיע לפתע את אחד השירים האהובים עליי - Forever young, גשם קל מתחיל לרדת בחוץ ואני ממשיכה לכתוב בלהט:

אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה - חיים של כתיבה.
אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה.
אני הולכת לחיות את החיים.
אני הולכת לחיות.
אני!

חיוך רחב עוטף את פניי ואני מספיקה לרשום עוד משפט אחד לפני שאנחנו יורדות מהרכב: "רגע לפני טעימת המקיצה – אני מקיצה אל החיים".

חומה גבוהה היוצרת צורת מחומש מקיפה את המנזר. אנחנו עוברות דרך שער מקומר שנפתח בחומה ומאפשר כניסה אל חצר המנזר. מבנה מגורים מרשים מקיף את החצר וכנסיה מעוטרת בציורי יד עומדת במרכזה. אני מספיקה להרים את עיניי ולהביט סביב, פי פעור בהשתאות, אבל אני מזדרזת ללכת בעקבותיה של אמי, שממהרת הלאה, היא כבר מכירה את המקום, אל צדה השני של החצר, אל השער האחורי של המנזר. אנחנו יוצאות בזהירות מבעד לשער, הגשם מתחזק ואבני המדרכה הקטנות חלקות. אמי מרימה את ידה ומצביעה אל מבנה קטן שעומד מול השער. חלון קטן פעור במרכז הקיר שפונה אלינו, צורתו מזכירה לי חיוך הפוך. "זה המקום", אמא אומרת, מחייכת אף היא.

"איך אומרים בבולגרית 'אפשר לקבל שתי מקיצות בבקשה'?" אני שואלת אותה.
"מוזֶ'ה לי דָה פּוֹלוּצָ'ה דְבֶה מֶקִיצִי", אמא משיבה.
"מקיצי?" אני שואלת תמהה, "לא אומרים מקיצה?"
"מקיצה זה ביחיד", אמא מסתכלת עליי מאוכזבת, "מקיצי זה ברבים!".

אני ניגשת נרגשת אל החלון הקטן, דוחקת את ראשי פנימה ומבקשת בבולגרית: "שני מקיצי, בבקשה". המוכרת מגישה לי במהרה שני מקיצי חמים וטריים ובוזקת עליהם אבקת סוכר. אני מתרחקת מעט, מגישה לאמי את המקיצה שלה, עוצמת את עיניי ונוגסת לאט, בהתרגשות ובתשומת לב רבה במאפה שבידיי. טעם המקיצה מכה בי באחת וזורק אותי בדהרה כבמנהרת זמן מהירה, הופך אותי ומגלגל אותי דרך כל חיי היישר אל הקיוסק של חְלָפוֹ. הנה אני שוב ילדה קטנה בלב יפו, והטעם שבפי אפילו טוב משזכרתי לאורך כל השנים. אני מחייכת בסיפוק, רגועה, פוקחת את עיניי ובתמיכת המקיצה – מקיצה גם אל חיי.



   מילים נוספות   
  • את הסיפור "מקיצה לחיים" – שאכן התרחש כמסופר - שלחתי לאחרונה לתחרות של סיפורים קצרים. הסיפור לא עלה למקומות הראשונים, וכך הוא שוב "שלי" ואני יכולה לפרסם אותו כאן, בביתי.
  • וזה בסדר שלא זכיתי, זה בסדר: חלק משמעותי מהדרך זה לנסות, ולא לפחד "להיכשל", לא לפחד כלל.
  • הסיפור שונה מהרשימות שאני מעלה בדרך כלל לבלוג, אך הוא אבן דרך משמעותית. גם בדרך וגם בעבורי.
  • ואני מתרגשת... מתרגשת לחלוק אתכם משהו שונה, ובעיקר סיפור שחוצה את כל חיי ונוגע אף בשורשיי.
  • אשמח מאוד אם תגיבו – כאן או בדף הפייסבוק של שער לאור – על הסיפור, על התהליך, על התחושות שליוו אתכם בקריאה, על הזיכרונות שלכם, על היקיצה שלכם. מחשבות, רעיונות, שאלות ובכלל. אפשר לשלוח לי גם בדוא"ל. תודה.
שרית יעקב, בלוג שער לאור, אתם מוזמנים להגיב בלוג

36 תגובות:

  1. אנונימי13/6/12

    מרגש ביותר.. תודה

    השבמחק
  2. וואו ממש אהבתי, אמנם מעולם לא טעמתי מקיצה, אבל הסיפור שלך גרם לי חשק להרחיק - בכדי לחוות את הטעם הענוג אותו את מתארת.
    לאחר שקראתי, המלל שלך העביר בי הרהורים וגעגועים לנופי ילדותי שלי... וכמיהה לחוות שוב טעמים מן העבר.
    יישר כח!

    השבמחק
    תשובות
    1. הי אבהל'ה אורן, איזה כיף! תודה! אני לא יודעת אם האהבה למקיצה קשורה לבלוטות הטעם הבולגריות :-) אולי, בכל מקרה שווה לנסות ובעיקר שווה לממש זכרונות ילדות שניתן לממש. תודה על התגובה. ברכות.

      מחק
    2. תודה - מסקרן לדעת למה המאכל הזה הפך לעלום ומסתורי בארץ, לאור העובדה שהוא זכור כל כך לטוב.
      ובכלל תוכלי לפרט קצת במה מדובר, האם זה ממתק גבינה?

      מחק
    3. הי, זה בסך הכול בצק מטוגן, עם אבקת סוכר מעל ... דומה לסופגניה ואולי יותר לספינג', אבל בכל זאת מיוחד... מאוד :-) אמממ...

      מחק
    4. הי אורן, תסתכל בהמשך התגובות - יש מתכון למקיצה!!!

      מחק
  3. אפרת חיוני13/6/12

    לשרית, תודה לך ששיתפת אותי בחלק מרגש של חייך, אני הבנתי כמה תמימות היתה אז ושכיום איננה וכן כולנו אוהבים להתרפק על העבר וככל שמתבגרים ומגיעים לתובנות, אזי הדברים שחווינו הופכים למובנים יותר......המשך יום מואר.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי אפרת, תודה :-) הילדות חשובה, מצד אחד לא כדאי "להיתקע" בה, מצד שני חשוב להתחבר לאמת שהייתה בנו אז. וגם לתמימות. אני מבינה את זה יותר ויותר.

      מחק
  4. חברה ,
    מקסים , הכל ממש מקסים וכמעט והרגשתי את הריחות והצלחתי לראות את המראות מחוץ לחלון המונית.
    הדבר החזק ביותר כאן לדעתי היה המשפט "אני ניגשת נרגשת אל החלון הקטן, דוחקת את ראשי פנימה" שאחרי ארבעים שנה שמה שהיה זה "הייתי נמוכה מהחלון ולכן עמדתי על קצות אצבעות הרגליים, מנסה להציץ פנימה אל המדפים העמוסים כדי להחליט במה לבחור" , הפעם את מגיעה לחלון ואת נחושה בדעתך ! לי זה היה הנקודה הכי חזקה בטור הזה .
    פעם בתור ילדה קטנה עומדת על קצות האצבעות ומנסה להגיע לחלון ולנסות לבחור ופעם שניה בתור אשה בוגרת מכניסה את הראש לחלון בצורה החלטית למה שהיא כל כך כמהה אליו אחרי 40 שנה !

    מקסים !

    השבמחק
    תשובות
    1. הי חברה (שאני לא בטוח מזהה), איזה יופי! כתבתי ולא שמתי לב לזה! זה מדויק כל כך. תודה. ויש כאן גם חיבור, שאני מודעת לו יותר ויותר בחיי, לקו שמקשר בין מי שהיינו כילדים למי שאנחנו היום. כילדים היו בנו יותר "שרידים" של המקור שלנו, של מי שאנחנו באמת... יש לנו מה ללמוד מזה. תודה וברכה.

      מחק
  5. אנונימי13/6/12

    לאחר כזה ריגוש והתוודעות גם למאכל "שמקיץ" ליים את כתבייך המופלאים המתכון היה חשוב לא ??????
    אילן

    השבמחק
    תשובות
    1. אילן זה טוב ... אתה כל כך צודק. הלוואי שהיה לי את המתכון. אין לי מושג.

      מחק
  6. נורית13/6/12

    פשוט מקסים!
    מתרגשת מהסיפור מתרגשת ממה שזה מעלה לי....
    האם תמיד היקיצה לחיים מתוקה...?

    השבמחק
    תשובות
    1. הי הי נורית, תודה :-) כיף שאת כאן. ושאלתך - טובה.. אני חושבת שהיקיצה לחיים שלנו, לחיים האמיתיים שלנו, היא תמיד מתוקה.

      מחק
  7. גיל חורב14/6/12

    שרית היקרה,

    את כותבת נפלא. זאת הפעם הראשונה שאני קורא סיפורת שלך, ואני חש כי הצלחת להעביר אליי היטב את תחושותייך ורגשותייך, הן של הילדות, והן של הטיול בבולגריה. העברת את תחושות הילדה שבך בצורה כל-כך דקה, פשוטה, נוגעת ללב, שזה גרם לי לרצות לבכות.

    אני מחפש כל הזמן במאכלים שאני אוכל בבגרותי, את אותו טעם שטעמתי בהם בילדותי, ובהרבה מקרים אינני מצליח. אצלי לפעמים זה הפוך. אני מנסה להרשות לעצמי, לילד השוכן בתוך המבוגר שבי, לחוות חוויות שנמנעו מהילד שהייתי.

    ולפעמים אכן מתעורר דרך המאכל אותו טעם גן-עדן של הילדות, והוא כל-כך מנחם אותי, כל-כך מחזיר אותי לתחושת החום, הביטחון, השייכות, של ילד קטן חסר דאגות בעולם הגדול של המבוגרים.

    כשאני מנסה לתאר לעצמי את הטעם של המקיצה, אני מדמיין אותה כמצת חביתה שאכלתי בפסח בבית-חולים סורוקה, כשבאתי לבקר את אבי שהיה מאושפז שם. היה בה איזה משהו ביתי, ודווקא ריבוי השמן נתן לזה נופך פשוט, פרימיטיבי, לא יומרני. דווקא במקום כל-כך לא צפוי, כל-כך בנאלי, טעמתי את הטעם שאני מדמיין כטעם גן-העדן של המקיצה שלך.

    איזה יופי החיבור שחיברת בין מאכל המקיצה לבין את שמקיצה. כל-כך חכם מצד אחד, וכל-כך מתבקש מצד שני. גם לי קרה שטעמתי איזה טעם, או הרחתי איזה ריח, שבמכה אחת השליך אותי עשרות שנים אחורה, ממש בצורה חווייתית מוחשית ביותר.

    חלקים של הילד שהיינו, מחכים לנו עומדים לרשותנו, להתעורר ולטעון את חיינו מחדש באנרגיה ילדית רעננה, טהורה, פשוטה, תמימה. חלקים ילדיים שישנו את שינת החורף שלהם עשרות שנים, ומחכים לרגע היקיצה.

    יפה מאוד, תבורכי,
    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. גיל, האחד, המיוחד והיחיד... האמת היא שזו פעם ראשונה שאני כותבת סיפור מאז גיל 16 (הייתי כתבת נוער במעריב לנוער)... ועל בסיס התגובות לסיפור שכאן וההנאה הגדולה שליוותה אותי בזמן כתיבתו - כנראה שאכתוב עכשיו כמה סיפורים נוספים.
      כל מה שכתבת יפה, נכון ומרגש כל כך, תודה, והפסקה האחרונה שלך - חזקה ומדויקת במיוחד. אני בעצמי מבינה יותר ויותר את החיבור שחשוב לעשות ל"חלקים של הילד שהיינו" כדי "לטעון את חיינו מחדש" ועוד. שוב תודה.

      מחק
  8. מקסים. תודה

    השבמחק
  9. אנונימי14/6/12

    אהבתי
    שרי

    השבמחק
  10. אנונימי15/6/12

    שריתיק, מדהים!!! נשבתי במילותייך המרתקות, שציירו לי את החויה מוחשי מוחשי. את צריכה להוציא ספר.
    ובכן...

    המתכון:
    טוקניות מתוקות - "מקיצי", 10-12 סועדים

    מוצרים

    1) 3 כוסות מים פושרים

    2) 1 ק"ג קמח לבן

    3) 40 גרם שמריפ טריים או 2 כפות שמרים יבשים

    4) קורט מלח

    5) שמן לטיגון עמוק

    6) אבקת סוכר או דבש

    אופן ההכנה

    שמים בסיר גדול 3 כוסות מים פושרים. מוסיפים לסיר את השמרים והקמח, עד שמתקבלת תערובת דלילה מעט.

    ממליחים, מכסים את הסיר ומניחים אותו במקום חמים עד שהבצק תופח.

    מעבירים בכל פעם כף אחת מן התערובת לסיר עם שמן עמוק ומטגנים עד שמשחים. מעבירים לכלי מלא אבקת סוכר, או שופכים מעל דבש.

    הפעם אני לא אנונימית...
    אוהבת- שני.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי שני הלא אנונימית כלל :-) מאיפה הבאת את המתכון? גדול! כל כך פשוט, כל כך טעים. תודה ואהבה גדולה לך.

      מחק
    2. אנונימי6/12/23

      חלפו מכר בוריק ואת הביצה הבאנו מהבית

      מחק
    3. הלוואי והייתי יודעת מי זה האנונימי שהכיר גם את חלפו...

      מחק
  11. בשמת15/6/12

    שריתה,
    את כותבת פשוט נפלא כך שמצטיירת לך תמונה ברורה ומרגשת כל פעם מחדש .
    החזרת אותי לימי ילדותי, אמנם לא למקיצה , אבל להתרגשות של הטעימות במכולת השכונתית הפשוטה שפסה מן העולם והתחלפה לה בסופרים ענקיים וכל כך לא אישיים..
    אין יותר חלפו , אין כמעט דומים לו. אבל די להתלונן יש המון המון מבחר אלף גבינות ויינות ורשימות של זכרונות להקיץ מהן

    השבמחק
    תשובות
    1. הי בוס, איזה כיף... וכל כך נכון "יש המון המון מבחר ואלף גבינות ויינות ורשימות של זכרונות להקיץ מהן". ובינינו אני מוסיפה "... וגם דובים..." ;-) תודה.

      מחק
  12. אנונימי16/6/12

    שרית, רציתי להשיב כהלכה, אז בניסוי וטעייה מקווה שטכנית, לפחות, כשכולם עוד ישנים, זה יצליח.
    סיפור מתוק כמו המקיצה, מטוגן במידה.
    מאזינים על הרצפה, אחד מכין לאמא קפה, והשני מעיר בעדינות, וחלפו, כשמו של דודי ז"ל והשנים שחלפו, שבטח ידע להכין גם בוריק עם ביצה ותפוח אדמה, שניסיתי לחקות ולהכין לך, ועדיין יש עלים בהקפאה...
    וכן, המשפט "...מנסה להציץ פנימה אל המדפים העמוסים כדי להחליט במה לבחור, ולבסוף, למרות הפיתויים הרבים, כמעט תמיד ביקשתי מחְלָפוֹ שיכין לי מקיצה", בפואטיות הפשוטה שלו, נספג במפית הנייר, שחוש הריח של החיות, מאריך את חייו, ומעניק לו את הזכות להיבחר שוב.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי, גם הצלחת וגם ריגשת אותי מאוד! איזה כיף... והבוריק, בוריק ... אממ... כן, גם הוא זכור לטוב ואשמח לטעום אותו שוב, במיוחד שעדיין יש עלים בהקפאה. תודה. גדולה. ואני חושבת שאני בדרך לכתוב סיפור נוסף :-)

      מחק
  13. היי שרית,
    איזה סיפור מרגש. להפתעתי סיימתי את הקריאה עם דמעות בעיניים. החזרת גם אותי למחוזות וטעמי ילדותי וגם השורות שכתבת בפנקס הקטן, מדברות אלי מאד! לחיי החיים!!!
    שבוע נפלא עם שפע
    אור

    השבמחק
    תשובות
    1. לחיי החיים והאהבה אני מוסיפה, ברשותך. תודה לך, גם על הדמעות, וברכה :-)

      מחק
  14. אנונימי19/6/12

    הי חמודה
    הצלחתי !!!!!! ומה זה נהנתי - גאה בך ממש!!!!!!!!!!!!!אני בפרוש זוכרת את הטעם ועוד יותר את הריח כי כשאבא רצה לפנק אותנו היה קם באמצע הלילה כדי להכין הבלילה שתספיק לטפוח לארוחת הבוקר מחר יום הפטירה שלו ונראה לי שאשתמש במתכון המצורף כדי להעלות ניחוחות ילדות וזכרונות מבית אבא
    תודה תודה
    נשיקות
    כרמלה

    השבמחק
  15. אנונימי19/6/12

    הי חמודה
    הצלחתי!!!!!!! ומה זה נהנתי ואהבתי הסיפור.
    ממש גאה בך!!!!!!!!!!!!!!!!
    זוכרת את הטעם ועוד יותר את הריח.
    אבא כשרצא לפנק אותנו היה משקים בשבת כדי להכין הבלילה ולהספיק לטגן לנו המיקיצי לארוחת הבקר. מחרתיים יום השנה לפטירתו ונראה לי שאשתמש במתכון המצורף כדי להעלות זכרונות וניחוחות מבית אבא.
    תודה תודה!!!!!!!!!!!!
    נשיקות
    כרמלה

    השבמחק
    תשובות
    1. הי כרמלה, איזה כיף. איזה יופי!
      תספרי לי איך יצאו המקיצי?
      ואם יצאו טוב ... אולי נארגן לנו מפגש מקיצי בהמשך?
      שימחת אותי!

      מחק
  16. פנינה ענב7/7/12

    הי שרית !
    נכנסתי למייל הישן ומצאתי את הסיפור המופלא שלך. יש לך כשרון כתיבה מוכח , והקורא נמשך לקרוא עוד ועוד וללות את הסיפור, ואת הדרך שעשית .אנא המשיכי לכתוב, זה הפסד לך ולנו שלא כתבת עד כה.
    אנחנו חיים בגן עדן, זה מקומנו הקבוע מאז ימי בראשית. כשאנחנו ילדים, הכל טוב ומופלא, וכשאנחנו מתבגרים הראיה של העולם סביבנו משתנה לפי הבנתנו, החינוך שקיבלנו, האיסורים שלקחנו על עצמנו...
    אנא שלחי את העלון שלך וכל מה שחשוב לך ל- einav/pnina@gmail.com
    תודה רבה רבה - והמשיכי להפיץ אהבה סביבך.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי פנינה! המילים שלך מלאות ברוך, זה מה שהרגשתי כשקראתי את תגובתך מיד כשהתעוררתי היום, וחייכתי, ושמחתי. תודה. על כל מילה. עדכנתי את כתובת המייל שלך אצלי. ואני ממשיכה ... מחוזקת, תודה :-)

      מחק
  17. יעל קולודנר8/10/12

    היי שרית,
    איזו "מציאה" נקרתה בדרכי פתאום...
    בכתובת הדוא"ל הישנה שלי נכונה לי פגישה שלא ידעתי שהיא מחכה לי... פגישה איתך, דברייך, סיפורך ומקיצתך... איזה יופי וחום ותום וטעמים וריוחת עולים מן הכתוב... התבשמתי ממש
    תודה
    יעל מרחובות

    השבמחק
    תשובות
    1. הי יעל, כמה כיף לפגוש אותך כאן! סיום מרגש לחגים :-) שלחתי לך גם מייל אישי. תודה!

      מחק